קטגוריה: איתמר שאלתיאל

על המיאוס

לאשר טוקבקרים יכול לעלות לך לראש. בהתחלה אתה מזדעזע, חשיפת היתר צורבת ממש, ואתה פוסע בעור אדמומי במשך חודש. אחר כך מתרגלים. אני לא זוכר מתי זה קרה, אבל בשלב מסוים, מוקדם למדי, הטוקבקרים נעלמו, והפכו למעין בִּיצה עכורה, שאפשר לנגן בה כרצונך. שינוי מילה מוציא מהם אדוות זעם, התפעלות, או את ה"חחח" הנמתח הזה. לא אנשים, אלא דעות, שמצאו להם אנשים שידבררו אותם. אתה כבר יודע את כל המהלכים מראש, אתה רואה אותם מקפיצים את הסיסמאות שלהם, ואז עונים לעצמם בסיסמאות מנוגדות, חגים בבטלה סביב איזה אירוע, ואומרים עליו את כל מה שכבר אמרו עליו, כאשר הוא התרחש בעבר – אירועים תמיד כבר קרו בעבר, בווריאציה זו או אחרת – וכל מה שעוד יאמרו עליו כאשר הוא יתרחש שוב. חסרה לי מטאפורה. לא בִּיצה, כי אם גירוסקופ, שלעולם אינו יוצא מהקווים. מכל אירוע ניתן תמיד לצאת לאותם מהלכים לוגיים, רטוריים, אמוציונלים, שלעולם אין לחרוג מהם. ואז אתה מגלה שהטוקבקרים לא שונים בהרבה משאר אנשי מדור הדעות. הם עושים זאת בפחות עידון אמנם, אבל המהלכים אותם המהלכים, הדוגמאות אותן דוגמאות, ההנחות אותן הנחות. הגירוסקופ חג סביב עצמו, וגבולות הדיבור נותרים כשהיו. מחר יכתבו במדור הדעות בעיתון על ועדת החקירה הפרלמנטרית שאמורה להיאבק בשחיתות השלטונית. לא בגלל שיש לה חשיבות, אלא בגלל שהיא אירוע, אירוע מהסוג שמותר לכתוב עליו. בין השאר, יכתוב מישהו שאין לה חשיבות. אחד אחר יכתוב שזו לפחות התחלה. מישהו, הטיפש שבהם, יהלל. ביום אחר יקום אמסטף, ויכה באיזו אביבית גנות, ובמשך שבועיים נשמע על אמסטפים. לא רק במדורי הדעות, אלא גן בחדשות עצמן: אמסטפים לאין מספר יקומו וינשכו, ויבעלו, ויזילו דמעות פיט-בול. אחר כך זה ישעמם, ואיזה חייל יכריח פלסטיני לנגן בכינור במחסום, ואנו נוצף בכתבות על התעללות חיילים בפלסטינים במחסומים, כמו התאחדו חיילי צבא ההגנה, וקמו על הפלסטינים לכלותם, רק היום, פתאומיים לעד. * אבל המיאוס לא שם. שם מותר, אפשר לסבול. המיאוס זע במוספי התרבות, בוויכוחי הסרק הממוחזרים, בשיחות גילמן אינטלקטואליות למחצה. "הארץ" התהדר בפולמוס על "הו" לאחרונה. הירשפלד ומנור התכתשו, ומהר מאוד מה שנותר מהוויכוח הזה הוא ויכוח סרק ישן, שממאן לגווע, על משקל, טוב ורע. זה לא פולמוס, זה חיקוי של פולמוס, ויכוח שהיה מגוחך עוד לפני מאה שנה, וככל שהוא חוזר כך הוא נראה יותר לגיטימי, מקבל הצדקה מעצם החזרה. אם מישהו מתווכח, הרי שוודאי יש בכל זה טעם. הוויכוח אותו ויכוח, רק השמות התחלפו. ואי שם, בהתחלה, מישהו אמר משהו עם טעם. מישהו העלה נקודה שיש לדון בה. אבל הבִּיצה התעוררה, והחלה לכסות. גירוסקופ באיזון מושלם. אלה לא אנשים שמדברים שם, אלה דעות שחיפשו להם בני אדם; שברי רוחות ממלמלות את הצייטגייסט. ואולי אני צריך חופש. [התמונה: גוגל]

