קטגוריה: תומר ליכטש

פסטיש היא מילה מצחיקה

מזמן מזמן כתבה איילת, מהטובות שבבני האדם (ואין כאן טיפת אירוניה), על סלידתה מהסרט "סין סיטי". שווה לקרוא את הפוסט כולו, אבל הנה תקציר לעצלנים: הסרט מציג סטריאוטיפים נמוכים של נשים. או שהן חצי עירומות וטיפשות או שהן חסרות אונים. "כל הסיפורים מסופרים מנקודת המבט הגברית, בקולו של גבר, על גברים נלחמים בגברים על כבודן של זונות וזונות בפוטנציה". מזמן מזמן אני רוצה לענות לפוסט ההוא, ואף פעם אין לי כוח. אולי עכשיו, כשאת רוב הסרט כבר איני זוכר, זה הזמן הנכון. אז בתחילה: כן. הסרט מציג דמויות נשיות פלקטיות וירודות של נשים. למעשה, הוא ניגש למלאכה הזו מתוך דבקות ומסירות מרשימות. הנשים כולן הן זונות או חסרות אונים או שתי האפשרויות גם יחד, בהקצנה שהיה ניתן לקרוא לה פרודית לו לא היתה כה רצינית. להגנת הסרט, ראוי לציין שגם דמויות הגברים לא זוכות לייצוג מחמיא. הם כולם פסיכופטים, אלימים, וקבורים עמוק בתוך מערכת נורמות עתיקה ומעופשת, שגורמת להם לבחור ב"דבר הנכון" תמיד, גם כשזה מסתיים במותם. מצד שני, הם עדיין גיבורי הסרט הזה, והדבר הנכון הוא הדבר הנכון, ומותם אצילי. ובעצם, זה לא קו טיעון מעניין במיוחד. לא בגלל שאין בו ממש – המודל הגברי של סין סיטי הוא אבסורד בכסות אקדח – אלא בגלל שמעקב בלעדי אחר דינמיקת ייצוגי המגדר של הסרט פירושו וויתור על הסרט כולו, על ההקשר שחולש על הייצוגים המגדריים הללו, והופך אותם למשהו אחר, מעניין בהרבה. "סין סיטי" מבוסס על קומיקס באותו שם של פרנק מילר. הוראתה של המילה "מבוסס" כאן אינה רחבה כב"מבוסס על סיפור אמיתי". הסרט כל כך מבוסס עד שהוא כמעט קומיקס, עד שהבמאי לא הכין סטורי-בורד, ופשוט השתמש בקומיקס המקורי. מי שראה יודע שהתוצאה מדהימה. הבמאי, רוברט רודריגז, הצליח להכניס את קוביות הקומיקס לסרט. לא באמצעות גרפיקת מחשב זולה, אלא באמצעות שוטים מדויקים. הוא לקח את מדיום התמונה הנעה, ומבלי לשבור אותו לרגע החזיר אותו לימי הסטילס. אם לגלוש קצת מהנושא, נדמה לי שרודריגז הצליח לתפוס לגמרי את משמעות "הרגע הפרגננטי" של לסינג. לסינג טען שאמנויות כציור ופיסול, אמנויות מרחב, שתופסות רגע אחד בזמן, יכולות לגעת בשטף הזמן באמצעות ייצוג של רגע פרגננטי. רגע שבין פעולה לפעולה, שמשתמעת ממנו הפעולה הקודמת, ומשתמעת הפעולה הבאה. לאוקון ובניו, רגע לפני הרגע שאחרי. חלק ניכר מהשוטים בסרט תופסים רגעים כאלה, ומותחים אותם על חשבון הפעולה עצמה. למרות כל מה שקורה בו, חלק ניכר מהסרט הוא סטאטי. הדמויות עומדות זו מול זו, עומדות זו מעל זו, עומדות זו ליד זו. עומדות. מתכוננות לרגע הבא. ואם לחזור לנושא, סין סיטי אינו רק עיבוד של קומיקס, הוא מעין מימוש קולנועי שלו. קומיקס אינו רק מדיום אמנותי. הוא נושא עמו קונוונציות מסוימות, שאחת מהן היא האפשרות להגזים. קומיקס יכול להציג גיבור, שנפגע מעשרות כדורי רובה וממשיך ללכת. אולי זו ירושה מעידן גיבורי העל. כך או כך, אנו מתירים זאת. בכל עיבוד קולנועי אחר היו מרככים את הסצינות האלה, והופכים אותן לריאליסטיות יותר. לא בסין סיטי. הקומיקס של מילר שונה מהבחינה הזו. מילר לוקח את הפילם נואר, ומעביר אותו לקומיקס. המעבר הזה הוא לא מעבר חלק. מילר מקצין דמויות והתנהגויות, מקצין את חוקיות העולם ומקצין את הקוד המוסרי, שסביבו חג כל זה. הקומיקס סין סיטי הוא עיבוד של ממש, שמותח את עולם הפילם נואר לתוך קונוונציות קומיקס, ומחדד אותן אד אבסורדום. מכאן שהסרט סין סיטי הוא סיומו של מהלך אינטרטקסטואלי כפול: ז'אנר קולנועי שהפך לקומיקס, וחזר לקולנוע. אבל הסרט לא מחזיר את הקומיקס של מילר למקורותיו. בעצם היותו עיבוד כה מדויק של הקומיקס, הוא מציג את המהלך של מילר לראווה. שוב אין לנו קומיקס מול ז'אנר קולנועי (הקומיקס של מילר מול הפילם נואר), ואנחנו לא יכולים להצדיק את ההגזמה בקונוונציות הקומיקס. עכשיו עומד הפילם נואר אל מול סרט, אל מול דמות פניו, במראה עקומה וברוטלית. אני לא חושב שהסרט הזה שוביניסטי. אני אפילו לא בטוח שהוא קובע עמדה מוסרית של ממש. הוא סרט ריק, מהבחינה הזו. אבל לא ריק לגמרי. כי מהלך הציטוט הכפול הזה לא רק "חושף את התחבולה" הסגנונית, ומראה עד כמה סגנון מסוים הוא פרי קונוונציה, הוא גם חושף את התחבולה האתית. פילם נואר אינו רק קומץ שוטים אפלוליים ו-ווייס אובר של בלש ממורמר, הוא מכיל בתוכו גם תפיסה אתית-חברתית (ששאולה בעצמה, נראה לי, מהאבירות החצרונית). כאשר הסרט אומר "כל זה רק סגנון", הוא אומר זאת גם לגבי אותה תפיסה אתית/מגדרית/חברתית. כל האבירות המעושנת והממורמרת הזו, כל הנשים מגודלות המחשוף, פשוט מצטלמים נהדר בשחור לבן.

