קטגוריה: קרן שפי

בורגנות הזמן ובורגנות הכסף

 

פעם, מזמן, אינה ואני החלטנו לבקר בערב אחד בכמה שיותר פאבים באזור רוטשילד-נחלת בנימין-הרצל-לילנבלום התל אביבי: החוק היה להיכנס לכמה רגעים לכל מקום, גם למקומות שכרגיל לא היינו אפילו מבחינות בהם. אחד הרשמים החזקים שלי מהסיבוב המרתק הזה היה כמה זול האלכוהול בפאבים שאנחנו הולכות אליהם בדרך כלל, וכמה מעט ממנו שותים בכל-זאת. בפאבים שבדרך כלל לא היינו נכנסות אליהם, אנשים שלא נראו כאילו הם מרוויחים יותר מאיתנו הזמינו בקבוקים שלמים של וודקה יקרה להחריד במקום להסתפק בחצי גולדסטאר עם הצ'ייסר. והיה ברור שזה חלק מהעניין בלצאת לתל-אביב ביום שישי בערב: להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך, להנות מזה, אפילו אם אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך; ולא פחות מזה היה ברור, פתאום, עד כמה היציאות שלנו הן הפגנות של אי ראוותנות, אי בזבוז.

 

בטיול ההוא פיתחתי תיאוריה פסאודו-סוציולוגית קצרה וספקולטיבית, שנראה לי שיש מקום לשרבט אותה בשולי הפוסט של מיטל:

 

*

 

בעוד מי שאינם שייכים לבורגנות נאלצים לכלות את כל זמנם כדי להרוויח כמות בסיסית של כסף, ובעוד בעלי ההון האמיתיים יכולים לכלות את ימיהם בבטלה פזרנית על פני יאכטות, מטוסים וארמונות וכיוצא באלו פוטלאצ'ים, הבורגנות הישראלית ה'רגילה' נחלקת לשניים: אלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז כסף, ואלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן.

 

בקבוצה הראשונה נמצאים עורך הדין המצליח, איש ההייטק המצליח, המנתח הפלסטי המבוקש ואיש התקשורת הבכיר, למשל. הם עובדים מלא שעות ומרוויחים מלא כסף. בשעות הלילה, בסופ"שים ובימי החופשה הספורים היטב הם מבלים ביעילות וביוקר – שותים באלפי שקלים בערב אחד בפאבים היקרים ביותר, טסים לחופשות קצובות ומאובזרות במלונות פאר וכו'. יש להם מכוניות יקרות, חליפות יקרות של חברות האופנה העילית, אביזרים חשמליים יקרים, בית מעוצב על ידי ארכיטקט יקר, הם מחטבים את עצמם ביעילות בחדרי כושר יקרים או עדיף אצל מאמנים אישיים וספרי צמרת. הם קונים לעצמם תארים מועילים שאפשר לסיים מהר. הם מחזיקים נשים יקרות.

 

