אני לוקח קורס על מיכאיל באחטין, תאורטיקן ספרות רוסי חשוב, שבזכותו (ובזכות הזיווג הטמא שלו עם קריסטבה) יש לנו היום מושגים מרנינים כמו "אינטרטקסטואליות". דרור בורשטיין, שמעביר את הקורס, זיווג בין באחטין לבודהיזם, ונגע, נראה לי, בנקודה חשופה.
לקרוא את "הדיבר ברומאן" מרגיש כמו לקרוא את הבודהה, רק של השפה. כלומר, לנסות לקרוא מישהו שהבין שהכל קשור להכל, שהכל משנה את הכל כל הזמן, ושמעז בכל זאת לתת בכל זה סימנים. כאשר באחטין מדבר, למשל, על הדיאלוגיות שטבועה בדיבר, הוא טוען שמבעים רבים, משפטים רבים, מיוצרים מתוך מחשבה על התגובה המתוכננת אליהם. עוד לפני שהמשפט יוצא מהפה, הוא כבר מתפתל מסביב לטיעוני הנגד שטרם נאמרו.
אבל בד"כ טיעוני הנגד נאמרים. הם נאמרו שוב ושוב באינספור שיחות אחרות. המשפט שלנו, זה שאנחנו רוצים לומר, הוא חלק מתוך כל אותן שיחות, מיוצר מתוך הנחת קיומן. כאשר דוד גרוסמן פונה לאולמרט, בנאום שלו, ואומר שהוא שקל את דבריו בזהירות, לקח את הזמן, כדי שלא יוכלו לומר שמתוך צערו הוא דובר, הוא עושה זאת כי הוא ראה את הטיעון הזה מופנה כבר כלפי אנשים אחרים. וכאשר נוציא את אותו משפט, שחישלנו בזהירות כזו, הוא יהפוך לחלק ממבעי השפה, ויעצב משפטים אחרים אצל דוברים אחרים.
כמו לקרוא את הבודהה. זה די מעניין, בדרך אגב, לראות איך הוא מנסה לנסח את ההארה במלים. הוא מתחיל בדבר אחד וקופץ לדבר הבא, ומשם חוזר לאחור, ומתפתל סביב זה, וקופץ קדימה, ואז אומר כמה דברים על שירה, וחוזר לרומאן ולדיאלוגיזם. כאילו יש לו תבנית, מלאה גלגלי שיניים עדינים מאוד, בתוך המוח, שאי אפשר להניח אותה כמו שצריך בטקסט, במשפטים שנקראים ברצף הזמן, ושהדרך היחידה לתאר אותה נכון יהיה כך, כדיגרסיה על דיגרסיה.
בהערת שוליים יאמר שראוי היה שבאחטין ישתדל יותר בכל זאת.
פריצ'ר. הכרך הראשון והמיותר
פריצ'ר הוא קומיקס שמתאר את מסעו של כומר, חברתו (שאצבעה קלה על ההדק) וערפד אירי בעקבות אלוהים. הוא עמוס אלימות לתפארה, משלב את הפמליה של מעלה, הפמליה של מטה, קצת מערבונים והרבה מותחנים וסרטי מסעות. מלבד זאת, פריצ'ר, לפחות הכרך הראשון, ניחן ביכולת המופלאה להיעשות מעניין פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת. עמודים ספורים לקראת הסוף אתה כבר תוהה אם שווה להמשיך הלאה.
אחת הסיבות לכך, נראה לי, זו הדיאלוגיות הבאחטינית המוגזמת שלו. פריצ'ר טובע כל כך בתוך הדיאלוג המדומיינים עם כל אותם ספרים/סרטים/קומיקסים ששיחקו על עלילות דומות, שהוא כבר לא מסוגל לנוע. כאשר הוא נע – ויצויין כי עלילה דווקא יש שם – הוא עושה זאת תוך כדי דיבור עם כל אותן עלילות שלא נבחרו, שנבחרו בסיפורים אחרים. כאשר הרוצח הסדרתי מספר למה הוא רוצח (כדי לראות עד מתי הוא יוכל להתחמק), הוא מוסיף הערת "חשבת שזה בגלל שאבא שלי אנס אותי בילדות או חרא מהסוג הזה?". אפשר לחוש את הרגע שבו התבשלה הסיבה הזו אצל הכותב, הועלתה אל חלל הראש, ונבחנה אל מול אינסוף עלילות אחרות, שאיתרע מזלן וכבר נכתבו והוסרטו וצולמו וצוירו.
ב"השחקן" של אלטמן חוזר תמיד המעמד הבא: תסריטאי יושב מול מפיק, ומנסה לשכנע אותו להפיק סרט. הוא מתאר את הסרט ב-30 שניות, ועושה זאת באמצעות סרטים אחרים – "זה הפנתר הוורוד פוגש את גונבי האופניים". פריצ'ר מסריח ממאמץ להיראות חדש, אבל נראה כמו "דוגמה" פוגש את "הארי המזוהם". נראה גם שככה בדיוק חשבו עליו. ובכל זאת, גם זה יפה, אם משתדלים. אם משתדלים אפשר לראות את הזרם שנגדו מנסה פריצ'ר לשחות, ונכשל.
והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.