תגית: אינטרנט

על עדן אברג'יל ונשיכת האיש

אז עדן אברג'יל פרסמה בדף הפייסבוק שלה תמונות מתקופת הצבא, כשהיא בחזית וברקע ניצבים פלסטינים כפותים ומכוסי-עיניים. התגובות שלה ושל חברתה (הצלמת) היו אדישות לנוכחות הפלסטינים  או לנסיבות שהביאו אותן למצב הזה, והתאפיינו בגוון משועשע וצורם. זה התפוצץ בבלוגים, בתקשורת המקוונת כאן ובעולם, והיום גם בכתובה. עד כאן העובדות.

עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה, איך אפשר להגיב על דבר כזה. קודם כל צריך לתת דרור לתחושת הקבס. צריך לראות את זה באותם גווני פאתוס עזים של המספר ב"השבוי" של יזהר. מקומם, דוחה ומקומם לראות את ההתעלמות מכבודם וחירותם של הגברים המבוגרים שנמצאים מטר ממנה ולא מאוד שונים מאבא וסבא שלה. כשארגוני זכויות האדם דיברו על הפקעת האנושיות מהעצורים, זו לא הייתה ביקורת בעלמא אלא אבחנה קונקרטית: הגברים מתפקדים שם כלא יותר ממוצג, שנכפה עליו להיות גרסה מקומית ומעוותת של הפנטומימאים לאורך שדרות הרמבלס.

זה ברור ומקובל, גם על דובר צה"ל (לא מובן מאליו). אבל חשוב גם לדחות בשתי ידיים את מליצי  היושר, שמיהרו לטעון שנלקח כאן מקרה מבודד, ובקטנוניות בלתי מייצגת הוכתם בו צבא שלם ומוסרי-בדרך-כלל. זה שקר, מי ששירת או מסתובב בשטחים יודע שאחת היא מה דעתך הפוליטית, המציאות שניבטה אלינו מדף הפייסבוק של אברג'יל היא שגרה. שגרה שהחריגים שלה גרועים בהרבה: בסקאלת הדברים שאני אישית הייתי עד להם בשירות, שאף אחד מהם לא היה מגיע לעיתונות לרבות שני מקרי הרג, התקרית לא הייתה חוצה את שנתות החומרה האחוריות (ואני אגב לא הייתי עד להרבה, כי סביבי ידעו שעדיף לחכות שאני אלך ויבוא מישהו יותר מבין עניין).

אם הייתי סטודנט טוב יותר, הייתי יודע להצביע גם על מגמות עומק שאפשר לזהות בתמונות המאלפות. על השפעת מנגנונים על הפרט, על תפיסת נשיות ותפיסת מיניות ("הכי סקסי לך ככה", כותבת החברה בתגובות, "עומד לו". "אני יודעת, איך הוא משלים לי את התמונה", מגיבה אברג'יל. "עומד לו עלייך"). אולי גם על עדתיות, בשירות הממסד. אבל נדמה שגם זה יהיה ברור מאליו לצופה הישר. שכל מה שנכתב עד עכשיו ריצד באופן זה או אחר במוחו של כל צופה ישר. שגם התובנות המעמיקות יותר הן בבחינת כלב נשך איש.

ודווקא בגלל זה היה לי כל כך חבל לראות את המקרה התקשורתי הזה נעלם בעודו באבו, נעשה שקוף. חבל שכל כך מהר הסיפור עומד לשנות את טיבו, או את כותרתו, מ"עדות ספונטנית למה שקורה בשטחים", לנושאים אחרים, "רחבים" יותר: "הפרטיות מופקעת מהגולש", ומשם, אבסורדי עוד יותר אך באותו כיוון: "החיילת שהפכה קורבן".  ואחר כך לעוד כלי חסר פנים בהתנגחות הפוליטית הנצחית.