בקבוצה השניה נמצאים האינטלקטואלים, יצרני התוכן, אנשי התרבות וכולי. הם מספיק באליטה כדי לא להצטרך לעבוד כל הזמן כדי לחיות, בעיקר כל עוד הם צעירים וחסרי משפחה, אך לא מספיק בתוכה כדי להיות מסוגלים להרוויח מלא כסף. כיוון שאין להם מלא כסף לבזבז, הם הופכים את אי-בזבוז הכסף לערך, וכל התת-תרבות שלהם מפגינה, בדרכים שונות, את העובדה שהם לא מבזבזים כסף וכן מבזבזים זמן. במקום חליפות יוקרתיות ויקרות הם לובשים בגדים יד-שניה, זולים יחסית, שנקנו כל אחד בחנות אחרת (או התקבלו במתנה, או נמצאו ברחוב); האופנה שלהם דורשת ובוחנת יכולת להתאים זה לזה בצורה וירטואוזית פרטים בלתי מתאימים ככל האפשר, כלומר יכולת להפגין השקעה של זמן. הרבה מהן תופרות בגדים, או מכינות תיקים או תכשיטים, בשביל עצמן או בשביל כמה חברות. הם מסתפרים זה אצל זה, הם עורכים מסיבות על הגגות, הם מחזיקים אופניים ולא רכב. בבית הקפה הם מזמינים רק הפוך קטן אבל יושבים איתו שעות, עובדים אבל בעיקר מפטפטים עם אנשים שהם מכירים, מפגינים את זה שהם מכירים, שהם יכולים לשבת כל היום בבתי קפה. חלקם משתתפים בפעילות פוליטית גם כשאינם מקווים שתהיה אפקטיבית. הם מטיילים הרבה בארצות זולות, נתקעים שנים על התואר שלהם או עושים עוד ועוד תארים שלא ישפרו כמעט או בכלל את יכולת ההשתכרות שלהם. הם מתחתנים מאוחר ככל האפשר. הרבה מהם עובדים בעבודות שמספקות בעצמן דרכים לבזבז זמן; יתר על כן, חשוב להם לעבוד בעבודות מעניינות, מתאגרות, כיפיות, עבודות שדומות ככל האפשר לשעות הפנאי שלהם בעצמן, עד התופעה הקיצונית של מיקור המונים (מאמר באנגלית, כתבה של איתמר המבוססת עליו). מחוץ לשעות העבודה כמעט כולם מייצרים אומנות, לאו דווקא מתוך תקווה להתפרסם באמת – לעתים קרובות כתחביב צדדי, עבור קבוצת חברים מורחבת, אמנות שהיא בזבוז זמן נאצל כמעט כמו נגינת הנבל של נשים ג'יין אוסטיניות. באופן משלים, הם צורכים הרבה תרבות שדורשת השקעה רבה של זמן כדי להנות ממנה: הם שומעים מוזיקה מסובכת; הם קוראים ספרים ארוכים. אה, והם קוראים – וכותבים – פוסטים. ארוכים. כאלו שמבזבזים הרבה זמן.

 

*

 

שלוש הערות בשולי השוליים:

 

בחברה שמבוססת על עבודה תמורת שכר, זמן שווה כסף. אבל הקשר הזה יכול לפעמים להישבר באופן חלקי. האינטלקטואלים, חברי בורגנות הזמן, הם בעמדת נחיתות בתוך האליטה (המגזר הנשלט של המעמד השליט, כינה אותם בורדייה), או אולי בעמדה פריוילגית בתוך המעמד הנמוך: יש להם נגישות מוגבלת, אך רבה יותר מאשר לרוב האנשים, לזמן ולכסף, אבל הפריוילגיה לא שווה – יש להם יותר נגישות לזמן מאשר לכסף. לפיכך הם הופכים כאמור את בזבוז הזמן ואת אי-בזבוז הכסף לערכים, ויוצרים ניגוד אידיאולוגי, אמיתי ומדומה כאחד כדרכם של ניגודים אידיאולוגיים, בין זמן וכסף. אבל הניגוד הזה די מאבד משמעות מחוץ לתחומי הבורגנות: בורגנות הזמן נתפסת פשוט כחלק מבורגנות הכסף, "התל אביבים הנהנתנים שיושבים כל היום בבתי קפה ואוכלים סושי" (וראו גם ההערה האחרונה להלן).

 

יש כאן גם עניין מעמדי-דורי. סוג העבודות שבהן בורגני הזמן עובדים אינו מכיל כמעט משרות קבועות, והוא מכיל פחות ופחות מהן במשך השנים: אין תקנים באוניברסיטה, רק משרות הוראה מן החוץ; האפשרות לעשות קריירה בתקשורת הולכת ופוחתת, והותיקים מוחלפים בצעירים שמתחלפים כל הזמן; שוק הספרות, התרגום והעריכה מציע פחות ופחות מרווח נשימה. באופן כללי, מודל ההעסקה בענפים העוסקים בייצור תוכן מתחלף ממודל של קריירה ארוכת שנים למודל של העסקה לתקופות קצרות ועבודת פרילנס, מיקור חוץ ואפילו מיקור המונים.

