תגית: ספרות עברית

לופט-גשעפט

כ-60 "אנשי ספרות צעירים", בניסוח הקולע של "הארץ", חתמו על עצומה נגד המלחמה, שארגן איש ספרות צעיר בשם ניר ברעם. הניסוח של "הארץ" קלע גם לדעתו של ברעם, שסירב בתוקף להכניס לעצומה אנשי ספרות ותיקים יותר, כולל טיפוסים לא קשישים מדי כמו רונית מטלון או אתגר קרת. המלחמה בלבנון, כך נראה, חשובה לברעם פחות מהמלחמה בבית, הפנים-ספרותית.

עסק משתלם, העצומה הזו. ייצרת קטגוריה, איש ספרות צעיר, והשתחלת לתוכה בהינף חתימה. לא כל מי שחתום על העצומה התכוון לכך, אבל נראה כי לפחות חלק מהם ידעו טוב לאן הם חותרים, ותחת מה.

אז אפשר להגיד כל מיני דברים בעניין, אבל עם המלחמה הזו ברקע זה מרגיש ילדותי אפילו להתעצבן על זה. ובכלל, דיבורים שלמים לקחה המלחמה הזו, והפכה לבנאליים ברגע. אז נוותר, ובמילא מיטל נסחה זאת טוב יותר קודם.

בגיליון השני של "סימן קריאה", שיצא במאי 1973, כתב יפה מנחם פרי (ומי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי להודות בכך) על מאבקים ספרותיים:

"בתל אביב ובירושלים נכתבת היום שירה אשר אינה נופלת, כמדומה, ברמתה מכל שירה אחרת הנכתבת היום בעולם – אבל האין לראות סימפטום מדאיג בעובדה שבמשך עשר השנים האחרונות לא עלה כמעט אף שם חדש שהביא עימו חידוש של ממש לשירה העברית, וודאי שלא עלה שום דור חדש. האם אין לקשור זאת בהיעדרה של התלבטות אמיתית בשאלות-ספרותיות 'גדולות'? היכן נמצאה בשנים האחרונות תהייה אותנטית על ערך ספרותי, ועל דרכה של ספרות? מי קם לזעזע את ה'קנון' הספרותי המקודש? […] דומה שהשיכרון מן ההסתכלות המפורטת, השקולה, הרב-צדדית, הפרספקטיבית, הלך ושיתק את המבט הסובייקטיבי, המוגבל, המאניפסטי. הוא יצר אטמוספירה שבה נראה מבט זה לא רק מיותר, אלא מיושן ומגוחך. מי שחי כל העת את תודעת יחסיותן של אמיתות ספרותיות ואינו מרשה לעצמו לשכוח זאת, לפחות לפרקים – אין לגביו אף אמת ספרותית אחת, אלא הכל טקסטים, תבניות, אלמנטים וקישורים. מי שלגביו האפשרויות הספרותיות המנוגדות ביותר הן רק מיגוון של דרכים אפשריות ולגיטימיות, חיות זו עם זו בשלום, אינו יודע לשנוא באמת. ומי שאינו יודע לשנוא באמת – גם אהבתו שווה כקליפות השום. שלום ושלווה ושיממון".

הדברים תקפים עדיין, ואין כל כך מה להוסיף עליהם. רק דבר אחד: הנה, חזרו המאבקים הפנים-ספרותיים, סופרים ישנים וסופרים חדשים, בעד ונגד. אבל ספרות עדיין אין. אם בעבר נדרש זך, כדי להרים ראשו, לכתוב רצנזיה על שירת אלתרמן, היום שיטות היח"צ של ברעם כבר אינן קשורות לספרות, וגם לא למלחמה, רק ליח"צ, ולו בלבד.

פאנל שני

לאן נעלמו המבקרים המרושעים?*

בני ציפר (איתמר שאלתיאל)

הספרות הישראלית היא בעיני סמל האגואיזם. היא אטומה, זולה, רעשנית. מהבחינה הזאת, רבותי, כל הדאווינים של הביקורת העכשווית, כאילו הטקסטים שמתפרסמים כאן במאה השנים האחרונות הם ספרות, ועוד ספרות ברמתה של הספרות העולמית, מצליחים להטעות רק את הישראלים. כי כל מי שעוקב אחר הספרות והתרבות בעולם יודע שכמו בפוליטיקה, כמו בזכויות אדם, כמו במצב הסביבה, גם הספרות הישראלית היא ערב רב וטפל ולהגני.

