המאמר מבוסס על רעיון של המרקיזה דה מרטיי, לפיו נשים מנכסות לעצמן את הקול הגברי כדי לעשות אוניברסליזציה לתימות נשיות. תודה ענקית לקרן שפי, ליעל אברבוך (!) לנוף ולעליסה מפורום ה"פ לבוגרים שעזרה (הגם שלא מדעת) לחדד את סוגיית מרי-סו.  

fanfiction – בעברית ספרות מעריצים – הוא מדיום נשי שנכתב על ידי נשים, על אודות תכנים שמעניינים נשים, למען נשים. מרבית הפאנפיקים כתובים במתכונת של רומן רומנטי או משלבים אלמנטים מתוך הרומן הרומנטי, ומכילים כמויות גדולות של אירוטיקה.

במדיום הייחודי, הנשי-במובהק הזה הזה קיים נעלם מהותי אחד: סלאש. סלאש, למי שאיננו יודע, הוא פאנפיק העוסק במערכת יחסים חד-מינית בין שני גברים. מקור השם בסימול "/", שתכליתו להפריד בין פאנפיק שבו הפרוטגוניסטים הם ידידים בלבד (לדוג': קירק&ספוק) לבין פאנפיק שבו הפרוטגוניסטים נמצאים במערכת יחסים רומנטית (לדוג': קירק/ספוק). אחוז מאוד גבוה של פאנפיקים הם בעצם סלאשפיקים – יצירות שמדברות על ואודות גברים, בתוך ז'אנר שלכאורה בכלל לא מעוניין בגברים. לכאורה- פרדוקס: כתיבה נשית, ע"י נשים ולמען נשים, שמדברת על גברים במערכות יחסים רומנטיות הומוסקסואליות.

אבל רק לכאורה. האמת היא כזו:

סלאשפיקשן לא מדבר על גברים או על הומוסקסואליות- סלאשפיקשן או ספרות סלאש לוקחת את הגבר ואת מערכת היחסים ההומוסקסואלית (היינו: הסלאש) ומחילה עליה פרמטרים נשיים. כלומר: כשאנחנו קוראות סלאשפיק, אנחנו לא באמת קוראות פאנפיק שעוסק בקונפליקטים של שני גברים הומוסקסואלים במערכת יחסים הומוסקסואלית, יהיו אשר יהיו. אנחנו קוראות על קונפליקטים של אישה, במערכת יחסים הטרוסקסואלית. באמצעות קול גברי.

למה כותבות פאנפיקים – בסביבה שהיא בעצם מאוד תומכת ומקבלת (הרי בפאנפיקשן יש קבלה כמעט מוחלטת להמון סוגים של מערכות יחסים ביזאריות ופרקטיקות מיניות שלא תקראו עליהן בספרות יפה) – בוחרות להביע את עצמן באמצעות קול גברי? ליתר דיוק: מה מביא אותי לומר שסלאש הוא בחירה נשית להתבטא באמצעות קול גברי?

פאנפיקשן הוא בעצם סצנת הכתיבה הראשונה שבה קיים מיזוג מוחלט בין כותבים לקוראים. כלומר (אם להעזר בדבריה של עליסה מפורום ה"פ ליוצרים): הכותבות הן גם קוראות והקוראות הן גם כותבות. מהטעם הזה, תופעות שבספרות הן צל של עצמן מתגלות כאן בצורה מאוד בולטת (למשל: מרי סו, כדוגמה לself-insertion של הכותבת). יותר מזה: הפאנדום פיתח שפה מיוחדת לנתח ולהתמודד עם התופעות האלה.

בואו נדבר, לדוגמה, על מרי-סו. מרי סו, בפאנפיקשן, היא דמות נטולת מגרעות מהותיות שהרבה פעמים מהווה ניסיון של הכותבת לשבץ את עצמה בתוך הטקסט. אפשר לראות המון מרי-סואיות בז'אנר הרומן הרומנטי, אבל יש להן שם אחר שלא משקף אינטרקציית קריאה-כתיבה שבה הכותבת היא קוראת בעצמה ונמצאת במעמד שווה ערך לכותבות אחרות.

דבר שחשוב מאוד להבין בהקשר הזה הוא שמרבית הפאנפיקים הם רומנים רומנטיים. מבחינה תוכנית וכרונולוגית זה הז'אנר שעליו הם מבוססים וממנו הם נגזרים. רומנים רומנטיים מופיעים ברשימת הקריאה של חלק גדול מהכותבות- אתגרים בפאנדומים שונים מבוססים על קונספציית הרומן הרומנטי (במשך השנה וחצי האחרונות רץ בין הפאנדומים השונים harlquin challenge, שנקרא על שם הוצאת הרומנים הרומנטיים המפורסמת), הם בנויים כמו רומן רומנטי ועוסקים באותם קונפליקטים שמככבים בז'אנר הרומן הרומנטי.