 

זה חלק משינוי כללי שחורג הרבה מחוץ לגבולות המגזר – קשור בודאי לעליית הדומיננטיות של ההייטק ולדומיננטיות של מודל הסטארט-אפ בתוך ההייטק, כמו גם בגלובליזציה שישראל עוברת בעשרים השנים האחרונות: ביטוי הרבה יותר כללי וחמור שלו הוא בעלייה החדה של עבודת הקבלן על חשבון ההעסקה הישירה, ובמודל ההעסקה של העובדים הזרים שמיובאים, מנוצלים ונזרקים חזרה, שמשפיע מצידו גם על תנאי ההעסקה של ישראלים שעובדים בעבודות דומות. אבל האפקט של השינוי הזה על המגזר של בורגנות הזמן, שעדיין לא נתון ממש במצוקה, הוא אפקט מיוחד ומשונה של making virtue out of necessity. תנאי העבודה של בורגנות הזמן הולכים ומחמירים – בורגנות הזמן מצהירה שהיא לא כאן בשביל תנאי העבודה אלא בשביל האתגר האינטלקטואלי; מה שמקל בתורו על ההחמרה הבאה (שוב, כפי שכתב איתמר). באופן כללי, נדמה שיותר ויותר אנשים שההורים שלהם שייכים לבורגנות הכסף מוצאים את עצמם בבורגנות הזמן כתוצאה מהשינויים המבניים האלו, ויוצרים אידיאליזציה של חופש, גיוון והגשמה עצמית סביב חוסר-הביטחון התעסוקתי והסיכון שמתעורר בגללו בלקיחת התחייבויות ארוכות-טווח כמו משפחה (כי המשכורת מספיקה לחיים ברווחה סבירה, כאלו שיאפשרו בזבוז זמן, של אדם צעיר ובריא אחד בלבד).

 

הערה נוספת וספקולטיבית אף יותר נוגעת באופן ספציפי יותר ליחס של בורגנות הזמן לכסף.

עבור אדם שאין לו סיכוי להרוויח הרבה מעבר לשכר מינימום, שאין לו דרכים אחרות להשיג כסף חוץ מלהרוויח אותו, זמן שווה כסף באופן ישיר. אבל כן מבחינת הרווח: יש היגיון מוחלט, סדירות בסיסית, באופן שבו זמן מיתרגם לכסף; חוסר ההגיון מגיע רק מבחוץ ובדמות של מכות גורל (הריבית משתנה פתאום, שער השקל משתנה פתאום, מפטרים אותך, דופקים לך את הפנסיה), או דרך ההוצאות (תאונה, מחלה, ופתאום צריך להוציא המון כסף באופן שרירותי ולא צפוי), אבל המבנה הבסיסי של הרווח הוא הגיוני ועקבי. לעומת זאת, עבור בעלי הון וכלכלנים החושבים מנקודם מבטם, ברור שכסף אינו פונקציה של זמן, שאין חוקיות לפיה זמן מיתרגם לכסף; זה עניין של משחק, כוחות, תעוזה, תושיה, שרירותיות, מה שתרצו, אבל לא משהו עם חוקיות חיצוניות קבועה (היד הנעלמה היא חוק-טבע-כלכלי מסוג אחר לגמרי).

בני בורגנות הזמן עובדים לעתים קרובות עבור לא הרבה יותר משכר מינימום, אבל בפעמים רבות אחרות הם מרוויחים פי כמה יותר מזה לשעה, ובפעמים נוספות הם מרוויחים כסף באופן שלא תלוי ישירות בשעות העבודה שלהם: כסף מההורים, ירושות, מלגות, קרנות, מענקים, פרסים. הם לא משחקים במשחק הכסף הגדול, אבל הם גם לא נתונים באותה מידה לשררה העקיבה של השכר. העמדה שלהם, של פריווילגיה חסומה, מאפשרת להם לראות הרבה מהשרירותיות של כלכלת הכסף מבלי להעניק להם מנגד את היכולת לשלוט בה ולכוון אותה. זה אולי עוד סיבה לבריחה שלהם ממנו, לאידיאליזציה של אי-ההתעסקות בו.