בעצם אולי זה כבר קרה. אולי אף שיחת סלון כבר לא תתמקד בשטחים, על המותר האסור והמקובל שם, אלא במה עשו לחיילת המסכנה, שסך הכל וואלק כן שירתה את מדינת ישראל וכן תרמה לביטחון, בניגוד לאלה שלכלכו עליה ככה. ובעקבות שיחות הסלון תבאנה כתבות מוסף השבת (ידיעות? מעריב? ישראל היום?) ויבואו טורי הדעה של חגי סגל או בן דרור ימיני או דן מרגלית, שבהם היוצרות כבר הפוכות- המקרבנת היא התקשורת ההיסטרית והמוטה, ששוב ירדה מהפסים.

מי שהאיץ בעיני את התהליך הזה בעיני אלה הם המגיבים המזדעזעים, מהירי החימה: "שרלילה בת שרלילה", "פרחה", "פרחה מצויה", "ערסית", ובעיקר, אולי המכעיס מכולם: "לא יודע מה אתם מזדעזעים, אני רואה בתמונה כמה ערבים קשורים וערביה אחת עושה פוזות למצלמה".

לא יודע מי אחראי לתגובות האלה (חוץ מהאחרונה) , אבל אני יודע למי הן ייוחסו: לשמאלנים, לאותה ישות ערטילאית שקשה להגדיר אבל קל לזהות כשאתה נתקל בה: בשייח ג'ראח, עם הבדואים, במדעי הרוח והחברה, עם העובדים הזרים, בבתי קפה, במצעד הגאווה, בימי שישי בבילעין ונעלין.

זה לא זניח כמו שזה אולי נראה מבחוץ, התגובות. דווקא האלמוניות שלהן הופכת אותן למעין חוכמה עממית, למקהלה שמפרשת את האירועים עבור הצופה. את המקהלה הזאת מאיישים כאמור "שמאלנים", או "יפי הנפש", ואליהם גם פונים המגיבים-שכנגד הזועמים. התגובות הן בעצם חלק מהמידע עצמו שנמסר מעליהן, הן הוראות הבימוי שלו, והן יישארו עם הקורא הרבה אחר כך. אני בטוח שלאיומים שהיא כבר קיבלה על חייה, על פי ידיעות אחרונות, יש לכך קשר הדוק. קשר עקיף יותר, אך קיים, יהיה לדעתי  למצטרפים  לשורות  אם  תרצו  וקמפיינים ניזוני -שנאה מבהילים אחרים. במלחמה כמו במלחמה.

בגלל זה, דווקא בסוף אוגוסט, דווקא כי זו אולי נטיית הלב והאצבעות, היה לי אישית חבל לראות את אופי  התגובות. קשה להתחמק מהאמירה המובלעת בהן: דעות פוליטיות 'נכונות' לחוד ותחושות בטן לחוד: כשהמקרה קל מספיק, כשמעצבנים אותי מספיק, אי אפשר להבדיל ביני לבין מי שאני שונא. אומנם חובה להתקומם ונימוסי השולחן פחות חשובים מהמסר, אבל כאן השולחן כבר הפוך. מטריד גם שכל הקללות הן וריאציות על העובדה שאברג'יל היא מזרחית.

על האמריקאים אומרים שהם צבועים, שהם יחייכו לך בפנים גם כשהם שונאים אותך מאחורי הגב. אני לא בטוח שזה פחות טוב, מבחינה ערכית ובמבחן התוצאה, מלהטיח את התגובה הראשונית ביותר בפנים לעיני כל. בסוף אוגוסט.

אהבה. סקס. אינטליגנציה.

(תרומה מאוחרת לפרוייקט מרחבים, ושלוש הערות בעקבות הפוסט של קרן)

 

א. לא לבוא (אם תבואי זו אשמתך)

שלב חיפושי הדירה שאני נמצאת בו מעורר מחדש שאלות על ביטחון. באילו רחובות לא כדאי לי להסתובב לבד בלילה. על אילו אזורים כדאי לנו מראש לוותר. איך נראית הכניסה לחדר המדרגות.

העובדה שהחיפוש הזה נעשה ביחד עם מי שאני אוהבת, שהוא גם גבר, הופכת את השאלות האלו למכאיבות אפילו יותר. הן תמיד נוגעות אליי (את בטוחה שזה בסדר בשבילך לגור כאן?) כי הוא יכול. זה כמעט מובן מאליו שהוא יכול, כמעט בכל המקומות בעיר.

