תגית: שמאל

ככה זה

הייתי בהפגנת השמאל בשבת. הלכתי עם אלפי אנשים וצעקתי סיסמאות עד אין גרון. בהתחלה הרגשתי טיפשי. אחר כך פחות.

[]

אתמול ביקשו ממני לכתוב על השתקפות המלחמה ברשת. לא רציתי. כתבתי. הכתבה עלתה. כצפוי, חתכו ממנה את שתי הפסקאות הראשונות:

ביום שבת, בין אלפי מפגיני השמאל הצועדים, מישהו התחיל לצעוק "פלשו לעזה". הצעקה עברה בין איי המפגינים, נצעקת לאחור, עד שכולם שמעו. אף אחד לא ידע מי צעק בפעם הראשונה, ואף אחד לא ידע עד כמה זה נכון. אבל הצעקה עברה, ממפגין למפגין. חלקם בכו. חלקם קראו סיסמאות ביתר שאת, בזעם. מאוחר יותר הם חזרו הביתה, פתחו טלוויזיה, וגילו שאכן, צה"ל פלש.

כך, בערך, נראית גם הרשת בימים האחרונים. היסטוריונים מכנים זאת "עיוורון שוחה" – חיילים שמכירים את המלחמה רק מתוך השוחה הקטנה שלהם. הם היו שם, אבל כל מה שיש להם בידיים הוא אנקדוטה, רסיס מפאזל. מי שחשב שתוכן הגולשים יוכל לספק לו את כל החדשות האלטרנטיביות על המלחמה, יגלה במהירות שלגולשים אין הרבה מה להציע. המון שוחות, ובלי מפה שתחבר ביניהן.

את שאר הטקסט חתכו בכותרות משנה. אבל שאר הטקסט לא חשוב.

[]

כאשר הלכתי להפגנה, כבר הייתי די בטוח בהתנגדותי למלחמה. די, לא לגמרי. הלכתי כי ראוי היה ללכת. כלומר, עבורי היה ראוי. אם אינך בטוח, עזור לאלו שזקוקים לך יותר. לא הסכמתי על כל סיסמה. איני חושב שכל חייל הוא פושע מלחמה. איני בטוח אם ברק הוא פושע מלחמה. סיסמאות מגוחכות. פוליטיקה גרועה, של אנשים שאינם מאמינים עוד שביכולתם להשפיע.

בזתי גם לסיסמאות אחרות. "בעזה ושדרות ילדים רוצים לחיות," היא סיסמה טובה, אך לא לישראל. ידעתי איך יראו אותנו, יפי הנפש, אלו שהתעטפו בדגלי ישראל בצד, שחושבים שכדאי לשלול מאיתנו אזרחות. ושנאתי את הדגלים האדומים, וריחמתי קצת על הבחור ההוא שהניף דגל של צ'ה גווארה. והרגשתי קצת כמו במסיבת כיתה ביסודי או באיזו גרסה תיכונית של מסיבות כיתה. כלומר, הרגשתי קטן.

[]

זה טוב, להרגיש ככה. בישראל מצפים ממך להחזיק בפתרון. בכדי שתהיה ראוי לעמדה פוליטית, עליך לשחק את נהג המושב האחורי – לדעת לאן אתה, לו היית, רוצה לכוון את הספינה. זה גם חשוב, אני מניח, אבל מטעה. כי אני לא קברניט, ואני לא רוצה להיות. ואין לי פתרון, ואולי החיפוש אחר פתרון הוא מוטעה מיסודו. פתרון, אמר לי היום רועי, מניח שדברים מסתיימים. אבל דבר לא נגמר לעולם. אין פתרונות, יש תהליכים.

אני לא קברניט. אני איש. קטן. כדאי לזכור את זה. הפתרונות היחידים שאני יכול לאמץ אינם מדיניים, הם אישיים. עבורי, אין אנחנו והם. יש רק אני והם. והם אלה כולם, כולכם, בשני הצדדים. זה משחרר. כאשר אני מביט בכם, אני רואה חבורות של מטורפים, אוחזים זה בזה באחיזת חנק, מסלימים זה את זה. עד דם. והשאלה היחידה שנותרת היא מה אני יכול לעשות. אז הפגנה.