 

באופן כללי, העמדה של בורגנות הזמן ביחס לחברה היא סוג של עמדה חיצונית למערכת שמובנית על ידי המערכת – עמדה של פטור חלקי מהחוקים שלא נובעת מלהיות זה שקובע את החוקים – כמו העמדה של "המעניק" בספרה של לויס לורי, שהיא אכן מטאפורה פשוטה ויפה לתפקיד המיתי שאינטלקטואלים אוהבים ובעיקר אהבו לייחס לעצמם, של ההולכים-לפני-המחנה או שומרי-לפיד-המסורת, אבל על כל פנים הנביא-בשער. אבל אני רוצה להתעכב רגע על המבנה של עמדת החופש היחסי הזאת שמובנית בתוך המערכת. יש בה לכאורה פוטנציאל חתרני – להציע צורת חיים אנטי-כלכלית, לקרוא תיגר על מקומו החברתי של הכסף, על המובנות-מאליו של הדחף להרוויח ולצרוך כמה שיותר – אבל הפוטנציאל-לכאורה הזה מעוקר במידה רבה, כי החברה הקפיטליסטית היא זו שבוראת אותו ומסמנת מראש את גבולותיו; כי אפשר לבוז לכסף רק כשיש לך מספיק (אבל לא יותר מדי) ממנו. הדימוי של "התל אביבים המנותקים", שמתמיד בעקשות למרות שסוג התל אביביים שאליהם מתייחס הדימוי הם כנראה אחד המגזרים היותר פעילים פוליטית בחברה הישראלית, מרפרר, נדמה לי, אל עמדת החיצוניות-החלקית-המובנית הזאת, עמדה שמזכירה מאוד גם את התפקיד שיש לגיל ההתבגרות בתוך מסלול החיים המודרני (כפי שכתב וויניקוט). אולי גם זו סיבה לכך שגיל ההתבגרות של אינטלקטואלים הוא כל כך ארוך, ונמשך הרבה לתוך שנות השלושים שלהם.

 

כאמור, כל זה ספקולטיבי, אינטואטיבי ומוצע כאן כנקודת מוצא לדיון עם מי שיש לה זמן לבזבז. יאללה.

 

 

(ותודה להערותיו החכמות כתמיד של איתמר, ובעקיפין גם לספרה המרתק של תמר בן-יוסף, "ברוכים הבאים לשוק החופשי", שעליו אולי יהיה בקרוב פוסט נפרד)

כשפסיכולוגים שומעים, סוציולוגים עושים: טיוטה למניפסט שעבר זמנו

לבנות דמות, לאפיין דמות, פירושו לייצר אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) ידע על הדמות.

ידע על דמות שונה מידע על אדם ממשי בעולם: את עצמה הקוראת מכירה מבפנים, ואנשים אחרים היא מכירה ביחס אליה, דרך היחסים (הממשיים והאינטרסנטיים) שלה איתם (בתור 'אימא שלי', 'חבר שלי', 'קופאית', 'מניאק שעוקף מימין'. גם עם היחס משתנה, למשל 'מניאק עוקף' הופך ל'חבר שלי', עצם קיומו של יחס נותר על כנו). את הדמות היא מכירה בלי יחסים איתה.

כלומר, צריך ליצור אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) פסאודו-יחס אל הדמות, הכרות-נטולת-אינטרס של הדמות. נראה לי שיש שתי צורות בסיסיות לייצר ידע כזה, ופסיכולוגי וסוציולוגי הן מילות קוד לא ממש מדויקות לשתי הצורות האלו.

א. "סוציולוגי": לסווג את הדמות אל קבוצה שמוכרת לקוראת, שיש לה ידע עליה; למקם אותה בעולם החברתי ביחס למיקומה החברתי של הקוראת. זה יכול להיות באופן ישיר – "על המדרכה ממול עמד ערבי, שהתבונן במיכל בעיניים חודרות" –  או באמצעות מיטונימיות, אפיונים שהקוראת יודעת לשייך אל הקבוצה הזאת – "על המדרכה ממול עמד בחור שחום עם כאפייה", או "על המדרכה ממול עמד בחור נאה עם אוזניות. 'מה אתה שומע', שאלה מיכל. 'אום כולתום, מכירה?' ענה הבחור במבטא קל ובחצי חיוך"

ב. "פסיכולוגי": אפיון דמות באמצעות האישי, ליתר דיוק אפיון דמות כמימוש של אפשרויות מסויימות מתוך האנושי-אוניברסלי, זהות או שונות לאלו שמימשה הקוראת, כך שבין הקוראת לדמות נוצר יחס של זהות, או של שוני על בסיס זהות. נניח: "כשהיתה בת חמש, מתה אימה של מיכל. מיכל לא בכתה על כך מעולם. גם כשגדלה, ואהובים אחרים יצאו מתוך חייה, היא לא בכתה מעולם." הקוראת יכולה לתת משמעות לאינפורמציה הזאת על בסיס הידע שיש לה לגבי איך מרגישים אנשים שאימהותיהם מתות או אהובים יוצאים מחייהם, והעובדה שמיכל מממשת בנקודה זאת אפשרות אחרת (או זהה?) של התמודדות-עם-אבל מאשר הקוראת בנסיבות דומות, להבין את מיכל דרך זה, להזדהות איתה או לסמפט אותה דרך זה.

