א.

ספר הקאלט "יומולדת שמח, נוח" מאת נועם זיו, שיצא אם אינני טועה לפני יותר מעשור, השאיר לי משהו אחד לחיים. בכל פעם, יותר נכון כמעט בכל פעם, שאני פוסע לתומי בעיר ועובר ליד שלט המכריז "רכב זר ייגרר", אני שר לי את הכיתוב על השלט במנגינה של "זמר זמר לך", כפי שלימד נוח בספר הפילוסופיה השימושית ההוא ("רכב רכב זר, רכב רכב זר / רכב זר הוא ייגרר, הו ייגרר!"). אני ממליץ לכולכם לעשות כמוני; זה ישר יעשה אתכם קצת יותר שמחים וטובי לב ממה שהייתם זה שנייה לפני, ויוכיח לכם שגם בדברים האפורים וחסרי המשמעות ביותר ניתן למצוא איזושהי נחמה, ולמרות שהלחות עולה והממשלה על הפנים הרי שלא הכול אבוד: כל עוד יש סיבה לחייך יש סיבה לחיות.

ב.

ומה פתאום נזכרתי השבוע בנועם זיו, אתם שואלים? כי על שולחני נחת (תמיד נורא אהבתי את הביטוי הזה) ספרו החדש: "כל הכבוד, נוח", מין המשך רופף במיוחד לספר המעולה ההוא, וגם – אם יורשה לי – קצת פחות קורע מצחוק ממנו. הקריאה בספר ההוא, שיוצא אוטוטו בהוצאה מחודשת, הייתה נקטעת כל הזמן בשל פרצי צחוק רמים. זה לא קורה הרבה בספר הזה, ובכל זאת. קראתי בהנאה.

בספר הזה עובד נוח בחברת היי-טק מהסוג הדילברטי: לאף אחד לא ממש ברור מה היא עושה, ולעוד פחות אנשים באמת אכפת. החברה הזו, אדיוקום שמה, מאוכלסת בכל הטיפוסים שלמדנו להכיר בהיי-טק – יועצים חיצוניים שלא עושים שום דבר, מנכ"לים שהונחתו מהצבא ואין להם ממש מושג מה קורה, יזמים תלושים מהמציאות שנדחפו הצידה על ידי דירקטורים תאבי בצע עם רגשי גדלות, סמנכ"לים שמוכיחים את העיקרון הפיטרי, מנהלי מחלקות מלקקי פנכה, מנהלים שמטרידים מינית, מתכנתים נטולי יכולות חברתיות, תומכים טכניים נטולי חוש הומור, מבקרים מסתוריים מחברות ענק ומצגות פאוור-פוינט שאף אחד לא יראה לעולם. כל מה שעולם ההיי-טק מורכב ממנו, פחות או יותר.

ג.

ובתוך כל המהומה הזו מחליט נוח לפטר את הבוס שלו. למה? ככה. בגלל איזו ישיבת הנהלה, זה באמת לא ממש משנה. לא אספר לכם את הסוף, מן הסתם, אבל הסוף לא באמת משנה. מה שמשנה, יאמר לכם כל מיני-גורו, זו הדרך.

ספר הנונסנס הזה נוגע במערכת היחסים אולי הכי חשובה בעידן הפוסט-תעשייתי: מערכת היחסים בין האדם העובד והבוס שלו. ואיזו מערכת יחסים היא זו! מי מכם לא מכיר אותה? חלקכם, אני בטוח, מכירים אותה טוב ממני. כמו שאומרת אחת הדמויות בספר: לכל אחד מאיתנו יש בוס, גם לבוס שלנו, וכולנו בני אדם וכל אחד מאיתנו צריך לתת חשבון למישהו.

לפעמים נדמה לי שמערכת היחסים הזו, בין האדם לבוס שלו, היא מערכת היחסים היחידה ששווה לדון בה ברצינות בעידן הנוכחי, ובוודאי מעל הבמה המכובדת הזאת של G. בלי להכיר אתכם אני מוכן להתערב שרובכם המכריע מבלה יותר שעות ביממה עם הבוס מאשר עם ההורים, וחלקכם הגדול מבלה יותר שעות ביממה עם העובדים מאשר עם הילדים. אם לא, אתם אולי ברי מזל, אבל חריגים.

זהו חלק ראשון בטרילוגיית הבוס, שפורסמה לראשונה בבלוג "החיים בהיר". את החלק הבא ניתק למצוא כאן, ואת השלישי כאן.

שמור בטל

לאחרונה אני אוכל המון בעזריאלי. מאחר שמקום העבודה שלי ממוקם במרחק 5 דקות הליכה מהמגדלור הנ"ל, ובמרחק 2 דקות הליכה מפלאפל ג'ינה, הגיעו הדברים לידי כך שאף סביח, יהיה נימוח ומצחין מעמבה ככל שיהיה, לא יכול עוד לפתותני. אז אני מגוון בעזריאלי.

