תגית: פרויקט עבודה

עבודה כהבזק של נחמה

קצת מפתיע אותי שאני כותבת לכם, כי אני לא יודעת עדיין מה ארצה להגיד וקשה לי להאמין שיצאו לי כאן כל מיני תובנות על החיים בעולם המודרני וכיוצא בזה דברים חכמים שהופיעו בפרוייקט. אבל משפט הסיום של איתמר ["הם רצו, וכתבו. ויש פרויקט, ויש בלוג, וגם זו נחמה."] לחץ לי על כפתור שלא יכולתי להתנגד לו. יש לי אמונה גדולה בנחמה הזאת והתעורר בי חשק להיות חלק פעיל ממנה. אני רוצה לכתוב סתם. בלי מטרה, בלי תמורה [תמורה רגשית ואגו וזה, אבל נא לא להתקטנן], מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. פשוט מימוש. אם תרצו, ואם זה לא היה כל כך מופרך, כמעט אפשר היה לומר – מהאיד. מדוייק יותר יהיה לומר, מתוך מקום שדומה לאני האמיתי של ויניקוט. ויניקוט מרחיב על מהותו של האני המזויף, ורק מתוך צורך להסביר אותו הוא מוסיף כמה מילים על האני האמיתי, ה'ניגוד' שלו. האני האמיתי הזה הוא, כמעט, לא כלום. הוא התנועה שנעשתה עוד לפני שהוקדשה לה מחשבה. ללא מודעות, סיבה, התחשבות במציאות. זה לא דומה לאיד של פרויד כי זה ממש הפוך. זה לא אכילה לשם הרגעת רעב, לא תשוקה מינית. זה העוויית הפנים הכי ספונטנית של התינוק, עוד לפני שהחברה לימדה אותו את הרפרטואר האמוציונאלי שלה.

העבודה אינה הדבר הזה. בהגדרתה היא לא יכולה להיות ביטוי עיוור של העצמי. העבודה היא ההתייחסות שלנו לתביעה של המציאות. צריך כסף, צריך לעבוד. הצורך בכסף ועבודה לעולם לא יכול לבוא מבפנים, כמו הצורך ליצירה ואהבה. גם לא אם אתה אמן בר מזל והעבודה שלך היא לעשות את הדבר שממילא אתה משתוקק לעשות כל הזמן. גם כשהעבודה הזו אינה רווחית, גם אם אתה ואן גוך. לא סתם יש לרוב העבודות שעות קבועות. העבודה היא דבר לא טבעי. היא לא נדחפת מחשק, גם אם נדמה שכן. רוב הסופרים מגדירים לעצמם, מרצונם החופשי, שעות קבועות של כתיבה. כי אין שעה נכונה לעבודה. הקביעה של השעות מראש משחררת אותנו מהעול של הרצון. לא צריך לשאול, האם אני רוצה עכשיו, האם אני רוצה אחר כך. בין שמונה לחמש, חלק גדול מאוד מהספונטניות שלי הולכת לישון, לטוב ולרע. אני משוחרר מן הצורך והחובה (מתוך נאמנות עצמית) להקשיב לעצמי [פתאום אני רואה שהמשפט הזה הוא בלשון זכר. זה בטח נובע מהעובדה שהוא לא נוגע לי. מעולם לא הצלחתי להשאר במשרה מלאה וגם להשאר בחיים].