האבחנה הזאת בין סוגי ידע על אנשים רלוונטית גם לגבי העולם האמיתי, אבל שם זה אחרת: צורות הידע תמיד מעורבות לעומק, כי היחסים הממשיים בינינו לבין אנשים אחרים הם תמיד גם אישיים וגם חברתיים. אמנם, בהכללה אפשר לומר, שככל שאנשים מתקרבים אלינו יותר, כלומר הקשר נהיה יותר אישי, אנחנו מכירות אותם יותר דרך ה'פסיכולוגי' מאשר דרך ה'סוציולוגי' (זה נכון בפרט לגבי עצמנו) (ולהפך, כמובן: יותר קל ליצור קשרים אישיים עם אנשים שדומים לנו סוציולוגית, בין השאר כי קל לשכוח את הסוציולוגיות של תכונות שגם אנחנו חולקים; מי שאוהב אותה מוזיקה כמונו יש לו 'טעם טוב' או 'אישיות'; מי שאוהב מוזיקה אחרת מספיק מאופיין על ידי כך כשייך לקבוצה חברתית אחרת ("מוזיקה של ערסים")). אבל הצורות תמיד נשארות מעורבות לעומק; שוב – כיוון שאנחנו תמיד מכירות את האחר דרך היחסים בינינו, כלומר דרך המיקום שלנו ביחס לאחר.

בספרות אין את היחס הזה. כפיצוי, הספרות מתיימרת לאפשר לקוראת (ולפני כן למחברת) ליצור יחס שהוא בחיים בלתי-אפשרי, ולהכיר מבפנים אדם שאיננו היא. אבל זה בדיוק מה שמכשיל לעתים קרובות כל-כך את התערובת.

שטרנברג נוהג לציין לטובה את העובדה שג'יין אוסטן לא כותבת מתוך התודעה של גברים, כי היא יודעת שהיא לא יודעת איך זה להיות גבר, אז היא כותבת על גברים מבחוץ ועל נשים מבפנים. לפיכך הדמויות שלה אמינות. – אבל, אפשר להקשות, היא גם לא התחתנה, אז איך היא יכולה לכתוב מבפנים על אישה שעומדת להתחתן? ובכלל, הרי כל עוד את כותבת על דמות שהיא לא בדיוק עצמך, את לא יודעת איך זה להיות היא מכל הבחינות שבהן היא שונה ממך; אז מה, את אף פעם לא יכולה באמת לכתוב דמות מבפנים? – האמת שלא. אבל מימזיס זה לא אמת אלא דמיונלאמת, אז את יכולה להחליק את זה על ידי כך הפרדה: לכתוב מבחוץ על ההיבטים של השוני ולכתוב מבפנים על ההיבטים של הדמיון. – מה השוני ומה הדמיון? – הדמיון מתקיים בתוך הטווח שבו הסוציולוגי שלכם משותף (במקרה של אוסטן, שתיכן נשים מהאצולה הנמוכה הבריטית במאה ה), או בטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי אלא טווח-האפשרויות-שבתוך-האוניברסלי (את יכולה לדמיין איך זה להתחתן אפילו אם זה לא קרה לך). – אבל מה הטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי? –הוא נקבע, כמובן, על ידי הנורמות התרבותיות, הסוציולוגיות בעצמן, לגבי מה הוא האנושי הכללי, ואם אין תיאום בין הנורמות של הקוראת והמחברת, אז הדמות 'לא אמינה'. תחשבו על סרטים הוליוודיים הסטוריים שהם, למרות התלבושות התקופתיות והכל, 'לא אמינים' כי ברור ש 'פעם היו מושגים אחרים של אהבה' או 'של יופי' וכו'; זו אי-הסכמה על הגבול בין האנושי-הכללי והסוציולוגי. – אבל בהינתן נורמות שהקוראת והמחברת מסכימות עליהן, אז הטווח של האנושי-אוניברסלי זהה תמיד, ורק הסוציולוגי גדל אצל דמויות שקרובות לך יותר? – לא: ככל שיותר סוציולוגי משותף לך ולדמות, יש יותר מקום שבו הסוציולוגי לא רלוונטי, כיוון שהרזולוציה שמתאפשרת לך גדולה יותר.