מי שרוצה להבין פאנפיקשן צריך להבין איך עובד רומן רומנטי ואיזו מטרה הוא משרת. זוהי כתיבה נשית מובהקת: הרומן הרומנטי שואל מה נשים רוצות ומה מעניין אותן בתוך קשר, הוא עוסק במערכות יחסים סטריאוטיפיות (למן הפיראט הפרימאט ואהובתו הנאנסת לאורגזמה1 ועד האמנית המצליחה והפוליטיקאי2 שמתאהב בה). וביחסי גברים-נשים. הרומן הרומנטי מדבר על תפקיד האישה בבית ובחברה, ומשקף, בין השאר, נורמות חברתיות לגבי מה מוסרי ומה לא מוסרי (ראו: מקור השם bodice ripper). כז'אנר ספרותי הוא משתנה ומתעצב (וגם, אני מעזה לומר) מעצב בתורו, את הנורמות האלה.

זאת ועוד: יש לו קריטריית איכות משל עצמו. למשל:

1. האם הגיבור הגברי נשמע אמין?

2. האם יש מתח מיני בין הגיבורים? האם יש ביניהם כימיה טובה?

3. האם סצינות המין מושקעות וכתובות היטב?

4. האם הקונפליקט הגיוני ומרתק, ולא טיפשי ומצוץ מהאצבע?

5. האם הגיבור מסוגל לגרום לי להתאהב בו?

ואולי הכי חשוב:

6. האם אני, הקוראת, יכולה להזדהות עם הגיבורה? האם זו מישהי שאני רוצה ונהנית לקרוא עליה? האם היא אינטליגנטית ומעניינת, ולא – כפי שקורה בהרבה מקרים – סמרטוט-רצפה שלא נוח לי להזדהות איתו?

וכן: מדובר בכ-55% משוק הספרים בכריכה רכה בארה"ב.

סלאש הוא במידה מסוימת המקום שבו כל המיש-מש הזה מתערבב לכדי מפץ גדול. אסביר:

להיות אישה בעולם גברי זה מסובך. העולם המערבי, איך שלא נסובב את זה, הוא עולם גברי שהתעצב כתוצאה מאלפי שנות פטריארכיה גברית. הקונספציות שלו הן קונספציות גבריות, הגיבורים שלו הם גיבורים גברים והאדם הממוצע, אותו אדם מן הישוב שחולם להגשים את החלום האמריקאי, להתחתן עם אהובתו מהתיכון ולהתיישב בבית בפרברים עם 2.5 ילדים הוא – איך לא? – גבר.

גיבור החלום האמריקאי ואלוהים, טום ג'ונס והווארד רורק, בחורינו יפי הבלורית וצ'ה גווארה, האופנוען הבודד והרוקר היפיפה, המסומם והמת – כולם גברים (ובבקשה בלי ג'ניס ג'ופלין וקרן קרפנטר. חתיכים קרועי-עיניים לא השתלשלו מזרועה של ג'ופלין ועדיין לא ראיתי את פניה של קרפנטר מרוחים על טי-שירטס.)

האישה היא לא יותר מפסיק בשולי שיר ההלל המתמשך הזה לגבר ולגבריות. במילים אחרות: מי שרוצה להיות נוכח, צריך להיות גבר. מי שרוצה להשמע, צריך להיות גבר. מי שרוצה מקום בעולם, צריך להיות גבר. כי אלה הסיפורים שהעולם שלנו מספר: את סיפוריהם של הגברים.

אמת, בתרבות שלנו (בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה) יש גם נשים חזקות. כאלה שהן גיבורות הסיפור של עצמן. ישנן לא מעט יצירות שעוסקות בהגשמה עצמית של נשים כבני-אדם בעולם פטריארכלי, ומציגות נשים שמצליחות לעשות את זה. אלה, לרוב, אינן היצירות שנשים בוחרות לכתוב עליהן פאנפיקים. מדוע? התשובה פשוטה למדי.

למרות שישנם ייצוגים תרבותיים של נשים שאינן 'האחר', נשים לא רוצות לקנות אותם. כי בפועל, במציאות, אי-השוויון הוא עמוק מדי והאחרות של נשים נוכחת מדי. ייצוגים כאלה נתפסים מראש כפנטזיה, ואני, כאישה, לא רוצה לפנטז על פנטזיה. אני רוצה לפנטז על משהו אמיתי, אפשרי.