כל הרעיון של עבודה כמימוש עצמי, הוא אשלייתי והאינטרסים מאחוריו ברורים למדי, אבל כנראה שגם אינו מופרך לגמרי. ובכל זאת, ולמרות שזה 'עובד' בשביל הרבה אנשים, מעולם לא ראיתי שזה קשור אלי. כל פעם שאני מחפשת עבודה (ואני תמיד מחפשת עבודה) חוזרות השיחות המתישות עם המשפחה (שבאה מדור אחר). מה היית רוצה לעשות. מה מתאים לך. מי שלא מכיר אותי מנסה לבדוק לפי העבר. באיזה מכל העבודות (הרבות) שעבדת בהן נהנית? (אף אחת). מה יש להוסיף. עבודה זה catch מכוער. אם אפשר היה להוריד את העמדת הפנים שבא לנו ומתחשק, לחזור לזמנים ההיסטוריים שאנשים עבדו פשוט מפני שהם עבדו (לא באמת צריך לחזור להסטוריה, אפשר פשוט לרדת שלב בסולם הסוציו-אקונומי. כי הצרות שלי הן צרות של עשירים), בלי יומרה להנאה/סיפוק/אתגר, היו נחסכות הרבה אכזבות ותחושות של החמצה ובזבוז. המחיר, כמובן, גבוה מדי. אחרת הייתי יכולה גם אני לשלם אותו ולשתוק. אבל אני עדיין חולמת על הדבר הזה שיונע כל הזמן מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. עבודה שתהיה נחמה מתמשכת. להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו האינטרטקסטואליות של האוכל על הבוס פעם ראשונהפחד וחמלה

סיכום פרויקט: עבודה

פחד וחמלה

כאשר, לפני חמש שנים, התחלתי ללמוד בחוג לספרות ("תורת הספרות הכללית" דאז), רציתי להישאר באקדמיה. ידעתי שאין בכתיבה כסף, וחשבתי שאם כבר אני הולך על כתיבה, אז עדיף לכתוב ולשאוף, כהכנסה עיקרית, להתיישב על תקן מיותר.

איפשהו באמצע התחלתי ללמד שיעורים פרטיים, אבל כשגיליתי שאני סופר את השקלים לקפה-שחור-שתיים-וחצי-שקלים בגילמן המשכתי ללמד שיעורים פרטיים, כי לא היה משהו טוב יותר. ואז הגיע משהו טוב יותר, והתחלתי לעבוד בחדשות נענע. עבודה זמנית, עד שנסיים ללמוד, שנקבל תואר, שנהיה אקדמאים.

נעשיתי, לגמרי בטעות, עורך/מבזקן/כתב. אפילו נהניתי. נהניתי גם כאשר נהיה כמעט בלתי אפשרי לעבוד וללמוד ביחד, וגם כשגיליתי שעבודה קבועה, במשמרות, רק בקושי השאירה אותי באותה רמת מינוס נצחית, מאושררת מחדש עם כל חודש.

שם, בערך, התחלתי לפחד מהמשכורת. במרחב זמן של אותם חמישה ימים בכל חודש קיבלתי משכורת, שולם שכר הדירה ושולמו חשבונות האשראי. סוף החודש, בשבילי, היה רגע המאזן, ההתאפסות המוחלטת של פלוס השכר ומינוס החיים + בלת"מים.

לא עזבתי. נשארתי גם כשגיליתי שזה לא באמת זה, כל זה, ושלא נעשה כאן ניו-יורקר חדש, למרות כתבה פה כתבה שם. ואז מיטל באה ואמרה "בוא נפתח בלוג".

***

הבלוג נפתח ורץ, ובינתיים עברתי לערוך את האתר החדש של sbc, והמשכורת כבר לא מתאפסת. אולי מספר הבלת"מים ירד. בשיחות עם חברים אני שומע שהסתדרתי. הם צודקים. זה לא הניו-יורקר, אבל ככה זה עבודה, והמשכורת שלי גבוהה משל רובם.

אומרים לי שהסתדרתי, אבל זה לא מרגיש כך בכלל. זו עבודה. ככה זה. הניו-יורקר בניו-יורק, ואני, אני אקדמאי, לא עורך. אתה עובד כדי ללמוד כדי לעבוד בללמוד. אולי. ובאקדמיה – טוב ששאלתם – הסיכויים קלושים כהרגלם. וכל הזמן שורץ שם החשש, שאתה מסרב לקרוא לו בשם. אולי זה לא זה. אולי כך זה יראה תמיד. בלי אקדמיה, רק עריכה.