גמני פוסטקולוניאליסתית!!1

לאחרונה שלחה מערכת כתב העת "מטעם" הזמנות מקוונת למספר אירועים, בהם ערבי שירה, ערבי סאטירה פוליטית פלוס ציטוט של ברטולט ברכט. פרט אחד, עם זאת, עדיין נסתר. אם אנשי המערכת הרדיקלית מבקרים בסיפור האמיתי והמזעזע של מפעם לפעם, אולי הם יוכלו לעזור. מכל מקום, יש למישהו מושג אם ערבי השירה של מטעם ‏– זה ערבי-ערבי?

ילדוּת בסמוּך

גדולים כברכות ושקופים
היו הימים,
כי היינו ילדים.

(דוד פוגל)

ממתקים

בכל קיץ נהג מר שהל, מנהל המוסד שבו למדתי רוב שנות צעירותי, לחלק לנו סוכריות גומי, ולהבטיח שמי שישמור ויראה את סוכריית הגומי בסוף החופשה, יזכה לקופסת סוכריות שלמה, ומי שלא יתאפק ויאכל את הממתק – לו, צחק שהל וליטף את שערותינו, מובטחת ההנאה לבדה. מקץ חודשי החופשה, לא היו אלה אלא הספורים והבודדים שעמדו בתור הקצר לפני חדרו של שהל, עם סוכריה בידם, או בשקית נייר. מעולם לא הייתי אחד מהם. לא משום שלא התאפקתי במהלך חופשת הקיץ, שתמיד דמתה קצרה מדי, אלא בשל הסיבה העקרונית שעוד אז, כך ביכולתי לנסח זאת היום, סירבתי לשוחד, לנזיד סוכריות הגומי, כנגד הויתור על מה ששהל, שגורלו, אגב, נעלם ממני, כינה ברוב-לעג, "ההנאה לבדה".

מות אמי

Barr'st me my way in Rome?

(Shakespeare, Titus Andronicus, 1:1)

לצד מיטת אמי, לטשתי עינים אל עיניה המתות. דבר לא עלה מהן. מאוחר יותר, בגפי, שלחתי אגרוף לשער שחסם את דרכי, ילד-נפשע, פרצתי יד דרך עץ ופלדה. הצצתי מבעד לחור שנפער בדלת-השער, וראיתי בעדו נוף-שממה. שוב וולד: בפרץ שער. שוב נער: זכר עיניה – סגורות, לטש-סגר. שוב: אל הדרך הישנה, הלא-פתלתלתה, שמאז סללתי וסללתי שוב ושוב, אל אותה דרך שמסרבת להסלל, אותה שממה, אותו יאוש חדש.

אפצ'י

במחזה "מלכת האמבטיה" מגרשת מלכת האמבטיה את קרוב המשפחה אל מחוץ לאמבטיה. "אני אצטנן", הוא מתלונן, והיא עונה: "תצטנן ותמות, כן". הסכמתה של מלכת האמבטיה, ראייתה המפוכחת את הדברים, הבנתה את ההשלכות של החלטותיה האכזריות, תמיד הרשימו אותי. אני נזכר במשפט הזה שוב ושוב, מאז שקראתי אותו, לפני עשר שנים, במחנה במדבר, בחורף. תצטנן ותמות. כך הם פני הדברים. ומה נשאר? איזה חיים נשארו? החיים שלפני האפצ'י. ואז אפצ'י. וגסיסה ארוכה ואיטית.

(נכתב לפרויקט ולטר בנימין כשלוש הערות ל"ילדות בברלין סמוך ל-1900")