[]

כדאי לקרוא פרשנויות זרות למצב כאן. האמריקאים יסבירו לכם את החמאס ואת "הרחוב הפלסטיני", ואת הממשלה ו"הרחוב הישראלי". הם יגידו לכם, בצדק, שהחמאס מכוער ונורא, וממשלת ישראל טיפשה וחסרת מעוף. אבל חלקם גם יאמרו דברים נוספים. הם יספרו לכם שלחברי הממשלה יש אינטרס לצאת למלחמה, אך הוא קיים גם במהופך – אם לא יצאו למלחמה, הם יפסידו כל בחירות. המצב בישראל הגיע לכך שראש ממשלה חייב מלחמה כדי לשרוד. בזאת, אגב, אשמים גם הפלסטינים.

הם יגידו לכם גם שהחמאס לא יכול לשבת בשקט בזמן מצור, מבלי להינזק פוליטית. בזאת, אגב, אשמים גם הישראלים. והם יגידו לכם שהמלחמה הזו לא תשנה כלום, אבל היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה אלא להילחם, כי כולם רוצים.

ואני, שלא רוצה, יכול להפגין. זה לא פתרון. זה לא יעצור את המלחמה. אבל אולי זה גמגום לכיוון של תהליך. ואולי לא.

[]

אולי אני טועה. אולי כדאי להילחם. אבל אם טעיתי, לא היה כאן זדון. ואם טעו חברי, שלצידם הלכתי, לא מזדון הם טעו.

[]

ואני מאמין שגם אתם, שהכיתם מפגינים, לא מזדון עשיתם זאת. אולי ראיתם כל יום כיצד מפגיזים את תושבי שדרות, וחשבתם שאנו מפגינים למען ילדי עזה.

[]

הרגשתי קטן בהפגנה. לו הייתי מארגן אותה, היא היתה נראית אחרת. מישהי שאלה למה ההפגנות הללו לא יכולות אף פעם להיות שקטות. ככה. כי לו היו מורים על הפגנה שקטה, היינו מקבלים גוש אנשים גדול ומהמהם. כי אי אפשר לשלוט על הכל, גם אם אתה המארגן. מי אני שאומר לפלסטיני לוותר על דגלי פלסטין? אני יודע שזה מזיק לנו פוליטית, אבל מי אני? ומי אני שאומר לחד"ש לוותר על הדגלים האדומים? ככה זה.

[]

נסו פעם לוותר על ההנהגה המדומיינת, לוותר על החיפוש אחר פתרון או סוף או תכלית. רק לראות את גלגלי השיניים של העולם, מתנדנדים לבד. פתאום דברים נעשים ברורים. אם תפגינו בעד המלחמה, חשבו על המשכיה. חשבו כיצד פוליטיקאי ישראלי יצדיק יציאה מעזה, וכמה חודשים ידרשו עד שנראה שם את ההתנחלויות הראשונות. חשבו על זה כאילו זה אינו תלוי בכם, ותראו לאן הדברים יובילו. ואם תפגינו נגד המלחמה, ראו כיצד יקברו את הידיעה בעמוד 13, וכיצד תתויגו, למרות הכוונות, למרות מה שאמרתם. ואם אתם הולכים להפגין, דעו שלא תשלטו בכל דגל, ולא בכל הינף סיסמה. כי ככה זה. אלה אתם, ואלה הם.

[]

וזו גם התשובה למי ששאל על למה לא הפגנו למען תושבי שדרות. הפגנו – בכל הפגנה נגד הכיבוש. למה לא הפגנו "למען תושבי שדרות", ספציפית? כי ידענו מה תחשבו שאנו דורשים – מלחמה נוספת. כי גלגלי העולם זזים מאליהם. ואלא אם אתם מוכנים לתת יותר, להקריב באמת, כך הם גם יזוזו לעד.

הפוסט התפרסם גם בחברים של ג'ורג'

סלאבוי סוגר מעגל

סלאבוי ז'יז'ק כתב מאמר בניו יורק טיימס היום. כמקובל בקרב השמאל הפרו-טוטליטרי, הדיווחים על הזוועות של המשטר הסיני מפריעים לז'יזק הרבה יותר מן הזוועות עצמן. הוא פותח את מאמרו בצו הסיני, שקבע לפני כחודש כי מעתה נאסר על גלגול נשמות ללא אישור ממשלתי. הצו מגוחך רק על פניו, כי מוקד ההתנגדות לכיבוש הסיני בטיבט מתבטא בדת הלאמות, המבוססת על גלגול נשמות; הצו מיועד לוודא כי רק נזיר המקבל הוראות מפקינג יהפוך ללאמה. משמעותו פוליטית לחלוטין, גם אם על פניו הוא נראה מגוחך דתית.