המפה של תל אביב שלי נראית אחרת. אפשר לחתוך ממנה, כמו במגזרות נייר מתוחכמות, את כל המקומות-האסורים האלה, ולהישאר עם משהו כמו מחצית מהעיר שבה חי ההוא שהוא גם גבר.

הייתי רוצה להביך את הגיאוגרף הרציני עם השולחן, זה מ"הנסיך הקטן", אם רק ישאל אותי על הרים ועל כוכבים ועל נהרות. הייתי עונה לו בשקשוק מספריים מדוייק: לא-לוינסקי-בלילה, לא-תחנה-מרכזית-בחושך, לא-עמק-המצלבה-בירושלים-כי-אני-מכירה-מישהי-שנאנסה-שם-בגיל-שתים-עשרה-וזה-מספיק.

(ולהוסיף כאן את מה שכבר עייפתי מלהזכיר וזה שאנחנו חיות בחברה שמאשימה, באופן תמידי, המשכי, וחד משמעי, את הקורבן).

כמעט כל מי שהוטרדה או נאנסה סופגת את זה. את אשמה כי התלבשת ככה ולא אחרת. את אשמה כי התנהגת ככה. את אשמה כי הסתובבת עם האנשים הלא נכונים או שידרת את הרמזים הלא נכונים או לא צעקת או לא בעטת לאף אחד בביצים. אז ברור שאת לא הולכת במקומות האלה. אם מישהו יעשה לך משהו זו הרי בסך הכל אשמתך. כי יש חוקים בלתי כתובים לגבי המקומות שאת יכולה ללכת בהם.

זו סוגיה של נגישות. ולא משנה שאני יודעת שאני בסדר גמור, והעולם שאני גרה בו הוא זה שהשתבש. בסופו של דבר השיבוש הזה מוטמע בי, בגופי, במסלולי ההליכה של הרגליים שלי במדרכה. אני נכה. אני נעה בכיסא גלגלים נשי שצריך מעקים מסוימים, או מדרגות מיוחדות, וכל אבן, וכל פארק ציבורי נטוש, מערערים את יציבות הגלגל שלי.

ב. לבוא עם מסכת אב"כ (וזו אשמתך שלא מזהים אותך)

ולהבדיל. כל האזורים האלה, שאת נעדרת מהם באופן אחר, צריכה להיות מגזרת נייר נפרדת בשבילם. מיטל כתבה פה פעם, בפרויקט פורנו,על הדינאמיקה הזו של זיהוי גבולות גזרה, איך את מחלצת תמיד את עמדתך בדיון למול הדעות שכנגד. בהרבה מהמקרים, זה מאלץ אותך לעטות מסכת אב"כ: ברור לך מאוד מה גבולות הגזרה, והם לרעתך, ואת מוכרחה לצעוק בקול רם על דיכוי, ועל פערים בשכר, ועל דעות קדומות, ועל שנאת-נשים, ועל אפליה.

וברגע שתסירי את המגן הזה ישטוף אותך גל אדיר של כל-האפל-והמאיים-הזה (ותחרות מלכת היופי, והפרסומת של פוסטינור, ונחרת הבוז של המוסכניק)—

אז יש משהו ממך שגם כאן הנגישות שלו מוגבלת. כי כשאת מוכרחה להיות בטוחה בעצמך וחד משמעית ולשאת את הדגל, את גם קצת חד משמעית ונושאת דגל, וזה מעפן, או כמו שמיטל כתבה, נטול דיסקו סטיק לחלוטין. וזה מעייף, וזה חד מימדי. זה עולם שבו את, כמו הקרן שהולכת חזרה הביתה בפוסט הקודם, מבינה שלא עשית יותר או פחות ממה שרצית, אבל כל החוויה הייתה מדכדכת והייתה לך מנטרה בראש, שחזרת עליה רוב הזמן.