אני מוכרח לציין שכאשר הייתי השנה בליון, חנויות הספרים לא הכילו מישמש מגוחך של ספרי בישול וטיסה, ולא היית נכנס – כמו בישראל – לחנות שאין בה את כל כתבי אמיל זולא, ובמיוחד את 20 כרכי "Les Rougon-Macquart", שרוב הישראלים לא יודעים אפילו להגות את שמם. השתכנתי אז בקומה השניה בפנסיון משפחתי מקסים, מהסוג שצרפת התברכה בו, וגברת ווקר, בעלת הפנסיון, אישה צנועה ופשוטה, נהגה להגיש עם כוס הקפה של הבוקר גם עוגיות חמאה נימוחות. אבל גם היא, שלא קראה הרבה, ואולי לא קראה בכלל, טרחה להתעדכן במצב הספרות, כי צריך. איפה בארץ תימצא איזו מדאם ווקר כזו, בין הגבירות נוטפות הזיעה?

הספרות הישראלית, רבותי, במאה השנים האחרונות, אינה ספרות. היא להג ארוך ומיותר, שיכולנו להסתדר טוב מאוד בלעדיו, כפי שאני, אישית, עושה. לכן מעמד "העורך הספרותי הרשע", שהודבק לי, דווקא מחניף. אני אוהב לחשוב על עצמי כרשע, כי מי לא יהיה רשע עם ספרות שכזו? וזה גם לא העניין. העניין הוא שעורך רשע הוא דבר נחוץ, וזה תפקיד שאני גאה למלא. כך גם לגבי מבקר רשע. בישראל, מבקר שאינו רשע הוא בעצם רשע מרושע, כמו שהיינו אומרים פעם, כשהיינו ילדים. הוא מאפשר לנו לחשוב שהנה, גם אנחנו תרבותיים כמו צרפת ואירופה. גם לנו יש ביקורת, ואם יש ביקורת אז יש גם ספרות. ולא כך. המבקר הרשע - במיוחד בעידן האינטרנט, כשכל שלמה מחדרה יכול לשורר "מר לי סיגל" – הוא נחוץ. בלעדיו, עוד נחזיק באשליה שיש פה תרבות, וכל מיני נשים עם רכבות בגרביונים ילכו בתל אביב ויאמינו שהן במרכז השיח התרבותי העולמי כי הן קראו איזה עמוס עוז. המבקר הרשע נחוץ כי הספרות כאן התקלקלה מאוד, ולכן הגיע הזמן להרוג אותה.

 


דורי מנור (איתמר שאלתיאל)

אני נוגה, הירשפלד חיי אסון, ליבי קליפה פועמת דם טיפה טיפה

לאן אצו, הירשפלד אוצרי הדם? והלשון, דיבה! שמתהפכת סתם הזוהר המועם דקדוקכם המתלהם לאן הם נעלמו המבקרים ההם?

אני נוגה, הירשפלד דמכם - דמי לקרוא בלזק בסתיו לדון לכף חובה משורר על שרעפיו

*מבחינתנו, לפחות, זו פרודיה

לפאנל הראשון להכרזה על הפרוייקט

כאן ועכשיו

כדאי להתחיל כבר בציון עובדה: יש כיבוש. לא "כיבוש" כמטאפורה או כסיסמה שחוקה, אלא בהוראתה המקורית של המילה, עם כובש עם אחר, גוזל את אדמתו, ולשם שמירה על אדמה זו, גוזל גם את חייו.

כדאי לומר גם שיש פערים חברתיים, ויש עוני, ואשכנזים-מזרחים, ותרבות הגירה ועובדים זרים. ואף אחד מאלו אינו מצחיק, ואינו ראוי להתעלמות.