את האופוזיציה הטיבטית הוא פוטר במשפט אחד: “מוזר לשמוע דמוקרטים בעיני עצמם המגנים את רדיפתם של תומכי הדלאי לאמה, שהוא ראש מדינה בלתי נבחר". אני רחוק מלהיות חסיד של הדלאי לאמה או של הבודהיזם באופן כללי, אבל כן, יש לי בעיה עם רדיפתם של פעילים בלתי אלימים שרוצים לשחרר את עמם מהכיבוש הארוך ביותר הקיים כיום, על ידי המעצמה הדורסנית והברברית ביותר כיום. בהחלט יכול להיות שנסיגה סינית מטיבט תחזיר לשם את שלטון הנזירים הלא סימפטי; יכול להיות באותה מידה שחמישים השנים שבילה הדלאי לאמה במערב יובילו לשינוי משמעותי שם. בינתיים, תא העינויים של הנזירים הוא תיאורטי; זה של הסינים, ממשי למדי.

אבל זה בסדר, מנחם אותנו ז'יז'ק: הסינים עברו מסתם ברבריות לשלב מפלצתי הרבה יותר, השלב האמריקני. “בשנים האחרונות שינו הסינים את מדיניותם בטיבט: בנוסף על כפיה צבאית, הם נשענים הרבה יותר על קולוניזציה אתנית וכלכלית… בקצרה, הדימוי התקשורתי של חיילים סינים ברוטלים המטילים אימה על נזירים בודהיסטים מסתיר מהפך סוציו-אקונומי בנוסח אמריקני, היעיל הרבה יותר… מהו כוח הדיכוי של משטרה חשאית, מחנות ושומרים אדומים המשמידים מונומנטים עתיקים, בהשוואה לכוחו של קפיטליזם בלתי מרוסן, כשאנו דנים בחתירה תחת כל היחסים החברתיים המסורתיים?”

ז'יזק, יקיר השמאל הפוסט-משהו, כותב את התועבה הזו שבוע בלבד לאחר דיכויה של התקוממות עממית בבורמה, שבה אכן חיילים שאומנו וחומשו על ידי סין רצחו, עינו וכלאו נזירים בודהיסטים, לוחמי חירות אמיצים אחרים, ועיתונאים. אבל, היי, לפחות החונטה של טיבט לא מרשה קריוקי, ומשתמשת בשיטות מסורתיות ואותנטיות של דיכוי. ז'יז'ק היה מאד רוצה שנדבר על משהו אחר, ועל כן הוא מסתער על המטרה הישנה והטובה: האימפריאליזם התרבותי המערבי.

בעולמו ההפוך של סלאבו, העובדה שבני טיפש עשרה מקשיבים לבריטני ספירס במקום לזמרה המקומית גרועה יותר מהגולאג. העובדה שמקדונלנד פתחו סניף נוסף מסוכנת הרבה יותר מפתיחת בסיס חדש של המשטרה החשאית. נעילת נייק במקום סנדל הופכת אותך למשת"פ – גם אתה מעדיף, בכל מאודך, את הקיטש של דיסני על האותנטיות הקודרת נוסח קונפוציוס שחזרה לאופנה בסין לא בגלל שיש לך משהו נגד קונפוציוס, אלא בגלל שאתה, איך לומר, רוצה קצת חופש. חופש פוליטי הוא לא אותנטי, הוא זיוף מערבי.

ואם השטות הזו נשמעת לכם מוכרת, זה לא במקרה. יש לה גרסה מקומית. כשהמפלגות החרדיות מדברות על "השואה השקטה" – בחירתם של יהודים לחדול להיות יהודים – הן משתמשות בדיוק בטיעון הזה: גדול המחטיאו יותר מהורגו. קבלתה מרצון של תרבות אחרת, “לא אותנטית", שקולה – לא, למעשה גרועה יותר – לרצח בעינויים, לאחר שנשלל ממך כל צלם אנוש.