ג. לבוא (ואז יגיעו הטוקבקים)

ויש את המרחבים שאני כן יכולה לבוא אליהם, כולי, עם כל האמונות הסותרות, והמורכבות, והכאב הזה, והשאיפה לשאת חן, והכעס על עצמי על השאיפה לשאת חן, והפחדים והחרמנות. ולהיות לא לגמרי חד משמעית, ולהתלהב מביונסה למרות שהיא גורמת לי להיראות שמנה ומגושמת, ולפעמים לאהוב בדיוק את מה שאני שונאת ולשנוא בדיוק את מה שאני אוהבת, ולהתערבב, ולהגיב באופן אינסטינקטיבי.

המקום הזה הוא מקום אינטרנטי. לא בגלל הוירטואליות, אלא בגלל התנועה.

בגלל היכולת שלא להיות טיעון אחד לכיד ולינארי, בולם התנגדויות, אלא להיות מיליון חלקים שאין להם ראשית ואחרית, לינקים, טאבים שפתוחים בו זמנית. סרטון של יו טיוב ובלוג ומתכונים וחדשות, בלי מרכז ושוליים. וויקיפדיה.

הויקיפדיה של הגוף, שבה, לרגע, כל האיברים שלי נוכחים. חשובים באותה המידה, מובילים זה לזה.

יש לי מעט מאוד מרחבים כאלה. הם באים לרגע והולכים.

הם צריכים להיות מוגנים לגמרי, אני באה בלי כלום. תהיה שם חברה טובה, או בן-הזוג, וצריכה להיות תחושה שנקודת המוצא שם היא שאני שווה באופן עמוק, ושברור שיש משהו לא בסדר באיך שהעולם שלנו עובד. ושלא יפגעו בי כמו במרחב הראשון, ושלא יפגעו בכבודי ויגרמו לי לצנזר את עצמי כמו במרחב השני.

אבל אני לא רוצה שכל זה יבוא רק במרחבים האינטימיים. כי זה נראה לי חשוב. כי אני זקוקה לעוד נשים שידברו איתי על זה. כי אני רוצה לקרוא ולכתוב על פמיניזם ונשיות.

האינטרנט יצר מרחב חדש. במובנים מסויימים חופשי יותר, לפחות לעומת סוג המרחבים שציינתי ב(א). בהתחלה הוא היה נראה לי כמעט אוטופי. כי אנחנו נטולות גוף, אבל לא נטולות מגדר, ונוכחות. וכותבות.

ואני מבינה שזה לא בדיוק כך. כי בסופו של דבר הנה קרן פרסמה פוסט אמיתי ומזעזע שנוגע במשהו מכל זה, ובכל זאת עם כל הכבוד לאינטרנט ולמרחבים העצומים שלו השם המלא שלה חתום שם וגוגל זוכר הכל, ויש הסתכנות ויש חשיפה ויש איזושהי רמה של להביא-את-עצמך, ואז באות התגובות הפוגעניות שמאשימות אותה שהיא פריג'ידית ופולנייה והבעיה שלה זה שהיא לא אוהבת סקס, ואז המקום הזה הופך לרגע למשהו שכן, יש בו אלימות, ואת מתחילה לחשוב כמו במרחבים מסוג (א), עדיף כבר לא לבוא, לא לכתוב, ואם את כותבת זו בעיה שלך, כי הרמת להנחתה. או כמו במרחבים מסוג (ב) לרצות לצרוח על אלו שמשוררים לפתע על הפגיעה בחופש הביטוי, ולצרוח שהשתקת הפיות האמיתית היא זה ששוב יש אפילו כאן מי שישלפו את הסטראוטיפים, אבל את שונאת לצרוח וזה מעוות את הקול שלך וכואב בגרון ומלא בתחושה עמומה של חרטה.

הספריה הציבורית לוס אנג'לס, ענף ליטל טוקיו, כמשל

עבור תיירים לא עשירים, לוס אנג'לס קשה לתמרון, להתמצאות, לתנועה. על כן מפתה להישאר בשדרת הוליווד, להוריד עורף צרוב-שמש במניין אינסוף הכוכבים (איפה נועה תשבי?) ולהמשיך הלאה. אבל חצי שעה נסיעה משם קרו דברים מעניינים.