טולסטוי, נגיד, הוא אציל ובעל קרקעות רוסי בסוף המאה ה-19 (גם אם הוא מפנטז על להיות איכר, הוא אציל ובעל קרקעות שמפנטז על להיות איכר). אז האפיון של קונסטנטין לוין, הגיבור של "אנה קרנינה", הוא דרך הסוציולוגיה שלו כאציל בעל-קרקעות רוסי בסוף המאה ה-19, שמתחברת אל הפסיכולוגיה האישית שלו באופן עמוק – נגיד, הוא נפגש עם חברים ומדבר איתם בעניין על מה שמעניין בעלי קרקעות רוסיים בסוף המאה ה-19, כמו הרפורמה בקרקעות או ספיריטואליזם, אבל אומר דברים קצת אחרת מהם כי הוא אדם אחר – אותנטי ועקשן, נאמר (שזה תכונות מתוך טווח האפשרויות האנושי-אוניברסלי). מה שמעניין הוא, שהאפיון של האיכר שלוין קוצר יחד איתו איזה בוקר יהיה גם כן אישי וסוציולוגי שמחוברים באופן עמוק, בדיוק אותו אופן. האופן פשוט יהיה הרבה יותר מוגבל על ידי היכרותו המוגבלת של טולסטוי עם איך זה להיות איכר. הוא לא יודע מה הם אומרים זה לזה כשהם לבד.

אז מה אחרת בספרות העברית? נדמה לי שהתשובה פשוטה: העניין הוא שלספרות העברית יש דומיננטה הסטורית חזקה ועיקשת של נטייה להכחיש את הסוציולוגיה של המחברים והקוראים שלה.

אפשר לומר במרקסיסטית שזה בגלל שבתנאים של מאבק על הגמוניה, הקבוצה ההגמונית נוטה להעמיד פנים של כלליות. או לא במרקסיסטית: זה בגלל הניסיון ההיסטרי, הו כו היסטרי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, להבחין בין ספרות 'פוליטית' לספרות 'לא פוליטית'.

כתוצאה מההכחשה של הסוציולוגיה 'שלנו', המחברות והקוראות, נוצרת דיכוטומיה עמוקה בין שתי דרכים לאפיון דמות, ששתיהן בלתי-מספקות בקריטריונים ריאליסטיים: ה'אנחנו' שמתוארים מבפנים ובאופן פסיכולוגי, וה'הם' שמתוארים מבחוץ ובאופן סוציולוגי – הטווח שבין 'הצעיר התלוש' לבין 'דמות הערבי'.

זה לא עובד, כמובן, הדיכוטומיה הזאת, כי ברור שהמאפיינים הסוציולוגיים של ה'אנחנו' חייבים לעלות בין השורות, ראשית כל עבור כל מי שאינם 'אנחנו', אך גם עבור מי שהם כן, ולו רק על דרך השלילה. אבל המאפיינים מוכחשים ומטושטשים ככל האפשר. אורה הבורחת מבשורה, למשל, היא אשכנזית, שייכת לעשירון העליון, ומצביעה כנראה למר"צ, אבל לא נתעכב על הפרטים האלו -גרוסמן, שמתאר באריכות את דעותיה ולבטיה הפוליטיים כמאפיינים אישיים-פסיכולוגיים, לא יכתוב במפורש אף פעם שהיא מצביעה למר"צ. כי זה מיקום סוציולוגי, קבוצתי, לא אישי, שיכריח גם את הקוראים ואת המחבר למקם את עצמם ביחס אליה, לזכור את מקומם במפה החברתית.