ז'יז'ק קרוב מאד לעמדה הזו. למעשה, הוא מתענג על הלהט של אנשי האויב. בדברו על השמדת פסלי הבודהא באפגניסטן על ידי אנשי הטאליבאן, הוא כותב "בניגוד אלינו המתוחכמים, הם באמת האמינו בדת שלהם, ועל כן לא חשו כבוד רב לערך התרבותי של מונומנטים של דתות אחרות". בקיצור, הפנאט האותנטי עדיף על הסובלן "התלוש"; הוא עדיין מסוגל לחוש להט.

שיאן האינטלקטואלי של 40 שנות פוסט-משהו, כפי שהוא מתגשם על ידי ז'יז'ק והשוטים המעריצים אותו, הוא ערגה נואשת למשהו לוהט, משהו לא מתורבת, משהו לא מעודן, משהו לא פושר. הפנאטים מרגשים אותו. התרבות המערבית מעוררת בו תיעוב: כל כולה דיסנילנד וקריוקי וצריכה. בשם הסובלנות יהודים חוגגים את כריסטמס ונוצרים משתתפים בסעודות פסח. אף אחד לא מאמין בשום דבר. מי יתן לנו קצת חושך, קצת ימי ביניים, קצת גסות, קצת אמונה – כי כידוע, האמונה היא גסה וימי ביניימית וחשוכה. בקצרה, מי יעשה לנו טובה ויכבה כבר את האור, ישמיד כבר את התרבות העייפה והסוטה הזו.

זה לא מתחיל בז'יז'ק, כמובן. כבר פוקו ניסה לטעון שהדמות החשובה באמת בחברה היא זו של הסוטה, כלומר של משמיד החברה, של פורע הנורמות שלה. הניהיליזם הזה מזכיר לנו, באופן מטריד, שמקורה של התנועה הפוסט מודרניסטית הוא בחבר הנלהב במפלגה הנאצית, מרטין היידיגר, ובמשת"פ הבלגי האנטישמי, פול דה מאן.

וכשאנחנו מתבוננים על האידיאולוגיה הפוסט מודרניסטית כעל אידיאולוגיה של שנאת התרבות (המערבית, בכל מקרה), של שאיפה להשמדתה, של עייפות מן העולם המתועש, של חזרה בלתי אפשרית לאיזה אותנטי רומנטי, הכל מתבהר. פתאום הכל מובן. ברור מדוע האנשים האלה תמיד עומדים בצד השני – יהיה הצד השני עריץ רוסי או אוליגרכיה קפיטליסטית סינית, רודן עיראקי, דמגוג איראני או רוצח עם יוגוסלבי. תרבות ההמונים – או, ליתר דיוק, התפיסה האליטיסטית שלהם של תרבות ההמונים – מגעילה אותם עד כדי כך שהם שואפים, במודע ובתת מודע, להכחדתה.

בקצרה, זו עוד כת מוות, עוד קבוצה הממתינה בכליון עיניים לכליון וליום הדין. פעם הם היו מדליקים לפידים בראשי גבעות; היום הם מפרסמים מאמרים בניו יורק טיימס.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

בזכות הפוליטיקה, בזכות הפתוס

בשנים האחרונות נדמה שאנשים כמוני צריכים להתנצל. אפשר לפרוט לפרוטות את כל הדברים שעלינו להתנצל אודותיהם, אבל אפשר גם לחסוך זאת מכם. זו הולכת להיות רשומה ארוכה ממילא. בקצרה, אם כן, אנו חבים התנצלות על כל האמריקניזציה הזו שאנו אוהבים כל כך. אנחנו צריכים להתנצל כי אנחנו מוכנים לקנות את הפתוס, ואת הדמויות הגדולות, ואת הרהב שבטענת "האומה הגדולה ביותר". הבית הלבן ב-1860

בחודשים האחרונים אני רואה את "הבית הלבן" עונה אחר עונה. הגעתי רק לעונה השלישית, אבל אני כבר לא יכול להסתכל על החודשים האחרונים ולהפריד ביניהם לביני לבין הסדרה הזו. היא נשזרה, כפי שאוהבים לומר, אל תוך החלטות שקיבלתי, כמו גם אל תוך האופן שבו שפטתי אותן, ואת עצמי.