הסמיוטיקה של העישון (או) מבעד לנרטיב המטונימיות

1. בפעם הראשונה שהפסקתי לעשן, עוד בצבא, הפסקתי לשבועיים. לאחר שבועיים שלחו אותי לאבט"ש ליד ג'נין. היה יכול להיות כיף, היה רע. התכסחתי עם אחד השומרים, וכשמילואימניק עבר ליד השער, ביקשתי ממנו סיגריה (מרלבורו לייט. מילואימניק, אחרי הכל). בפעם השניה שהפסקתי לעשן, הפסקתי לארבעה ימים. לאחר ארבעה ימים שלחתי את עצמי למכולת, וקניתי חפיסה. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים? בפעם השלישית וכו', הפסקתי לפחות מיום. לאחר פחות מיום וכו', וגו'. 2. יש את הסיגריה של הבוקר, הסיגריה של אחרי האוכל, הסיגריה שעם הקפה, והסיגריה שאחרי. יש את הסיגריות שבין הסיגריות הללו. העישון אינו נדבק למצב עניינים, הוא נדבק למושג של מצב עניינים. מרגע מסוים, המושג "בוקר" נעשה קרוב יותר לאידיאה שלו – לבוקר כפי שבוקר אמור להיות – אם יש בו סיגריה. המעבר מ"קפה" לסיגריה הוא כבר מטונימי כל כך, עד ששני אלו כבר קיבלו צורת סמיכות בלשון: "קפה וסיגריה". חודש ושבוע ללא סיגריה. בירידה מהאוטובוס הרעב לסיגריה גדול יותר. לפני שהפסקתי, היה בזה היגיון. הרי האוטובוס הוא הפסקת עישון כפויה. עכשיו, הירידה מהאוטובוס, המושג של ירידה מהאוטובוס, מלווה בצורך. 3. ביום הראשון להפסקת העישון הזו הייתי בעיקר רעב. הרעב לעשן עבר מקנה לוושט. הצורך מסמן את עצמו, ולא תמיד במדויק. 4. עכשיו, אחרי כמה וכמה ימים ללא סיגריה, נדמה לי שהסיבה להתעלקות הזו של העישון על מושגי הזמן שלי היא מסובכת יותר משחשבתי קודם. המהלך הראשוני הוא פיזי לחלוטין: העישון בורא צורך בעישון, הצורך בעישון גורר אחריו עישון, שגורר בתורו סיפוק. השאר זה כבר עניין לפסיכוסמיוטיקה הקטנה שלי. העישון והסיפוק מהעישון נצמדים זה לזה במהלך כפול: מקשר של סיבה ותוצאה לקשר של דמיון. הסיגריה, במיוחד כשהיא לא ברשותך, נעשית הסיפוק מהסיגריה. כך או כך, הבוקר כבר לא מלווה רק בזיכרון הסיגריה, אלא גם בזיכרון הסיפוק ממנה. 5. ואולי זה לא כך. כשאני שוכב על הדשא, אני כבר לא בטוח אם אני רוצה לעשן בגלל שאני נהנה מלשכב על הדשא, והנאה נקשרה אצלי לסיגריה, או בגלל שהמושג "לשכב על הדשא" היה מלווה במשך זמן רב כל כך בעישון, ועתה, בלעדיו, חסר כאן משהו. אולי אני פשוט עדיין צריך ניקוטין. 6. באשר למושג "מושג": אם לצטט מעשן ידוע (אולי שמעתם עליו), "חוקר רנסנס ידוע (אולי שמעתם עליו), ק.ס. לואיס", הגדיר את המיתוס כ(מהזיכרון אני מצטט, והזיכרון לקוי)"חתיכת העלילה הבסיסית, שהופשטה מסממניה הקונקרטיים, שיש לה השפעה עלינו". לפני שיקומו לתקן אותי – אנא, קומו לתקן אותי – אנהיר לדוגמא, ש"האודיסיאה", בבסיסה, היא סיפור השיבה. לסיפור השיבה, כסיפור שיבה, יש אפקט בסיסי עלינו, גם מבלי שנדע דבר על אודיסיאוס. גם אם לא מסכימים עם לואיס (מבחינתי השאלה היא לשם מה אנו מגדירים מראש), עדיין מעניין הצמצום הזה של האודיסיאה לשלד עלילה מופשט כל כך, מופשט מספיק בשביל שיוכל להשמין בעוד ועוד נרטיבים. הפכנו עלילה למושג, למסומן. 7. כבר כתבתי את זה כאן פעם: כלב הוא חיה עם 4 רגלים, אבל אנחנו נקבל ככלב גם חיה עם 3 רגלים בלבד. הקטגוריות שאנחנו משתמשים בהן נזילות למדי, אפשר להשמיט או לשנות חלק מהתכונות שלהן. (אגב, במוסף "מאה שנות מדע" של "הארץ" מתאר אחד הכתבים ויכוח מצחיק בין מדענים בעניין ה"מהו אדם?") חוקרת בשם אלינור ראש ערכה כמה ניסויים בעניין, והצליחה להראות שישנן תכונות ואיברים מהותיים יותר לקטגוריה מאשר תכונות או איברים אחרים. היא קראה להן "תכונות פרוטוטיפיות". כך, קיווי יהיה פחות פרוטוטיפי בקטגוריה "ציפורים" מאשר "דרור". אפשר לתאר זאת מכיוון אחר – תכונות מסוימות מהותיות מספיק לקטגוריה על מנת לסמן אותה. "דרור" יסמן ביתר קלות את הקטגוריה "ציפורים" מאשר קיווי. הידד. 8. הנה, אני מגיע לעניין עצמו: אני מעשן, ומוליך את הסיגריה במעלה היררכיית התכונות בכל קטגוריה וקטגוריה, בקטגוריות של זמן ושל עלילה. בוקר עם קפה וסיגריה נעשה פרוטוטיפי יותר, מייצג יותר, מאשר בוקר ללא שני אלה. "עישון" אינו הכרחי באף אחת מקטגוריות הזמן שלי, גם היום – סיגריה לא מסמנת "בוקר" יותר מכפי שהיא מסמנת "צהריים". אבל "הסיגריה של הבוקר" קיימת, ואתה מגלה פתאום שחיית את הבקרים שלך באנלוגיה לבקרים קודמים, כדי למצוא איזה מיתוס, בוקר פרוטוטיפי, הבוקר של הבקרים כולם. 9. ובזה העניין נגמר. (והתמונה: רויטרס)