או שמות. תחשבו רגע על שמות. מישהי שעוד צריכה נקודות לתואר יכולה לכתוב על זה סמינר כמותי בנזונה בספרות מתישהו: לעבור על כריכות אחוריות ולבדוק שמות של גיבורים ואז לחלק לקבוצות ולספור. גם בלי לעשות את זה, אפשר לציין בנפנוף ידיים שלחלק ניכר מגיבורי הספרות העברית לא יהיה בכלל שם ('הוא הביט דרך החלון, ליבו מלא חששות. מיכל היתה אמורה להגיע, והוא לא ידע האם הוא יכול לספר לה על אתמול', וכו'), ואם כבר יהיה להם שם, אז רק שם פרטי, סתמי ונפוץ ככל האפשר, או שכן יהיה שם משפחה, אבל הוא יהיה משהו כמו 'פלד'. לא שם מזרחי חלילה, או ערבי או רוסי או משהו אחר של ה'הם', אבל גם לא שם אשכנזי מובהק כמו 'סוקצקי', אלא שם כאילו לא מאופיין סוציולוגית, שם ישראלי אוניברסלי. והרי הוא בעצם מאופיין לגמרי, אשכנזי-חילוני-מהאליטה-הישנה לא פחות ואפילו יותר מאשר 'סוקצקי', אבל 'אנחנו' יכולות תוך כתיבה וקריאה לא לחשוב על זה.

ואז כמובן באות תגובות-הנגד, המהלכים ששוברים את זה, כמו:

א. לעשות סוציולוגיזציה של ה'אנחנו', לתאר גם את ה'אנחנו' מבחוץ וכשבויים על ידי הסוציולוגיה שלנו, ולוותר על לאפשר לקוראת להכיר מבפנים (כי מבפנים כל אדם הוא יותר פסיכולוגי מסוציולוגי). עין לפרטים, קוראים לזה.

ב. לעשות פסיכולוגיזציה של ה'הם' בידי סופר/ת שהיא 'מהם'. ואז יתברר לך שגם ל'הם' יש מאפיינים אוניברסליים, ומזל, שהיתה מנקה בתים ומכינה ג'חנון בשבתות, מתה כשביתה מיכל היתה בת חמש, ואמרה לה על ערש דווי לא לבכות אף פעם, וכו'. הבעיה היא שגם ות כזאת במידה רבה נוטה להכחיש את הסוציולוגיה של עצמה, אם כי באופן אחר (את היותה ספרות על מזרחים-עניים שמיועדת לאשכנזים-בורגנים, כי כאלו קוראי הספרים ומבקרי הספרים וכזה הקורא המובלע של הספרות העברית). ואולי מלכתחילה אין לה ברירה, כל עוד התפרים בין הפסיכולוגי והסוציולוגי נשארים גסים, אלא לאשרר מחדש את ההבחנות הישנות (אם 'גם מזרחים הם בני אדם' ברור ש'אשכנזים הם בני אדם קודם-כל') – ואותו דבר נכון לגבי הסוג הקודם (כי המחברת והקוראת לא באמת מוותרות על הסובייקטיביות הפסיכולוגיות שלהן לעולם).

משני הכיוונים אפשר, עקרונית, להגיע לאפשרות השלישית, שהיא חיבור-עומק מחדש של הפסיכולוגי והסוציולוגי. וברור שיש סופרות ישראליות שעושות את זה במידה מעטה או רבה. מי אלו שמצליחות, זה גם עניין של טעם אישי, של מה הצרימות החברתיות שאת אישית (לא-)רגישה אליהן. בעיני הישראליות המצליחות ביותר במעלל הספרותי הספציפי הזה כוללות נגיד את יעקב שבתאי, רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון המאוחרת, אסף ענברי. אבל כל דיבור נעשה ביחס לשיח הקיים ומשתלב בתוכו בעל-כורחו, ומול הדומיננטה של הכחשת הסוציולוגיה של המחברות והקוראות, והדיכוטומיה העמוקה הנלוויית לה  של פסיכולוגיה וסוציולוגיה בספרות העברית, קשה לתערובת של הפסיכולוגי והסוציולוגי להתמצק לכדי תרכובת אמיתית בכל רומן ישראלי ספציפי.

= = = =

שתיים ועשרים בלילה, אך לפחות הרווחתי ביושר את הזכות לסובב בחגיגיות את הבקבוק: ובכן: הקשיבו הקשיבו! אני מזמינה בזאת את ערן חכים לכתוב פוסט שכותרתו "העולם לא יעיל פארטו", ו/או פוסט על ההגרלה.