***

כי מכאן יוצאת הקריאה החמורה הזו, לכתוב על הכאן והעכשיו. כתיבה שאינה פוליטית, אומרים ב"הארץ" וב"מטעם", היא כתיבה אסקפיסטית, וככזו היא אינה מוסרית. ההתעלמות מהכיבוש אינה עמדה ניטראלית. ההתעלמות מעלימה.

קשה לבטל את הטענה הזו כלאחר יד, וודאי שהיא מגיעה מהמקום הנכון (אם כי לפעמים יש להתאמץ ולהיזכר בכך, כשמביטים בהתנהלות של יצחק לאור). יש יותר מיסוד סביר להניח, אם להשתמש בביטוי זהיר במיוחד, שספרות ופוליטיקה קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו. אם כך, הכתיבה הספרותית היא מעשה פוליטי, וכמעשה פוליטי עליה להשתדל להיות המעשה הנכון.

אבל כל מי שצחק מהפרודיה של יואב ומיטל, מרגיש בעצמותיו שמשהו בטיעון הזה מקולקל מאוד; שהדרישה לכאן ועכשיו אולי מייצרת לנו אינספור מעשים פוליטיים, אך מעט מאוד אמנות; ושכתיבה, למרות הכל, היא לא ואינה יכולה להיות רק מעשה פוליטי.

אם להשתמש לרגע באנלוגיה מופרכת, ניתן להשוות את הכתיבה לדיבור. מכאן, הדרישה לכאן ועכשיו היא דרישה לדיבור חוזר, אינסופי, על אותם הדברים. דיבור שעוצר רק כדי להשתיק את זה שהעז לחרוג מסך הנושאים המותר, ולומר "אני רעב".

כאמור, זו אנלוגיה מופרכת, שכן כתיבה אינה דיבור. היא מתוכננת יותר, מוקפדת יותר, ואולי אפילו משפיעה יותר. אבל כדאי לחשוב רגע כיצד היתה מתקבלת וירג'יניה וולף, לו הוציאה את "אל המגדלור" היום. וכדאי גם לזכור הבדל נוסף בין דיבור לכתיבה, שמאפשר את השימוש בוולף כדוגמא – סך הזיכרון. כתיבה נשמרת. איני בטוח כמה מהכתיבה שמיוצרת היום, תישמר כך. זה נדוש אמנם, אך נדושותו של טיעון אינה עדות לפגמיו – לבסוף, בתום העכשיו הזה, מה יוותר מאותה ספרות פוליטית? יוותר גוף טקסט, עצום בהיקפו, שכבול לעכשיו שתם, ולכאן ששינה את היקפו. לכשתצליח הספרות במעשה הפוליטי, באם תצליח, אין לה עוד, מעצם הגדרתה הראשונית, שום תפקיד. מלבד, אולי, עדות.

***

אבל לא די בכך. ניתן עוד לטעון, נכון יהיה לטעון, שאין זה משנה. שעתה, בכאן ובעכשיו הללו, יש כיבוש ופערים וכו'; ושעתה, כאן ועכשיו, אסור לנהוג אחרת, יהא רצוננו בנצח גדול ככל שיהיה.

אני לא בטוח שאני יודע באמת איך להשיב לטענה זו (הלכה וירג'יניה וולף), מלבד אולי בטענה פרגמטית. בסופו של דבר, כל המאמץ הכביר שהושקע בהפניית האמנות לעבר הפוליטי, לא עזר בהרבה, ועדיין איננו מועיל. יתרה מכך, גם לו היה מושקע מאמץ זה בכתיבת טורי דעה פוליטיים, איני בטוח שהוא היה מועיל הרבה יותר. דומה שהספרות כיום כבולה אל הפוליטיקה בקשר עבות יותר מהקשר של הפוליטיקה אליה, וכי אנשים נוטים להיות מושפעים יותר מההטיה של כתבות חדשותיות מאשר מהטייתם של טורי דעה.