אז אכלתי בעזריאלי, ואפילו התפתיתי לאכול ב"ננדוס" (בברכת "לא עוד"). בעוד אני נוגס בהמבורגר עוף דל ירק, קראתי, על הדרך, את שמסופר בנייר החד-פעמי שמונח על מגש הפלסטיק. סופר שם על מגלי ארצות פורטוגזים, שיצאו לגלות זהב וגילו את ה"פירי-פירי", וסופרה האגדה על התרנגול של ננדוס, "סמל של חיים", וקצת גם כיצד שני חברים, רוברט ופרננדו, רכשו ב-1987 מסעדה, והקימו רשת. הרבה עבודה קשה, ואהבה גם, השקיעו השניים, כדי שכולם יוכלו לטעום מעוף הפירי-פירי האגדי.

רשתות המזון המהיר בעזריאלי ממוקמות בחצי מעגל, המוקדש להן ולסועדים. כך שבדרך החוצה נתקלתי ברשת אחרת, "סמוקי". שם, על הקיר, היה תלוי "הסיפור של סמוקי". לא הצלחתי למצוא את הסיפור באינטרנט, אבל אני זוכר שהיה שם משהו על שטייטעל במאה ה-19, שם יהודי אחד יישן בשרים, וברוחו נולדה "סמוקי", שמספקת מזון מהיר איכותי ומרגש, כמו בשטייטעל. משהו כזה.

קוראים לזה, כמובן, מיתוג. בעל הרשת רוצה שהמותג שלו יקושר לתכונות חיוביות, אז הוא מדביק אותו לצד אנשים מחייכים, פרסומת מרגשת לסלולרי וכוסיות בשמלה הדוקה. במקרה הזה, בעלי רשתות המזון המהיר רוצים למתג את עצמם כמסעדות קטנות ואיכותיות של אוכל ביתי.

שזה, בעצם, מהלך די משונה. פעם, בישראל, ניסו רשתות המזון המהיר לפרסם את עצמן כג'אנק-פוד. עצם החידוש שבעניין, כמו גם הקרבה של המותג למותג מוצלח אחר, ארה"ב, היו אטרקציה מספיקה כדי למשוך אנשים. עתה, לאחר שהמזון המהיר התמסד בארץ, מנסים למכור אותו כלא כל כך מהיר, ולא כל כך חדש, ובכלל, המסעדה הזו היא בעצם הד למסעדה ההיא, מהשטייטעל. המגשים אולי מפלסטיק, אבל הרוח אותה רוח והאוכל אותו אוכל.

אוכל תמיד היה אינטרטקסטואלי: מתכון אחד ולוֹ מימושים רבים, התבשילים שנוצרים אם עוקבים אחר ההוראות. במצב אידיאלי, תבשיל שנעשה על פי מתכון לא יהיה שונה מתבשיל אחר מאותו מתכון. אבל המצב אינו אידיאלי – קורט מלח אף פעם אינו מדויק, ולעתים צולים את הבשל קצת יותר מדי – ומתכון אחד מייצר תבשילים רבים, השונים במעט אחד מהשני, והשונים במעט מהאידיאה, שאליה המתכון מכוון.

למעשה, במסעדות ביתיות, מהשטייטעל, זה פחות או יותר המצב. הפגימות הזו היא גם חלק מסוד קסמן, מה שהופך אותן ל"אותנטיות" (תהא משמעותה של מילה זו אשר תהא) בתודעה הציבורית. אוכל ביתי, הוא לא רק אוכל שנעשה באמצעים ביתיים, הוא גם, או לפחות נתפס, כאוכל שאינו מודולרי, שבכל פעם הוא שונה מעט, כמו בבית.

דווקא במסעדות המזון המהיר נעשתה האחדה כמעט מושלמת בין המתכון לבין מימושיו. בסרט ירוד אחד, שעלילתו מתפתלת בשנות הארבעים, מספר מישהו למישהו על הרעיון הגדול שלו: הוא יבנה רשת של מסעדות, שבכולן יגישו את אותו המזון בדיוק. כך, הוא טען, יוכל אדם לאכול את אותו המבורגר גם בנוואדה וגם בטקסס. המישהו השני שואל את השאלה המתבקשת: למה שמישהו ירצה לאכול את אותו הדבר במקומות שונים?

ועכשיו, רוצות רשתות המזון המהיר לחזור להיות מסעדה ביתית וחמימה. אבל במקום לשנות במשהו את האוכל, ובמקום לצאת מהקניונים, ובמקום להעסיק שף, הן כותבות סיפור. ומה אומר הסיפור? כמו שהאוכל שלנו הוא אותו אוכל בכל מקום בעולם, כך גם אנחנו, נותרנו בדיוק אותו הדבר, כמו המסעדה ההיא, מפולניה, כמו החזון ההוא, מארה"ב.

הסיפור האמיתי, אם כן, הוא סיפור התרבות שהחלה מתביישת בעצמה. בתוך פחות מ-15 שנה החלו למתג את אותו סוג מסעדות אחרת: לא עוד חדש, יעיל, מהיר ואמריקני, ג'אנק-פוד בטהרתו, אלא ישן, ביתי, חם ואותנטי. כמו פעם, רק יעיל ומהיר, ובשכר מינימום.

• להכרזה על הפרויקט • צמיחה • אהוב אותנו • אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים • חרדת השישי • העבודה היא חיינו