ההגרלה במקסיקו – הזמנה להשתתפות בניסוי

הזמנה לניסוי\מופע\סיטואציה\קבוצה

ההגרלה במקסיקו היא סוג חדש של מבנה חברתי. היא ניסוי ביצירת מרחב שבו הסמכות, האחריות והזהות נבנות מחדש. והיא גם פיילוט למופע-נטול-מופיעים, לסיטואציה שאין בה הירארכיה בין מופיעים, מנהלים וקהל.

תארו לעצמכם ממלכה שנתיניה מתמכרים להגרלות פיס. במהרה הם מבינים שהריגוש גדל כשההגרלה מכילה לא רק פרסים כספיים, אלא גם קנסות, וגם פרסים לא כספיים, וגם עונשים, וגם הכרעות שקשה לדעת אם הן פרס או עונש, וגם הכרעות חסרות כל משמעות. ההגרלה הולכת ומתרחבת, ואיתה הריגוש, עד שהיא מכילה את כל תחומי החיים – מי יהיה נשיא ומי אסיר, מי נגר ומי בנקאי, איזה זוג ייפרד ואיזה זוג חדש ייווצר, האם הזוג החדש ילך הלילה לארוחה רומנטית במסעדה, לטיול על החוף לאור הירח, או להוצאתו להורג של האסיר, ובאיזו שעה יעמוד הקיכלי על הענף השלישי של העץ ברחוב הצדדי היוצא מהכיכר.

 

זו הממלכה המתוארת בסיפורו של בורחס, ההגרלה בארץ בבל.

בניסוי שלנו ננסה לבנות סיטואציה דומה. את גבולות הממלכה נצמצם לכדי אולם אחד, שבו נסתגר לכמה שעות. את ועדת ההגרלות של הממלכה יחליף מחשב, שבכל פעם יקרא לאחד (או יותר) מהמשתתפים למרחב נפרד, ושם יעניק לו (או להם) הוראה סודית כלשהי: פעולה שעליהם לבצע, תפקיד שעליהם לגלם, משהו שעליהם לומר או עמדה שעליהם לנקוט במהלך פרק הזמן הקרוב. המשתתף, ההוראה, האובייקטים ו\או הסובייקטים המעורבים בה וזמן הביצוע יוגרלו בזמן אמת. אף אדם, כולל ועדת ההיגוי של הניסוי, לא ידע איזו הוראה ניתנה למי. יתרה מכך, אף אדם לא יכיר את כל ההוראות האפשריות. לשם כך, כל משתתף יצרף הוראות משלו למאגר ההוראות המוגרלות. השליטה המוחלטת תינתן רק בידיו של אחד – המחשב.

עד כה הורץ הניסוי רק פעם אחת, בתנועה ציבורית, במסגרת זמן מצומצמת, ועם מעט משתתפים. במהלך מאי הוא יתקיים בפעם הראשונה באופן רחב ומלא. לשם כך אני צריך אתכם: האמיצים, הסקרנים, המטורפים. במידה והניסוי יצליח, המטרה היא ליצור קבוצה פחות-או-יותר קבועה של משתתפים, גרעין קשה, שתשתתף בכל ניסוי שכזה לצד משתתפים חדשים שיצטרפו באופן חד-פעמי. קבוצה שתבחן את ההשפעות של מבנה אקראי שכזה על התפקוד החברתי שלהם, תנסה לשפר את הניסוי ולהמשיך בבנייתו. עם זאת, אין בהשתתפות בניסוי הראשון בגדר התחייבות לחברות בקבוצה שכזו.

אם אתם מעוניינים לקחת חלק בניסיון הזה, לראות מה יקרה ולגרום לו לקרות, אל תהססו לפנות אל הנהלת ההגרלה: [email protected], לפרטים נוספים וקביעת ראיון להשתתפות בניסוי הבא. לחלופין, אתם יכולים להצטרף לקבוצה בפייסבוק, ואנו נפנה אליכם. זו הזדמנות חד פעמית להיות חיל-החלוץ ביצירתו של אדם חדש. אל תפספסו אותה!

* הקול הקורא התפרסם לראשונה בבלוג-שעוד-מעט-יחזור-לפעילות שיבוש. פרסמנו אותו כאן גם כדי לגייס לשורותיו מקוראי הסיפור, אך גם כדי לפתוח את הרעיון לדיון.