תגית: שירה

זו לא שירה, זה אינטרנט

המניפסט הראשון של הדאדאיסטים (ויקיפדיה)

איפשהו באמצע מלחמת העולם הראשונה התחילו כל מני קבוצות מודרניסטים לשרבט את המניפסטים שלהם. רוב המניפסטים האלו עוסקים באופן שבו יש לכתוב שירה, אבל נראה שהם שימשו, בה במידה, כדי להסביר לאנשים כיצד צריך לקרוא אותה, את השירה החדשה. ללא המידע הזה, המטא-ספרותי, השירים של הפוטוריסטים והאימאז'יניסטים, האקמאיסטים והקונסטרוקטיביסטים היו נראים כמלמול לא סדור, חסר טעם, של משוגע יהיר. המניפסטים שימשו כמורה נבוכים, מערכת המנמקת כיצד לכתוב את השירה החדשה, וכיצד לקרוא ולהעריך אותה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה ניסו לשכתב את חוזה הקריאה של הציבור, הדבר הזה שגורם לנו לקרוא "חוה" בעיתון ולא לחשוב שמישהו התכוון לרמוז לחוה אימנו.זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל המגוון הפך אותה למשמעותית. הספר "מניפסטים של מודרניזם" מציג כ-15 תנועות ספרותיות שונות. "כ-15" כי קל להתבלבל בספירה.

כתוצאה, הערכת שירה נעשתה עסק מתסכל, השמור בעיקר לבורים ואניני טעם. קשה לדעת כיצד השיר המסוים שאתה מחזיק רוצה שתקרא בו, אילו קונוונציות אסתטיות להחיל עליו. ועתה, לך תבחין בין טוב לרע.

ובכל זאת, בדרך כלל יכולת לדעת כיצד לקרוא משורר או ספר. ואם לא ידעת בתחילה, היית מתחיל לקרוא באגד הדפים שלפניך, והשירים היו רומזים, לאט ובמצטבר. והנה בא "לורם איפסום".

***

אמנות אסקי. מכאן

"לורם איפסום" (גילוי נאות: אני מכיר את הנבל המכנה עצמו "מחבר") בנוי מ-507 קטעים בני שלוש שורות, שמופרדים זה מזה במספרים. אין ביניהם שום קשר, לפעמים. לפעמים יש. אתה קורא שירה, חושב שנגמר, והוא ממשיך במספר הבא. אתה קורא את המספר הבא, חושב שממשיך, ואז הוא נגמר. או שלא הבנת.

[019]

איזה קטע הבנאדם הזה
העלו מחירים, אה?
בטח

לפעמים זה רק ציטוט, כמו שלעיל, ולפעמים זו שירה, מהאם-אמא של הקונוונציות:

[194]

הכאב מתחדד
ברצינות
לא פשוטה

ולפעמים זה שניהם:

[139]

רק עשה לי טובה
בלי יסורי מצפון
אוקי

[146]

תסתכל לשם
לא לשם לשם
לשם לשם

ולפעמים זו בדיחה סתם, ולפעמים זה הרבה יותר מזה. אבל לא בזה העניין, בזה העניין: עליך להחליט לבד, משיר לשיר, אם מדובר בשירה או חידוד או ציטוט או שלושתם. במובן הזה, זו לא שירה, זו גם שירה.

וזה כיף. אפשר כמעט לחוש את המוח נאנק, כשהוא מתאים את עצמו מ-178 ל-179, מחליט כמה קשב להקדיש ל-032, וכמה מותר לקרוא אל תוך 401. לפעמים זו שירה מעולה (331), ולפעמים לא (333), אבל כך או כך זה מגניב לאללה.

וזה גם יותר מכך. כי כך, בערך, גם עובד האינטרנט. טוקבקים, פורומים, בלוגים, אתרי תוכן, לחץ-כאן-למידע-נוסף, אודות, קישורים-נוספים – הפשיטו מהם את העיצוב ואת הרגלי הקריאה, ותקבלו ערימת טקסטים, שרומזים על עצמם. טוקבקים שאומרים – אני טיקבוק; בלוגים שאומרים – אני בלוג. אם תכניסו אותם לסדרת שירים בשלוש שורות, תקבלו משהו מלורם איפסום. ונראה לי שזה חלק ממה שהספר הזה מנסה לעשות, לחפש מה מכל המלים הללו הוא גם שירה.