במובן מסוים, זו כבר הצדקה מספקת לקיומה של סדרה. יש משהו גדול ביצירה שמשפיעה עליך כך, גדול גם אם מפחיד. ובכל זאת, אני כותב את הפוסט הזה, וחוזר אחורה, לכאן, ומתקן. ומרגיש כאילו אני צריך לנסח כתב הגנה, ושעליו לכסות יותר מאשר את הסדרה הזו בלבד. אני לא רוצה להרגיש כאילו עלי להתנצל עוד. אני מעדיף להסביר.

הערת שוליים

ראשית, התזמון. לא, לא ראיתי את "הבית הלבן" כשהיא עוד שודרה בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה. גם לא ראיתי עדיין את הסופראנוס. ולפני שתקפצו, השבוע התחלתי לראשונה את "מובי דיק". רדו ממני.

עייף במאורת הפריצים

ראשית, "הבית הלבן" אינה סדרה חתרנית. בימים שבהם "חתרני" הפך לשחור החדש, א-חתרנות נעשתה לא-קורקטית מבחינה פוליטית. חתרנות זה מגניב. היא מניחה ראיה אל מעבר למובן מאליו, ואת האומץ שברדיפה אחר עמדה לא פופולרית. שמרנות היא הצד השני של המטבע, יחד עם קבלת המצב הפוליטי והחברתי הנתון. אי אפשר לגרום לצופה להתרגש מניצחונותיהם של אנשי הבית הלבן, מבלי לגרום לו להאמין שמה שהאנשים הללו עושים משנה משהו, שיש בו טעם, ושהוא יכול להניב תוצאות טובות, לפחות במידה. וגם אם היה אפשר לעשות זאת, לא לשם מכוונים יוצרי הסדרה. זו לא סדרה חתרנית. וטוב שכך.

כי אולי הגיע הזמן להפסיק להיות חתרני, ולהתחיל להיות בוגר. הגיע הזמן להפסיק לזרוק אבנים על המציאות, ולנסות להבין איך אפשר להתמודד אתה סוף סוף. להתמודד באמת, לא באמצעות אוטופיות המילים המדממות של תחילת המאה העשרים, ולא באמצעות היצמדות נואשת ל"אחר" שכבר מזמן וויתר עליך. ב"הבית הלבן" ההתמודדות עם המציאות פירושה פשרות וספינים, וניסיון לתמרן את מחזור החדשות. ובכל זאת, הם מתמודדים עם המציאות, לא צועקים עליה.

לפעמים, בהתמודדות הזו, מוכרים דברים. דברים חשובים באמת. מוכרים, למשל, את הניצחון בבחירות במחוז מסוים למועמד הרפובליקני, כדי שזה יאשר את הווטו של הנשיא. בחירה מתועבת, אבל בסדרה הנ"ל זה המחיר שצריך לשלם כדי שהנשיא ימשיך, וכדי שהבית הלבן יישאר כחול, וכדי שמס העיזבון לא יבוטל. ואולי, בחשבון אחרון, זו הבחירה הנכונה. לא בטוח.

ב-15.6.1979 כתב אהרון בכר טור ב"ידיעות" על "מועדון האצולה החדשה". הוא מספר כיצד הוא נקלע "למאורת הפריצים של המאפיה השמאלנית", ושם שומע ויכוח בין שני פריצים:

"[…]'מה זאת אומרת מה אני עושה כאן?' נעלב זה שעמד על ידו, 'מה אתה עושה כאן? ממתי אתה במאפיה?'

'תביטו עליו!', נעלב הראשון, 'עוד אחד ששואל מה אני עושה כאן! חביבי, כשאני שנאתי את עצמי, אתה עוד לא נולדת!'

'סלח לי מאוד!', אמר השני, 'כשאני ירקתי על קודשי האומה, אתה לא היית אפילו חיוך נאלח על שפתותי אביך!'"