לאישה אין קול. מיתרי הקול שלה מרוסקים. אין לה ארכיטיפים להתבטא בהם. נכון, לאט לאט המצב הזה הולך ומשתנה, אבל כשכותבת אישה מסתכלת סביב ומחפשת מושאי הזדהות שייצגו מצד אחד את האדם שהיא רואה במראה אבל מצד שני ירפררו אל התרבות שהיא חיה ונושמת, אין לה על מי ועם מי לדבר.

בהערה מוסגרת: בהקשר הזה מן הראוי לציין לשבח את "באפי קוטלת הערפדים". מה שמיוחד בבאפי הוא שווידון מציע, לראשונה בתרבות הפופולארית, סט חדש של ארכיטיפים ברי-יישום לכתוב/לתאר/להסריט באמצעותם אינטרקציות בין-מגדריות. כמעט כל הארכיטיפים האלה, ללא יוצא מן הכלל, משחזרים את עצמם מאז בפאנפיקשן, מפאנדום לפאנדום. עד לבאפי, נשים חזקות בתרבות הפופולארית היו מקרים ספציפיים בתוך חוויה מגדרית מחלישה. ווידון ב"באפי" יצר מציאות שבה נשים חזקות הן חלק הארכיטיפים של התרבות הפופולארית. אבל באפי היא רק מקרה אחד.

יש הרבה יצירות (סרטים, ספרים, תכניות טלוויזיה, אנימות או מנגות) שמקובל לכתוב עליהן פאנפיקים, ומבחינה סטטיסטית רוב כותבות הפאנפיקים נחשפות לכמה פאנדומים או לפחות לפאנדום או שניים שיש בהם יותר ממערכת יחסים הטרוסקסואלית ממומשת/פוטנציאלית אחת. ועדיין, הרבה נשים מוצאות את עצמן אומרות: בכל היצירות שאני כותבת עליהן פאנפיקים אין דמויות נשיות שאני יכולה להזדהות איתן. בכל היצירות שאני כותבת עליהן פאנפיקים אין סט אחד של גבר ואישה שנמצא במערכת יחסים שיש בה איזשהו קונפליקט שמעניין אותי: שיש בה מתח מיני, שיש בה פוטנציאל לקשר רומנטי שיגרום לי לרצות לכתוב עליה.

במילים אחרות: זה לא שאין הט ואין אפשרויות לכתוב הט. בסצנת הפאנפיקשן יש לא מעט פאנפיקים מצוינים שעוסקים במערכות יחסים הטרוסקסואליות ולא מעט שיפים הטרוסקסואליים מרתקים לכתוב עליהם. הסטטיסטיקה פשוט מראה שרוב הפאנפיקים, רוב השיפים ורוב הכותבות פשוט בוחרות לכתוב סלאש.

למה הן עושות את זה?

אני מקווה שהתשובה, מהפרספקטיבה הנוכחית, קצת יותר ברורה. חברה שהתפתחה והתעצבה כך שנשים לא ישחקו בה תפקיד מהותי – לא בה ולא במיתוסים המכוננים שלה – היא חברה שבה לאישה אין דרך להביע את עצמה, וכחלק מזה, אופני הביטוי שכן עומדים לרשותה תמיד משאירים אותה באותה נקודה:

היא תמיד תהיה אישה. היא תמיד תתפס ביחס לגבר. היא תמיד תהיה ייצוג אחר, מִשני של אנושיות, שדרכי ההבעה שלו כפופות לאחרוּת שלו ומותנות בתקשורת שלו או עם אחיותיו הנשים, או עם הגבר שבחייו.

ככותבת וגם ככקוראת, זה אומר שאני במלכוד כפול.

מצד אחד- למרות שאני חיה בחברה פטריארכלית שלא מגישה לי כלים לבטא את עצמי כפי שהיא מגישה לעמית גברי, אני עדיין חלק מהחברה הזו. גדלתי על התרבות שלה, אני ניזונה מהמיתוסים שלה, אני שומעת את המוסיקה שלה, קוראת את הספרות שלה ומאזינה לחדשות שלה.

מצד שני- אני אישה. ולמרות שאני אישה אני לא חווה את עצמי כנקודת-ציון רנדומלית על מפת הקיום הגברי. אני נושמת ופועלת ואוהבת ומתפקדת בדיוק כמו גבר. וכשאני כותבת – על מערכות יחסים או  דברים אחרים– אני רוצה לבטא את זה במילים שלי, שהן בין השאר תוצר התרבות שספגתי והחינוך שקבלתי והחוויות שאני חווה.

סלאש הוא נקודת היתוך. וסוג של ברירת מחדל.

[חלק ראשון מתוך שניים]

התמונה: מכאן