מחשבות אמריקאיות שצצו במוחי בזמן שקראתי שירים של רחל חלפי

 
לאחרונה קראתי את נפילה חפשית, ספר שיריה השני של רחל חלפי (כפי שהוא מובא במקלעת השמש). אוסף השירים כולל שני שערים שעוררו בי מחשבות אמריקאיות. מדובר ב"מכשפה מתאהבת תוך כדי נפילה", אוסף של שירי מכשפות, וב"כחול זקן" הכולל בלדה בהמשכים על רוצח סדרתי זה. נדמה לי כי מכשפות, ובמיוחד מכשפות הומוריסטיות הרוכבות על מטאטא פאלי כמו ב"שירי רכילות של מכשפות", אינן שיכות למה שניתן לצפות לו בשירה עברית. גם בכחול הזקן הייתי מצפה לפגוש בטקסטים של תרבות אחרת, ולא זאת המקומית. המכשפות וכחול הזקן, כמו גם בלוז ורוק, הז'אנרים המוזיקלים שחלפי נוהגת להגדיר אתם את שיריה, שיכים למקום אחר.
 
לא די לומר שמדובר כאן במקורות מערבים. לא די להגיד שחלפי שואבת פחות מעולם היהדות מאשר משוררים ישראלים אחרים החוזרים שוב ושוב לתנ"ך שהפך למכולת של השירה העברית, הקבלה הפופולרית תמיד והטראומות היהודיות והישראליות. בשמוש של השירה העברית בתרבות המערב אין כל חדש. הרי, זאוס יודע שהשירה הערבית רוויה בצלמיות אפולו ושחזורים של נפילת איקרוס כמעט כמו אחיותיה בשירת אירופה. מה שמשך את תשומת לבי למכשפות הוא שיכותן, לפחות בעיני, לעולם התרבות האמריקאית.
 
יש שיגידו כי צמד המלים "תרבות אמריקאית" זה אוקסימורון. בכל זאת ברור כי חלפי, כמו גם משוררים אחרים, מצאו בתרבות האמריקאית, העממית, הפופולרית והגבוהה מקור לדמויים שידברו בשירתם (מכשפות) ויגדירו את צורתה (בין אם בלוז ובין אם ויליאם קרלוס ויליאמס). רבים רואים באמריקניזציה זו של השירה הישראלית ענין שיש להצטער עליו. הם חוששים אולי כי היא מונעת את הגישה לרוח הסלאבית המקורית של השירה העברית (דורי מנור, גליון ראשון של הו!) או כי התרבות האמריקנית יוצרת חוצץ בינינו ובין הערבית שצריכה להיות היסוד התרבותי עליו אנו נשענים (אלמוג בהר, הארץ, 31.8.2007).
 
נדמה כי ההצדקה לצידוד ברוסיות או בערביות כנקודת מוצא לכתיבה ישראלית היא היותם בשרשי התרבות העברית, אם הימביינמית ואם החדשה ולכן לא זרים לתרבותנו, אלא שיכים לה. טענה זו משכנעת וכששמים אותה לצד החשש מגל אמריקאי ששוטף את חופינו (בהר) משתמע כי התרבות האמריקנית היא דוקא כן זרה. נוצר הרושם שמקומה של התרבות האמריקנית בארץ נוצר כחלק מהגלובליזציה, שאמריקה נכפית עלינו, כמו שהצרפתים חושבים שאמריקה נכפית עליהם כגוף זר ועוין. בעיני, אין אנו צריכים לראות את עצמנו כצרפתים הנאלצים לאכול המבורגר במקום רגלי צפרדע, ובטח לא כנתינים הודים של האימפריה הבריטית שנאלצים ללבוש חליפות צמר בחום בומבי.
 
כיהודים וכישראלים התרבות האמריקאית היא בשר מבשרינו. התרבות האמריקנית היא התרבות האלטרנטיבית לזו ישראלית. היא התרבות שהיה יכולה להיות שיכת בצורה אינטימית לרבים מאתנו (יהודים ופלסטינאים, דרך אגב) אם באיזה שלב בהיסטוריה המשפחתית או הפרטית היתה מתקבלת החלטה אחרת: בני דודיו של סבי הגרו לניו-יורק ולא לפלסטינה, אבי ואמי כשהיו בפוסט דוקטורט שקלו להשאר, יתכן שאני הייתי עושה את האם איי שלי בספרות אנגלית, לא באוניברסיטה העברית, אלא באוניברסיטה אמריקאית אם לא הייתי במערכת יחסים שמאירה אותי בארץ. חלק ניכר מהתרבות האמריקנית, שכאילו מציפה אותנו מבחוץ, נוצרה על ידי אנשים שבאו מאותם מקומות שמהם באו אלו שהקימו את הישראלית, ועוד הרבה ממנה שלא נוצר על ידם הופץ ועובד על ידם. התרבות האמריקנית היא היסטוריה חלופית לתרבות שלנו וכשאנחנו שואבים משם, אולי לא מדובר משאיבה מהשרשים שלנו אבל בהחלט, גם אם זה בלטי אפשרי ביולוגית, שאיבה מענף אחר באותו עץ.
 