אתם יכולים לנחש איך זה ממשיך. במקומות מסוימים זה ממשיך כך עד היום. טהרנות אינה אידיאולוגיה, היא גלות נוגה, מדושנת עונג, מהמציאות. לפעמים אתה מתפשר, לפעמים זה שווה את זה, לפעמים לא. לפעמים אתה עלול להיאבד בתוך הפשרות הללו. אבל זה מה שיש בדמוקרטיות. ניצחונות קטנים, אם בכלל. על המתח הזה, שבין פשרה לאידיאולוגיה, מתקיימות הפעולות ב"בית הלבן". וזה מקסים בעיני.

בזכות הפתוס

"הבית הלבן" אינה חתרנית, אך היא בהחלט מורכבת. המושג הזה, הבית הלבן, הוא פוטנציאל לעשרות עלילות אפשריות. הוא שימש בעשרות עלילות אפשריות, שברובן נצפה הבית מבעד לחלונות חדר המצב ולמפות חדרי המלחמה. כל הנתיבים האפשריים, וכאן בחרו ליצור סדרה על משפט. והם אפילו לא נראים כמו עורכי דין

הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, פרקים שהשראה נסוכה בכל משפט וסצינה שלהם, הם דווקא הפרקים שבהם ממנים שופט חדש לבית המשפט העליון. זו סדרה שמרבית השחקנים בה משחקים עורכי דין, שרוב הדיאלוגים בה הם וויכוחים, ורוב הוויכוחים הם אודות החוקה.

נסו לדמיין פתוס, פתוס מהסוג האמריקני, שמוקדש כולו למנגנון מורכב כל כך, חורק כל כך, כמו הדמוקרטיה המערבית. ועכשיו נסו לדמיין מתי לאחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע בדבר מה אמורפי כל כך. ובעצם, מתי בפעם האחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע במשהו?

מתי זה קרה? מי האיש שהחליט שפתוס ראוי לשמש לתיאור ההיסטוריה בלבד? מתי החלטנו לעקר את ההווה מגאווה, גדולה או התלהבות? מתי קבענו שכך זה ריאליסטי יותר?

חוק וסדר, בסדר זה

מכל העלילות האפשריות, כאמור, כאן בחרו לדבר על חוק. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שזו סדרה אמריקנית. גיבורי-על וסדרות משטרה, פרקליטי אל.איי והמאפיה האיטלקית. החוק הוא מרכיב בסיסי, מגדיר זהות, בתרבות הפופ האמריקנית. ואין סיבה שזה יהיה אחרת, בתרבות שבה בתי הספר מלמדים אזרחות יותר משנתיים, בפדרציה שמטילה על אזרחיה את החובה לשמש כמושבעים בבתי המשפט.

זה לא מפתיע, אבל ראו מה הם עשו עם זה. הם לא כתבו על אנשי הנשיא, הם לא כתבו על הנשיא, הם לא כתבו על מלחמה. הם כתבו על הבית, על המנגנון עצמו. העלילה עוקבת אחר מספר דמויות – זה מה שעלילות עושות – אבל היא עוקבת גם אחר הצעות חוק, העברת כספים וניסיון להשפיע על מחזור החדשות. בסך הכל, זה מה שהדמויות עושות.

הערת ביניים

עדיף לו לא אכתוב זאת, ואמנע מלפרום את הפוסט הארוך ממילא הזה, אבל קשה לי להתאפק.

<מילה על ייצוג>

ניסיון כן להתמודד, מבחינה עלילתית, עם מערכת מורכבת כל כך – ו"הבית הלבן" היא ניסיון כן – מדגימה עד כמה טורף קלפים הוא תהליך הייצוג. אפשר לייצג, מסתבר, גם את זה: מערכת שלטונית, שבה כל פעולה נעשית או משתקפת בכמה מישורים שונים, המשפיעים זה על זה.

למעשה, כל פעולה נעשית או משתקפת לפחות בשלושה מישורים שונים: אידיאולוגי, פוליטי ותקשורתי. כך, למשל, הניסיון לצמצם את האישור למכירת כלי נשק הוא החלטה ממניעים אידיאולוגיים, שאמורה להיות לה השפעה ישירה על המציאות. אבל ההחלטה הזו חייבת לעבור דרך מנגנון פוליטי ולהשתקף דרך מערכת תקשורתית. לכל הפחות. לך תנסה עכשיו לסדר את מערכת המונחים שלך בהתאם.