אחת הסיבות לכך, מן הסתם, היא שבני אדם מצפים למצוא מניפולציות בסיפורים, ומצפים למצוא הטיה בטורי הדעות. ההקשר כופה קריאה חשדנית, וזה סביר והוגן. אבל יש גם סיבה נוספת – הקהל מוטה בעצמו. איני יודע כמה ימנים נמנים על קוראי "מטעם". לעזאזל, כמה אנשי "מרכז", יהיו אשר יהיו, קוראים את כתב העת הזה? אז אולי נוצרה כאן אמנות מגויסת לרוב, אולם היא מצליחה לגייס רק מתוך שורותיה.

גם כאשר לוקחים בחשבון יוצאי דופן כ"אוהל הדוד תום", יהיה מופרז להניח שספרות מגויסת היא כלי פוליטי אפקטיבי במיוחד. ברוב המקרים, ספרות כזו נוטה לחמם את ליבם של המשוכנעים ממילא; וברוב המקרים, נדמה כי הקורא נהנה יותר ממוסריותו הוא, מאשר מקריאת הסיפור עצמו. ברוב המקרים, כאמור. לא בכולם.

אמנם, ייתכנו סיפורים פוליטיים טובים. "1984" קופץ לראש מיד, ויש גם מי שאוהב את סוויפט. אבל בדרך כלל, ככל שהסיפור נענה יותר לצו הפוליטי, כך הוא נעשה סיפור טוב פחות. מבין כל המרכיבים, שמייצרים "ספרות", מסר הוא רק מרכיב אחד, לא תמיד מרכזי. הציווי "כתבו פוליטי!" תובע מהיצירה להתארגן מחדש סביב המסר, ומעטים הסופרים שיודעים לעשות זאת. לו היה לאורוול רק מסר, היה כותב מאמר.

ולמען האמת, לא זו בלבד שספרות פוליטית נוטה להיות אמנות גרועה מאוד, היא גם מעשה פוליטי ירוד למדי. למה, לעזאזל, לא לכתוב מאמר? אם נגזר עלינו לכתוב על הכאן והעכשיו, למה להעלים אותו בתוך הפואטי? איני מכיר ולו סיפור אחד, שמצליח להסביר את בעיות הניאו-ליברליזם. לכל היותר, אפשר למצוא סיפורים טובים על "עוני" או על "פערים חברתיים". ועוני, אמנם, הוא מצב מתסכל, אבל ממעשה פוליטי אני מצפה ליותר מאשר הצבעה על עוול, אני רוצה הצבעה על פיתרון.

אין בכל זה כדי לטעון שספרות פוליטית היא תמיד גרועה ולא אפקטיבית. ישנן, כאמור, דוגמאות סותרות, ולעתים יש לא מעט בעצם ההצבעה על העוול. אולם מבין הפעולות הפוליטיות, שפתוחות בפני האזרח, אמנות היא פעולה בעייתית, לכל הפחות. ולעתים קרובות מדי נדמה כי הבחירה באפיק הפעולה הזה, נועדה יותר למירוק המצפון מאשר להשגת שינוי אמיתי בעולם. לחלק מהאנשים, כתיבת ספרות קלה יותר, מתגמלת יותר, מפעולה פוליטית של ממש.

***

בסיפור "דין וחשבון לאקדמיה" לקפקא, עומד רוטפטר הקוף בפני חבר אקדמאים נעלם, ומוסר לו דין וחשבון. רוטפטר, קוף שאולף היטב, טוען כי הוא אינו יכול להיענות לבקשת האקדמיה, ולספר לה על עברו הקופי, שכן עם התקדמות האילוף, הלכו ונסגרו חדרי הזיכרון מאחוריו.

במקום תיאור עברו הקופי, מספר רוטפטר לאקדמיה את סיפור אילופו, וכיצד הוא הפך לקוף מחונך כל כך. עומד קוף בפני האקדמיה, ומספר סיפור שלא חפצה בו, שככל הנראה הוא מספר תמיד, גם בהופעותיו על "בימות הבידור של העולם התרבותי". ולמרות שהוא חושש, ולמרות שהסיפור הזה עלול לערער את מעמדו, ולמרות שיכול היה להימנע מכך, הוא בוחר לספר אותו שוב ושוב. קוף של סיפור אחד, סיפור בחירתו במוצא על פני חירות.

נהוג לומר שהכיבוש משחית. ובכן, הכיבוש הפך אותנו לרוטפטר הקוף.