בפסקה האחרונה נמנעתי מלדבר על יהודים אמריקאים כי מבחינות רבות גם אמריקאים לא יהודים רבים באים באותם מקומות כמו היהודים שבאו לפלסטינה, בין אם מדובר מקום גאוגרפי (פולין, רוסיה, גרמניה) או אינטלקטואלי (הנאורות, מרקסיזם, ספרות אוטופית). אבל יש טעם להגיד שכיום יש שתי מרכזים יהודיים חזקים בעולם, ישראל ואמריקה. ויש טעם להגיד כי ההשפעה היהודית על התרבות האמריקאית גדולה ושכאשר אנו נגועים בתרבות זו אנו נגועים בעצם בסעיף של תרבותנו שלנו. התרבות האמריקאית ילידית לנוף הישראלי לא פחות מזו הרוסית, הערבית או היהודית-דתית, ויש להמשיך לראות בא מקור לגיטימי ופורה, ולא לתת לאימפריאליזם הצבאי והתרבותי של ארצות הברית לעוור אותנו לקשר הצמוד שלנו לתרבותה.

קצר על כתם

אם יראוני ציור ואומר ציור יאמרו ציור
אם יראוני פסל ואומר פיסול יאמרו פיסול
אך אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
מתוך גיליון מספר שתיים של כתם

יש נטייה כזו, בקרב האנשים שמדברים, לדבר סרה בשטף כתבי העת לשירה ולספרות שהחלו לצאת לאחרונה. אני לא אוהבת אותה. כמו שהמקום הזה מעיד, אני חושבת שדבר, כדי שיתקיים בשדה התרבותי, צריך שידברו אותו ועליו. ולכן, כל כתב עת לשירה, ויהיה זה רחוק מטעמי ככל שיהיה, הוא מבורך. וכתם אינו יוצא דופן בכך.

יתרה מכך, מעיון בגיליון השני ניכר כי ליבם של עורכי ויוצרי כתם נמצא במקום הנכון. כלומר, הם אוהבים שירה, הם להוטים לגביה והם סבורים שמה שיש להם לומר הוא חשוב ושונה מכל מה שנאמר כיום. ואני מעריכה את זה.

בעלטת / אמיר גלבע

אם יראוני אבן ואמר אבן יאמרו אבן.
אם יראוני עץ ואמר עץ יאמרו עץ.
אך אם יראוני דם ואמר דם יאמרו צבע.
א ם י ר א ו נ י ד ם ו א מ ר ד ם י א מ ר ו צ ב ע .
מתוך כחולים ואדומים, הקיבוץ המאוחד. מבוצע גם על ידי פוליאנה פרנק וחוה אלברשטיין.

ובאמת, ייתכן שלא הייתי אומרת דבר, לולא ייצרו במערכת כתם מטאפורה כל כך מושלמת לסוג העשייה בעיתון שלהם. קחו, למשל, את הפראפזה הנ"ל. כתם נראה, אם תרצו, כמו עיתון שנעשה בידי אנשים שמכירים את המשוררים שראוי להכיר (גלבוע), בוחרים את אחד השירים הברורים והבוטים ביותר שלו (בעלטת), ואז משתמשים בה בבוטות נוספת לצרכיהם (ראו ציטוט). קשה לחשוב על אמירה שירית-פארודית צעקנית יותר מהשימוש של עורכי כתם לשיר הזה.

והקו המערכתי הזה ניכר לאורך הגיליון כולו. 16 עמודים מחזיק הגיליון ושישה מתוכם מוקדשים כולם לאמירה הפשוטה: המצב על הפנים והאנשים האמונים עליו מחמירים אותו אף יותר. זו אמירה חשובה ונכונה, אבל אפשר להניח שהיא הובנה, ואפשר להתקדם הלאה. כלומר, איזה טעם יש בפרסום התכתבות עם לאור שמוכיח את לאוריותו או בפרסום מודעת אבל על הכתיבה התל-אביבית שמתכנסת בבאצ'ו וטובעת בצער?

אני חושבת, יהודה ויזן ועודד כרמלי, שהפרה הקדושה כבר נופצה וחלקיקיה מפוזרים ברחבי העיר, טובעים באספרסו על מצע עלי בייבי. הגיע הזמן להתקדם אל מעבר לקו ה"פחחחח" אל המהות האמיתית, אל האלטרנטיבה שאתם מציגים. אני כמעט בטוחה שיש לכם כזו.