"קרה לי משהו אתמול, אבל בעצם זה היה מחר"
(ניקי גרייס, אינלנד אמפייר)
מבקרי קולנוע יוצאים מאוד מתוסכלים מ"אינלנד אמפייר", ומה הפלא. מבקרי קולנוע מקבלים כסף בשביל לנתח סרטים ולהפוך אותם למלל, ואינלנד אמפייר מסרב לשתף פעולה עם המשחק הזה.
יש רגע בסרט, משהו כמו עשרים-שלושים דקות לפני הסוף, שבו הצופה אומרת אהא! הבנתי! רגע שבו נראה כאילו הכל מתברר ומסתדר, לפתע אנחנו יודעים מי כאן הדמות ה"אמיתית" ומאילו חומרי גלם הדמות הזו הרכיבה את הפנטזיה שראינו עד כה. מי שצפה בסרט כמוני, בלי להציץ בשעון, אולי גם חשב כמוני שזהו סוף הסרט. אבל בסוף הסצנה שבה מתרחשת ה"הבנה" הזו מופיע משהו בזווית המסך, משהו שהולך וגדל ומפריע יותר ויותר לתחושת הפענוח המספקת, כמו שעון שמצלצל ומצלצל ומפורר לנו בעקשנות את החלום. ואז הסרט נסחף לעוד איזה עשרים-שלושים דקות של כאוס מוחלט.
קראתי כל מיני ביקורות והתרשמויות על אינלנד אמפייר. בשלב זה אף אחד לא מתיימר ממש להבין אותו. יש אנשים שמתעצבנים ממנו, חושבים שדיויד לינץ' מרשה לעצמו להגיש לצופה מוצר חצי-אפוי וללעוג לקהל שמוכן לאכול כל מה שבמאי נודע יגיש לו. יש כאלה שרואים בו טריפ שאין כל טעם לחפש בו היגיון ומשמעות, אפשר רק להיסחף באשד הדימויים שהוא מציע. וישנם כמובן גם המטא-קולנועיים, אלה שחושבים שכל סרט שמופיעה בו דמות של שחקנית הוא אמירה חבוטה על הקושי של שחקנים לשמור על הפרדה בין דמות ומציאות.
למרות שאינני מתיימרת להבין את הסרט (בשביל זה צריך לראות אותו לפחות פעמיים-שלוש), אני משוכנעת שהוא איננו מוצר חצי אפוי וגם לא בדיחה מתנשאת על חשבונו של הקהל. זה גם לא זרם תודעה מופשט וחסר כל פשר, ובהחלט לא סרט על בעיות הזהות של שחקני קולנוע. אם הייתי צריכה לשים כסף על שלד העלילה הרופף של הסרט הזה, אז הנה: בחורה מיובאת מפולין לארה"ב לעבוד כזונה, וכדי להעביר את החיים בצורה נסבלת היא שוקעת בפנטזיה שבה היא גם גיבורה במלודרמה הוליוודית, גם אשתו הנבגדת של הגיבור באותה מלודרמה, גם השחקנית הזוהרת שמשחקת את הגיבורה במלודרמה, גם השחקנית הלא-כל-כך זוהרת שמשחקת את השחקנית הזוהרת ההיא, גם שחקנית שמשחקת מישהי שמפנטזת שהיא השחקנית הזוהרת ההיא, גם רוצחת וגם עוד כל מיני קרעים של זהות פנטסטית שהיא וריאציה כזו או אחרת על היסודות הנ"ל.
במילים אחרות, זה איננו סרט על שחקני קולנוע אלא סרט על אנשים – אנשים כמונו – שהקולנוע והטלוויזיה הם חלק מעולם הדימויים והפנטזיות שלהם. זהו סרט שמנסה להציג תמונה קרובה ככל האפשר לדרך שבה אנחנו חווים את החיים ואת הזהות שלנו, לאופן שבו כל סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו מתפרק לחתיכות במוקדם או במאוחר, והחתיכות האלה – כולן או חלקן – מתלכדות מחדש לסיפור נוסף שגם הוא מתפרק בבוא היום, וכן הלאה. זהו סרט על אי-האפשרות להבדיל בין מרכיבים אותנטיים או ממשיים של הזהות שלנו לבין מרכיבים פנטסטיים – מרכיבים שהרבה מהם שאובים מהמיתוס והמדיה. זהו סרט על כך שאולי רק אחרי שהחיים שלנו ייגמרו אפשר יהיה להרכיב מהם סיפור קוהרנטי מנקודת מבט חיצונית, אבל מה מעניין אותנו סיפור קוהרנטי שייכתב עלינו מבחוץ אחרי שכבר נמות? את דיויד לינץ' זה בטח לא מעניין. הוא רוצה להראות איך זה נראה מבפנים, מהאמצע. והוא מצליח.
סקוט ווקר