ומסביב, הכל פשרות. בחיים האמיתיים אתה לא נוגע בניו-אייג' עם מקל, בעבודה אתה עורך חרא רוחני לפי קילו. וזה לא משנה אם זה נענע או sbc, ואם לפשרה קוראים "פרויקט מדוזות" או כתבת השער של קוסמו. אתה לא חייב לאהוב את מה שאתה עושה כדי לעשות אותו טוב ומקצועי. לא בשביל זה שכרו אותך. וזה לא שלא נהנים מדי פעם, מדי פעם נהנים, אבל יש פשרות, ויש משכורת ויש שכ"ד ואשראי ושכר לימוד.

ומה אם זה כל מה שיש?

***

כולם רוצים לאהוב את העבודה שלהם, נועה. לפעמים, הם רוצים זאת עד שהם שמים לב רק מאוחר, מאוחר מאוד, שהעבודה כבר לא אוהבת אותם, ואולי מעולם לא אהבה. והם ממשיכים לרצות, רוצים גם כשהם מטפישים כתבה בשביל יותר כניסות; וגם כשרומזים להם, מי בעדינות ומי לא, שכדאי לעבוד שעות נוספות בחינם; וגם כשהם שומעים לראשונה על "תוכן שיווקי" או רואים איך מורידים כתבה כדי לסגור עסקה עם חברת משקאות מוגזים. הם מנסים נורא, כי, בעצם, זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, לפחות בשוק הנוכחי, וכי הם לא מוכנים לספור שוב את השקלים בארנק, לראות אם יש מספיק לקפה.

אבל מה אם זה כל מה שיש? אומרים שהסתדרתי. וזה נכון, לשכבת הגיל הזו. מה יהיה עוד חמש שנים? בממוצע, הסבירות שארוויח יותר נמוכה מאוד. וגם אם כן, גם אם אערוך, נניח, את "סופשבוע" או את "מוסף הארץ", זו תמיד עבודה זמנית. חמש שנים אחר כך, ושוב צריך להתחיל לחפש.

כי זה השוק היום. לא רק שאין "קביעות", אין גם עבודה קבועה. הדור הזה, הדור שלנו, גדל למרוץ עבודות מתחלפות, שזמן השהייה המרבי בכל אחת מהעבודות הללו נמדד בשנים ספורות, כמספר אצבעות יד אחת. אני מפחד.

***

אבל בין נענע ל-sbc מיטל באה ואמרה "בוא נפתח בלוג", ובלוג נפתח. אנחנו כותבים בחינם, ומשתדלים לכתוב הרבה. זה לא הניו-יורקר, אבל מי באמת רוצה לעשות את הניו-יורקר? הניו-יורקר מטאפורה בלבד היה. כאן אין פשרות. אני לא יודע אם א.ד. גורדון היה חותם על זה, אבל הבלוג – שלא מכניס כסף, שעולה כסף, שגובה זמן – הוא המפלט שנותר.

אלה לא רק אנחנו. אלה כל האנשים ההם ברשת, שהמציאו את ה-GNU וגילו שאפשר לעשות קוד פתוח לא רק ב-XHTML, אלא גם באנציקלופדיה, ארכיטקטורה, שירה ובלוגים. האנשים ההם, שעובדים בחינם, בגלל שכאן לא מתפשרים עדיין, ואם נעשות פשרות, הן מסיבות אחרות לחלוטין.

הפרויקט הזה אמור היה להיראות אחרת. רצינו שאנשים יכתבו איך זה, למשל, להיות מפוטרים; איך זה להתפטר, כאשר אתה, כדברי לכטש, נעשה נוכח-נעדר, מדברים על פרויקטים עתידיים, אבל יודעים שאתה לא תהיה בהם; רצינו שאנשים יכתבו על אותה שעה בבוקר, עם הקפה, כשאתה שוקל להעמיד פני חולה; שיכתבו על הפסקת הסיגריה. יצא אחרת, ניאו-מרקסיזם סטייל.

זה לא היה בכוונה, אבל כך יצא. וזה יצא כך כי זה מה שאנשים רצו לומר. הם לא היו צריכים להעלות פוסט בשעה, או לסגור את דף 8 במגזין. הם רצו, וכתבו. ויש פרויקט, ויש בלוג, וגם זו נחמה.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו

האינטרטקסטואליות של האוכלעל הבוס פעם ראשונה