שיטוט קל ביותר בליטל טוקיו, אם צולחים את מבוך הבנקים, יביא למרכז החנויות, מעין שוסטר מקומי בשתי קומות. מעל הסופר העצום, המציע גלידת שעועית אדומה ומוצ'י ואלף דברים אחרים שעין ישראלית מעולם לא שזפה, יש חנות ספרים. רשת, מסתבר, קינוקויה. השפע שם, עבור לא יפנים, די מהמם: מדריכי מנגה לכלכלה, לכימיה, ליפן למתחילים; אינסוף אינסוף אינסוף קומיקס דחוס, ביפנית ובאנגלית, ושלושה מדפי הייקו. אין לי שום דבר חוכמה להוסיף על החנות – אפילו תמונות אין, מטעמים רב תרבותיים – למעט אולי ההמלצה לבקר בחנות ספרים "אתנית" ולהיחשף לעולם שלא נועד לך ואין לך סיכוי להשתייך אל אפס קצהו, אבל טוב לדעת שהוא קיים.

עוד סביבה שלא נועדה לי ובכל זאת באתי, היא ענף הספרייה הציבורית בשכונה. בשכונות לא טובות, אין דרך יפה להגיד את זה, ספריות ציבוריות הן בית-מחסה. הואיל וזו לוס אנג'לס אפשר ממש לשמוע את אנתוני קידיס. פיזור הגזע, כמו שאומרים האמריקאים בלי למצמץ באתרי האינטרנט של הממשל המוניציפלי, נמוך ביותר: למעט כמה תיירים שמנקדים את הנוף האנושי בלבן, אין שם ולו WASP אחד (סטנדאפיסט ששמענו אחר כך ינסח זאת בפרוזאיות ובהצלחה מרובה יותר: לבנים ושחורים לא מסתדרים בלוס אנג'לס – הם פשוט לא מדברים ספרדית).

חלק מהמחשבים נטולי הפיירפוקס מוכהים, מיועדים לקשי ראייה, והעדות הכי טובה לכך שלא הזיתי או מיהרתי לשפוט נמצאה על דלת השירותים. (יצאתי לצלם את הדלת במבוכה מה אחרי שהאדם לפני בתור יצא מהתא מסורק למשעי ופנה לצחצח שיניים).

מן הסתם, עולות שאלות לגבי התפקידים ותחומי האחריות של ספרייה ציבורית בחברה – האם חסרי הבית קוראים או לא, איך נראות ספריות בשכונות טובות יותר, מי אמור להיות קהל היעד הפוטנציאלי והאם זו תמונת ראי לישראל בעוד כמה שנים. אבל בזמן השהייה שם (הגעתי ממניעים ארציים למדי, בל נכחיש, בדמות אינטרנט חינם) עלו גם מחשבות נוספות, על הקוטב השני של עקומת הביקוש לספרים.

אני לא מתכוון לקוטב איכותי או סוציו-אקונומי, אלא טכנולוגי. במקום כזה השאלות על הצומת הבלתי נמנע ספרות-קדמה ועד כמה הוא מסוכן/נושא בשורה מקבלות תפנית. בניו-יורק למשל פגשתי שני חבר'ה שמקדמים כתב עת, אלקטריק ליטרצ'ר שמו, שמבקש לסנכרן סיפורים קצרים לאיי-פון, טוויטר, פייסבוק ומה עוד; גם עצם ההיכרות שלי עם מילים כמו טקסונומיה ופולקס ונומיה מעידה שהעתיד כבר כאן.

אבל הדקות הארוכות בליטל טוקיו הן תזכורת טובה לכך שלא ל-כ-ו-ל-ם יש או יהיה לבסוף אייפון, לא כ-ו-ל-ם חלק מהמשחק. ברור שהחבר'ה האלה, המגיעים אל הספרים רק אחרי שהתקלחו בשירותים בתור לאינטרנט חינם, הם מופע קיצוני ונטול כל משקל או השפעה בכל קנה מידה. ועדיין זה מרענן, ושווה לקחת גם אותם ואחרים בחשבון.