תגית: חנוך לוין

ילדוּת בסמוּך

גדולים כברכות ושקופים
היו הימים,
כי היינו ילדים.

(דוד פוגל)

ממתקים

בכל קיץ נהג מר שהל, מנהל המוסד שבו למדתי רוב שנות צעירותי, לחלק לנו סוכריות גומי, ולהבטיח שמי שישמור ויראה את סוכריית הגומי בסוף החופשה, יזכה לקופסת סוכריות שלמה, ומי שלא יתאפק ויאכל את הממתק – לו, צחק שהל וליטף את שערותינו, מובטחת ההנאה לבדה. מקץ חודשי החופשה, לא היו אלה אלא הספורים והבודדים שעמדו בתור הקצר לפני חדרו של שהל, עם סוכריה בידם, או בשקית נייר. מעולם לא הייתי אחד מהם. לא משום שלא התאפקתי במהלך חופשת הקיץ, שתמיד דמתה קצרה מדי, אלא בשל הסיבה העקרונית שעוד אז, כך ביכולתי לנסח זאת היום, סירבתי לשוחד, לנזיד סוכריות הגומי, כנגד הויתור על מה ששהל, שגורלו, אגב, נעלם ממני, כינה ברוב-לעג, "ההנאה לבדה".

מות אמי

Barr'st me my way in Rome?

(Shakespeare, Titus Andronicus, 1:1)

לצד מיטת אמי, לטשתי עינים אל עיניה המתות. דבר לא עלה מהן. מאוחר יותר, בגפי, שלחתי אגרוף לשער שחסם את דרכי, ילד-נפשע, פרצתי יד דרך עץ ופלדה. הצצתי מבעד לחור שנפער בדלת-השער, וראיתי בעדו נוף-שממה. שוב וולד: בפרץ שער. שוב נער: זכר עיניה – סגורות, לטש-סגר. שוב: אל הדרך הישנה, הלא-פתלתלתה, שמאז סללתי וסללתי שוב ושוב, אל אותה דרך שמסרבת להסלל, אותה שממה, אותו יאוש חדש.

אפצ'י

במחזה "מלכת האמבטיה" מגרשת מלכת האמבטיה את קרוב המשפחה אל מחוץ לאמבטיה. "אני אצטנן", הוא מתלונן, והיא עונה: "תצטנן ותמות, כן". הסכמתה של מלכת האמבטיה, ראייתה המפוכחת את הדברים, הבנתה את ההשלכות של החלטותיה האכזריות, תמיד הרשימו אותי. אני נזכר במשפט הזה שוב ושוב, מאז שקראתי אותו, לפני עשר שנים, במחנה במדבר, בחורף. תצטנן ותמות. כך הם פני הדברים. ומה נשאר? איזה חיים נשארו? החיים שלפני האפצ'י. ואז אפצ'י. וגסיסה ארוכה ואיטית.

(נכתב לפרויקט ולטר בנימין כשלוש הערות ל"ילדות בברלין סמוך ל-1900")