(אני, אגב, הצלחתי, אבל על זה בפעם אחרת, אולי)

<מילה על ייצוג/>

כל אנשי הנשיא

מלך פילוסוףעניין אחרון, שנגעתי בו בעבר, הוא הדמויות. חלק מהסדרות האמריקניות – בדרך כלל לא השאור שבעיסה – מציג דמויות גדולות מהחיים. הריאליסטים הרגילו אותנו לחפש, לפחות בדרמה, דמויות "עגולות", "מלאות", ש"כותבות את עצמן". כבחירה אסתטית אין בכך רע, כדוֹגמה זה יכול להיות הרסני.

כי אם תחשבו על כך לרגע, דמויות אינן אנשים. בספרות, ובטלוויזיה גם, דמויות הן גם פוטנציאלים. בחירה בדמות מסוימת פירושה בחירה בפוטנציאל פעולות מסוים, וחשוב לא פחות – בפוטנציאל סמלים מסוים. חלק מהסדרות האמריקניות, כאמור, עושות בכך שימוש. הן בוחרות בדמויות גדולות מהחיים, ביצורים מוכשרים יתר על המידה, על אנושיים לעיתים, כי רק יצורים כאלו יוכלו לנשוא על גבן את משא העלילה. אם דרקון נטבח בסוף העלילה, בתחילתה חייב להמתין בנזונה קשוח.

וזה בסדר גמור, גם אם סתמי לחלוטין במרבית המקרים. אבל כאשר בוחרים להכניס לבית הלבן חבורת בני-זונות קשוחים, יש כאן בעיה. מה הם בעצם אומרים לנו? שכך באמת פועל הבית הלבן? שאנשים בסדר גודל כזה עוסקים באמת הולכים במסדרונות הכוח?

אולי. אי אפשר לחמוק מכך שהאמריקנים יצרו סדרה אופטימית על פוליטיקה. זו סדרה שבה אפילו הרפובליקנים מקבלים שורות טובות. זו סדרה שגורמת לך לרצות להצביע. לקונגרס. מתגנב החשד שהאמריקנים שוב מוכרים את עצמם לעצמם ולאחרים. זה אפילו קצת נכון.

אבל רק קצת. כי ההקשר חשוב. וההקשר הוא השנה האחרונה של ממשל קלינטון, ששיקר לציבור האמריקני, והשנים הרעות של ממשל בוש, שעשה דברים גרועים הרבה יותר. "הבית הלבן" משתמש במציאות שוב ושוב כחומר גלם עלילתי, וכשזה קורה אי אפשר שלא לעמת בינה לבין המציאות. המציאות, במקרים רבים, מפסידה.

הדוגמא שקופצת מיד היא הטרשת הנפוצה שיש לג'וזיה ברטלט, הנשיא, ושאותה הוא הסתיר מהציבור. אבל ברטלט מעולם לא שיקר, והוא לבסוף חושף בעצמו את המחלה, מבלי שחשיפה עיתונאית תאלץ אותו. כי כך ראוי.

זו הדוגמא שקופצת מיד, אך יש דוגמאות נדושות פחות. בפרק "גלילאו" אומר צ'רלי, העוזר של הנשיא, לאחד העיתונים שהנשיא לא אוהב אפונה ירוקה. במהרה מתפתח החשש שברטלט יאבד תמיכה של כמה מדינות, שגידול האפונה מרכזי אצלן. האפיזודה הזו לקוחה, בשינויים קלים, מאפיזודה מגוחכת לא פחות שהתרחשה במהלך מסע הבחירות של ג'ורג' בוש האב, שאמר פעם שהוא לא סובל ברוקולי.

בוש האב התנצל. הצוות של ברטלט שוקל להפיץ תמונות שלו לועס אפונה במרץ, אבל הוא רק שוקל. "הציבור לא מטומטם," אומר צ'רלי (ציטוט מהזיכרון), "גם אם בכל מערכת בחירות מאז שנות ה-60 מניחים שהוא כזה".

צוות המוחות של ברטלט הוא הומאז ל-"The best and the brightest", הצוות של קנדי. ברטלט עצמו, המלך הפילוסוף, הוא הומאז' לקלינטון. אך זה רק הומאז', לא שיר הלל.

הבחירה להציג את הטובים והמוכשרים יכולה להתפרש כניסיון לצבוע את המציאות בצבעים נעימים יותר. אבל לא כל גיבור חייב לשמש כמשכך כאבים. חלק מהגיבורים, כאשר הם אנושיים, יכולים לשמש כאמת מידה. בכל הנוגע לסדרה הזו, נדמה לי שהפרשנות הנ"ל לגיטימית יותר. היה טוב ככל שאתה יכול להיות.

אפילוג

מיי פייבריט ספייס גירל> הבטחתי הסבר, והגעתי רק לאמצעו. היה טוב ככל שאתה יכול להיות. זה מתרוצץ בי בחודשים האחרונים. בשביתת הסטודנטים, שבה כמעט ולא לקחתי חלק פעיל; בפוסטים שאני לא כותב ל"חברים של ג'ורג'"; בייאוש המוחלט מהמצב כאן.

לפני כמה חודשים החלטתי לעזוב את ישראל. אני לא זוכר כבר מה היה האירוע הספציפי. כבר שנים שהשמאל הישראלי מרחיק את קו הגבול, את נקודת השבירה הסופית. אם שרון יבחר, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם הכנסת לא תדיח את קצב, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם רמון יחזור, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם יקצצו שוב בבשר האקדמיה, זהו. שנים שאנחנו מזיזים את הקו, כאילו היה הקו האדום של מי הכינרת, ובשלב מסוים נמאס, וזוחלת בך המחשבה שזהו באמת. זהו, לא כשיחת סלון. באמת שנגמר.

אז לא השתתפתי בשביתת הסטודנטים, ולא עשיתי עוד דברים רבים אחרים. אני יושב כאן, ולא טוב. ופתאום, היה טוב ככל שאתה יכול להיות. במשך כל החודשים האחרונים. אני רואה "הבית הלבן" ומצר על כך שכאן אי אפשר היה ליצור סדרה דומה. יש לנו פחות מדי אמון בממשל ובפוליטיקה. יש לנו פחות מדי אמון בעתיד אפשרי.

יונתן רטוש כתב פעם, לאלתרמן נדמה לי, שהיהודים תמיד יעזבו. יהודים, הוא אמר, הם דת, לכל היותר עדה, לא עם. עם זקוק לטריטוריה. ברגע המשבר הראשון היהודים יקומו וילכו. יהודי אתה יכול להיות גם באירופה. יהדות היא אופציית מילוט. כבר שנים שאני לא רואה עצמי כיהודי – איני אדם דתי – אבל רעיון המילוט נעשה דומיננטי לאחרונה.

ליברלים ישראליים עומדים כיום בפני שתי בחירות: גלות או מאבק. גלות אינה הבחירה הקלה. לא קל למצוא מקום שירצה אותך, לא קל לחשוב בשפה חדשה, לא קל להשאיר כאן הורים, ולחשוב מה יקרה כשיזדקנו במדינה שבה אתה אינך מוכן להזדקן.

להיאבק יכול להיות קל יותר, לפחות זה ירגיש יותר טוב. אבל אם מאבק, אינך יכול עוד להרשות לעצמך להיאבק למחצה. הפריבילגיה הזו גמרה את הסוס לפני שני עשורים. מאמרים בבלוג הם כבר לא אופציה, הם רק שיכוך המצפון. אם בחרת להיאבק, עשה זאת ברצינות. תארגן ותפגין ותקום. וכל הזמן תחשוש שחלפנו על פני נקודת האל-חזור, ושכל זה לחינם. וכל הזמן תחשוש שאם תמשיך כך תהפוך למישהו אחר. תמצא את עצמך מביט אחורה בפחד, אומר "לא זה מה שרציתי לעשות".

ב"הנץ ממלטה" סם ספייד (בוגארט) מתחכם לקאירו, אחת הדמויות, ופותח את הדיאלוג השנון הבא:

Cairo: "You always seem to have a smooth explanation handy!"

Spade: "What do you want me to do, learn to stutter?"

וזו תשובה טובה, אני חושב. המציאות לימדה אותנו לגמגם, לבחור במקוטע, בהיסוס, עם הראש פונה אחורה, אל האופציה הננטשת. גלות או מאבק. בחר. ואם בחרת, אל תגמגם.

(תודה ליוסי גורביץ)

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור