תגית: פרויקט מחאה

איך הפכתי לברוך מרזל

avinunu Palestinians yearn for absolute, full, equality and universal human rights, but sadly there is no Israeli partner. #j14

המחאה, המאבק או – אם נעז לקוות – המהפכה הזו מתאפיינת בשינוי מערכת הבריתות בין הגורמים והקבוצות הנוגעים לנעשה באזור. על השינוי הזה כבר דובר רבות לאחרונה. גם אם לא בטוח שהוא יבוא לידי ביטוי בבחירות הבאות, בשטח מבחינים בו בנקל – היפים והיפסטרים, תושבי שכונת התיקווה וערבים מיפו, תושבי מרכז ופריפריה, מצביעי ליכוד, מרצ, חדש, לעיתים חרדים, כיפה סרוגה פה ושם – צועדים יחד למען מטרה משותפת, גם אם לא מוגדרת במיוחד.

אבל הסדר הישן נוכח, והדבר בולט דווקא בנקודות השבר שנוצרו. אינני יודע מה מידת החפיפה בין קוראי הבלוג וקהילת עוקבי ההאשטאג #J14 בטוויטר, אבל מי שאינו בעוקבים מוזמן לסור לשם ולבדוק. מרבית הסיכויים שייחזה בחטיפתו של הפיד הספציפי הזה על ידי מה שאכנה כאן "הבינלאומיים" למרות שכינוי גג זה כולל בתוכו פלסטינים ממקומות שונים בעולם, פעילי שמאל רדיקלי ישראליים ופעילי שלום למיניהם. ההאשטג שנועד לרכז את הפן הצייצני של המהפכה נהפך למקום די מתסכל לבקר בו. תחת דיבורי אסטרטגיה וטקטיקה, העלאת רעיונות, קישורים רלוונטיים וכדומה, מקבל המבקר מטח של לעג וזלזול לעצם המתרחש כאן. גרסאות מנוסחות בצורה שונה של האמירה הפשוטה: "כל מה שאתם עושים כאן – שווה לתחת". בין היתר, אגב, למדתי מהמעקב הזה על כך שקיבלתי בזרועות פתוחות את ברוך מרזל וחבורתו ושאני תומך בהגדלת ההתנחלויות. אז זהו, שלא.

יש כאן נקודת שבר, בהרגשה האישית שלי לפחות, סוג של ברית שהופרה. והעובדה שאני יכול להצביע על מקורות אפשריים להפרת הברית והסיבות שמאחוריה לא עוזרות לי במיוחד להתמודד עם זה. מהצד של הבינלאומיים קיים חשש, מוצדק מבחינתם, שבעלי הברית שפעלו בתוך ישראל למען אותה מטרה משותפת – הפסקת מדיניות ההפרדה והפריבילגיות המוענקות לחלק מיושבי הארץ על ידי רמיסת זכויות החלק השני – פשוט זנחו את המאבק ועברו להתמקד במאבק פנים יהודי; שהשמאל הישראלי יסתנוור ויסתפק בהשלמה עם הקונצנזוס הישראלי וישכח את אותה מטרה משותפת. מצד השמאל שחבר ל"תנועת המחאה" יש, לתחושתי, גם כן תחושה של בגידה, תחושה שאם סטית, ולו בסנטימטר מהתפקיד שמילאת במערך הכללי נהפכת באחת לחלק ממנגנון ההפרדה והכיבוש.

אין בכוונתי להצדיק את עצמי, או את המאבק, עייפתי. עייפתי מלשמוע שאני בעצם ברוך מרזל. עייפתי מלתהות האם העיוורון למורכבויות הוא מכוון. אני רוצה רק להצביע על שורשי השבר הזה ואולי לגרום לכל הצדדים להבין שכמו שהסיבות לשבר הזה מזוייפות אולי גם השבר עצמו מזוייף. הסיבה העיקרית לשבר הזה, משני הצדדים היא ההפרדה החולה, המלאכותית, בין ה"מדיני", ה"חברתי" וה"כלכלי". הפרדה שהוטמעה בתפישת הצדדים הנוגעים בעניין – משני הכיוונים – במשך שנים. ההפרדה הזו היא אחיזת עיניים. מבחינתי לפחות, הרצון לסיום דיכוי העם ה"אחר" והרצון לסיום דיכוי העם "שלי" נובעים מאותם עקרונות (כאן סיפקתי מקום להתלהם על כך שאני משווה בין הדיכויים).

רוצה לומר, מי שמבקש להתעלם מה"מדיני" וכי זהו רק מאבק "חברתי-כלכלי" פוגם במאבק. אינך יכול לטעון לצדק תוך התעלמות מהיחס בין הלאומים השונים בארצך, בין אם הם אזרחיה הרשמיים או סתם נתינים. מאידך, ההתמקדות ב"מדיני", כפי שדורשים המלעיזים, לא רק שאינה יעילה (תזכירו לי מה ניסינו בעשרות השנים האחרונות), לא רק שהיא מנכרת, היא גם מתעלמת מהבעייה הבסיסית – מההפרדה המלאכותית הזו יש כאלה שמרוויחים – והם לא אנחנו. אי אפשר לטעון לצורך לסיים את הכיבוש תוך התעלמות מוחלטת מהפנים הכלכליים שבו המאפשרים אותו והגורמים העיקריים לשימורו. הכיבוש וההפרדה מעבר להיותם לא מוסריים פוגעים כלכלית, הן בישראלים ובוודאי ובוודאי שבפלסטינים.

ibnezra: When #j14 passes, there will be serious questions to ask about the nature of the Israeli left and what exactly 'solidarity' means for all.

יש כאלה שלא מחכים לסיום. אני כבר התחלתי לחשוב על זה.

תמונת הלוגו: מכאן

התמונה באמצע: מכאן

רוטשילד פינת וונדרלנד

 

הכנסות לנכה נפש בישראל
2,080 ₪ קצבת נכות חודשית
750 ₪ סיוע חודשי בשכר דירה
אין כפל נכויות

הוצאות לנכה נפש בישראל
1600 ₪ שכר דירה חודשי בעיר פריפריה לדירת חדר (נגיד, חדרה)
200 ₪ בחודשיים חשמל (כ100 ₪ בחודש).
80 ₪ לחודשיים ארנונה (אחרי 80% הנחה. כ40 ₪ בחודש)
200 ₪ בחודשיים מים (כ100 ₪ בחודש)
350 ₪ בחודש תרופות פסיכיאטריות.
 
מה שמשאיר אותנו עם 640 שקלים הוצאות מחייה בחודש. 640 ₪ שצריכים להתחלק בין מזון, בגדים, נעליים, בריאות, נסיעות ואולי גם שבריר מזון לנפש.

עלות פסיכולוג במרפאה ציבורית בין 150 ל215 ₪ לשעה, בתלוי בביטוח הבריאות שלכם. ביטוח בריאות עולה כ30 ₪ בחודש. זמן ההמתנה לפגישה: מתגוון.

האלטרנטיבה: ניסיון התאבדות. שירותי בריאות הנפש ניתנים חינם אין כסף במחלקות הפסיכיאטריות השונות ברחבי הארץ. לפני הכניסה לבית החולים, וודאו כי המחלקה שבחרתם מתוקצבת כראוי ונעדרת היסטוריה של התעללות בחוסים.

*

כשאין לך מושג איך לגמור את החודש (וזה הרבה אחרי שהשלמת עם העובדה שלעולם לא יהיו לך דירה משלך, ילדים משלך או חיית מחמד גדולה יותר מדג זהב), השאלה הגדולה ביותר איננה "מאיפה אשלם את המשכנתא?" אלא: "מה אפשר לבשל מחלב, טונה ומלפפונים משומרים במלח?"

וכשבעמידר שוב נכשלים להעביר את הכסף לחשבון הבנק שלך, את לא נחרדת מפני שהחוב על המשכנתא עומד לתפוח, אלא מתלבטת האם לאכול מאותה דייסת סולת דלוחה ממנה את ניזונה קרוב לארבעה ימים, או אולי למחול כבר על כבודך ולגשת לבית חב"ד, לסעוד ארוחת צהריים בחמישה שקלים.

ולבסוף, כשמתחוור לך שלא תוכלי להעיף מבט נוסף בדייסה, את יוצאת לרחוב ותופסת את קו 14 ומגלה שבראשון לחודש עתיד התעריף להתייקר בחצי שקל נוסף – את מחשבת בראשך את סך כל נסיעות האוטובוס שאת עושה בחודש, ושוברת את הראש מניין תוציאי עשרה שקלים נוספים.

כי אין לך.

*

המשחק של המשוגעים קצת שונה מהמשחק של המוחים והחוזרים מהודו (אם נניח לרגע שהם היינו הך, ונניח, כי זה בינתיים השיח שמעצב את השיח). זה סוג קצת אחר של פרפורמנס, אם תרצו. אם המוחים לא בטוחים שהם משחקים וגם סביבתם איננה בטוחה שמא זהו קרנבל או משחק, אזי ברור ומובן לכל שנכה הנפש פועל לפי מערכת חוקים פנימית (אבל חיצונית לשיח). זאת שבראש שלו.

המחאה מובנת (ולפיכך, במידת-מה, אפקטיבית), כיוון שהשחקנים והמשחקים מדברים כולם באותה שפה. פרפורמנס או מחאה, כולם מדברים על מהפכה וכולנו יודעים מה זה.

המחאה לא-אפקטיבית כיוון שהיא מסתכנת בזליגה אל המשחקי, אל הלא-קומוניקטיבי: אם המחאה תהיה רק משחק, אם תממש את הפוטנציאל הקרנבלי שלה, יפסיקו לקחת אותה ברצינות.

*

 
בפועל, המשוגע מוחלש כי אין לו. כיוון שמ"אדם" הוא מכובס לכדי "משוגע" ואז ל"נכה נפש": מישהו שקל לנהל, להזיח ולפטור מהמרחב הציבורי (ונעדר את הכלים לשוב ולהנכיח בו את עצמו מחדש). כיוון שאין לו היכולת להפסיק לשחק. המשחק הוא חייו.

המהפכה היא מהפכה של אנשים שיש להם: מילים, אבל בעיקר כסף (ולא, דחיסת המצב למשוואת זמן = כסף לא פוטרת איש מההכרה שגם ביסוד המשוואה הזו קיים כסף בשפע).

*

אני מגיעה הרבה לרוטשילד, אבל אני לא מרגישה קשורה. לא למעמד הבינוני הנשחק, שחבריו מעולם לא ידעו עוני מהו; לא לציבור שאני מתיימרת לייצג, כי לי יש קיבוץ והורים וירושה ומקומי בקופסה הממוזגת ובין האוהלים, בדיוק כפי שהיה בדירת שני החדרים המתפוררת על רחוב הנשיא. אולי זה עניין של כפל זהויות: את לא יכולה להיות אנחנו אם את גם הם. אני לא יכולה לקבל על עצמי את הגדרות הזהות האחת כשברור לי – מהתנסות באחרת – שהנוצות שאולות והצבעים לא-תואמים.

*

המחאה הזאת, מתהדרת המחאה, היא מחאה של אנשים עובדים. מחאת המעמד הבינוני הנשחק. מחאתם של אנשים ששירתו בצה"ל, של הרופאים, של המטפלים, מחאת הילדים שלא מתגרשים מאבותיהם, של אנשים שרוצים משהו… עם אתיופים, ובעיקר, של כולם. שמאל, ימין, מרכז, פריפריה. מכל פינה ניבט אליך שלט הזועק את העוול שנעשה לציבור כזה או אחר. אלה קורעים את התחת בעבודה. אלה לא מסיימים את החודש. אלה מגנים על המולדת ואלה שומרים על נפשותיהם הרכות של ילדי ישראל. ואת…? מה את עשית בשביל מדינה…?

לא הרבה. אולי אספת כמה חתולים ומצאת להם בתים. רגע, זה נחשב?

אז אני תורמת לקבצנים וחותמת על עצומות והולכת לרוטשילד (אבל מה אם ביום שישי לא בא לי?), וקשה לי להרפות מהמחשבה ש-

א.    אני פה כי מעניין לי. אני דוגמת את השדרה ברגל ונעצרת במקום הכי מעניין, ואז ממשיכה הלאה, לטעימה הבא.
ב.    אני בעצם אמורה להתייסר בחום ובשמש הקופחת, כי יש ילדים רעבים באפריקה. כי אני בעצם סוג של ילד רעב באפריקה, אז מתפקידי להתייסר (ולו באופן מידתי) עם כל השאר.

*

(ואם לענות ליואב, שענה למרמיט) כי התייסרות היא אקט סימבולי (ואקט של ניכוס והזדהות והזדהות).

*

וגם:

שהעיסוק במחאה מחייב פוליטיקה של זהויות. אני יודעת (לכאורה) שהוא לא, אבל הוא כן. אם לא, איפה הביסקסואליוֹת והפמיניסטיות (שיושבות בפורום פמיניזם וכואבות את חוסר נכונותו של הציבור הישראלי לקחת חלק במאבקים שלהן), איפה הקיבוצניקים, איפה הנכים והעניים? איפה המשוגעים?

ככל שהכתיבה along these lines הולכת ונמשכת, כך מתחוור לי מקור אי הנוחות שלי בתוך המחאה. כדי שיהיה מסמוס זהויות, כדי שיהיה TAZ, צריך שתהיה זהות מוגדרת לכתחילה, והאדם או הגוף או הציבור שמחזיקים או מזוהים עם הזהות הזו צריכים להיות חזקים מספיק על מנת לדבר/למחות בשמה. במרחב הזה יכול להתרחש מסמוס, במרחב הזה יש קרנבל וTAZ וכיף כי מי שנכנס לתוכו מגיע אליו מעמדה של כוח. לכן ברוטשילד מגניב ובמאהלים האחרים לא, או הרבה פחות (ובכלל, ידוע שאת המהפכות מחוללים החזקים וחסרי-המכנסיים המשיכו להתהלך בכותנות אחרי שחרור הבסטיליה).

כשהזהות (או הקטגוריה) היא מעוז הכוח והדבק המלכד, קשה הרבה יותר להתפרק ממנה. על אחת כמה וכמה אם היא כפויה מבחוץ, אם את מרגישה בתוכה שלא בנוח, אם הזהות כשלעצמה היא מושא למאבק.

 
פורסם לראשונה, עם לינקים, כאן

מוצ"ש, ה-30 ביולי, רחובות תל אביב. דם וירטואלי ויזע ממשי

"תחשוב מה זה לצאת להפגין כשאתה יודע שיירו בך, איזה אומץ לב צריך בשביל זה", אמר המפגין מאחוריי לחברו, בזמן שצעדנו בנחיל שפנה מאבן גבירול לשאול המלך, אפופים עשן מכתובת האש "העם קם", מוקפים שלטים מאולתרים וצעקות. "אל תדאג, בקצב הזה עוד כמה שנים גם אנחנו נדע איך זה", ענה לו מפגין מבוגר יותר, לפני שנבלע בהמון שרוצה צדק חברתי ומשהו קר לשתות.

 
מדי כמה דקות מתחיל גל של תשואות שמקורו לא ברור, כאילו מישהו החליט ששקט מדי. מדי כמה דקות פוצח מישהו בקריאות קצובות של "העם. רוצה. צדק חברתי" וכולם מצטרפים. במיוחד אם המישהו הזה עלה קודם על עמוד חשמל.

 
מעטים, כמעט לא קיימים הם ההולכים לבד. אנשים שהולכים לבד להפגנה בדרך כלל לא צועקים. יש בהם משהו אאוטסיידרי גם כשהם במרכז העניינים, ממש ליד השלט הענק של צ'ה גווארה העשוי כולו פקקי בירה. קריסת רשת הסלולר מנעה את חבירתי לכוחות נוספים (קנוניה טייקונית?) וכך ניצל גרוני. כשהרבה אנשים מתקבצים יחד ומתחילים לצעוק זה או מפחיד או מלהיב. הערב, כמו בכל השבועיים האחרונים, זה היה מלהיב, אין מה לעשות.

 
נתקנאנו בגויים. הרי משום כך, בין היתר, הומים הרחובות. "כיכר. תחריר. לא רק בקהיר", צעקו המפגינים. "המחירים בשמיים, ניאבק כמו במצרים". אני חשבתי על הסלוגן שאני הייתי תורמת לאירועים: "גם אני רוצה להיות בורגני". וזאת לא ביקורת.

 
בזמן שכולם שלפו מצלמות סלולר שלפתי אני את העט והנייר והתחלתי לכתוב. "תרשמי, תרשמי שהגענו", אומר לי מישהו ומנסה להציץ. בחור עם גיטרה ומגבר מנסה למשוך קהל להופעה צדדית.

 
שני דוסים עומדים על אי תנועה ואוחזים שלטים: "ביש"ע זול". מישהו מחבק אותם ומתווכח, מישהו צועק להם "בגלל שאצלכם זול אצלנו יקר, תתביישו". הרוב מצלמים או מתעלמים. בהמשך שלט מתכתב: "גם אני רוצה אבא מתנחל".

 
על עמוד חשמל סטיקר עם הפנים של אילן בן דב ועליו כתוב "לא פרטנר". מתוחכם. משהו מהשיח הפוליטי מחלחל, ולו ברמת הקופירייטריות. יותר פוליטי מזה לא רוצים כאן. יוצאים לרחובות להפגין למען עתיד ילדינו, כדי שיוכלו לחיות בארץ הזאת בדירה סבירה. אחרי הצבא כמובן, אחרי שיתרמו את חלקם למלחמה האינסופית שכבר נמאס לנו לשמוע ממנה ואנחנו שמחים שהצלחנו לחמוק ממנה, אל אפיקי מחאה חברתיים יותר.

 
ליד המקדונלד'ס נפתחת מיני צעדה נפרדת: "העם דורש אוכל טבעוני", "כלוב זה לא אוהל, שחררו את התרנגולות". מרחוק אני רואה שלט שצד את עיני: "ישראל זקוקה לטיפול נפשי". שמא זו מחאת הפסיכולוגים המתמחים שלא ממריאה? חבל, מה שהמערכת עושה להם הוא דוגמה ומופת לניצול של אנשים משכילים, חרוצים ומסורים.

 
"זכויות גם לצמחים", מצד אחד של השלט, "Legalize it (לגליזציה)" מהצד השני. אני חסה על הפרחים הנרמסים באי התנועה. אחר כך אני רואה גם כמה שמניפים כרוביות על מקלות או מחזיקים אותן בידיהן. המנהיג מסביר לי שלמנהיגים שלנו יש ראש כרובית.

 
"מפריטים את הבריאות, מי שלא עשיר ימות" היא סיסמה שזוכה להצלחה בקרב הקהל שלא הגיע לרחבת המוזיאון ומתקבץ סביב מכונית עמוסת רמקולים ודגלים אדומים. לידה אני גם רואה את השלט הראשון בערבית ומצליחה לראות את המילה יפו ו"ד = דאר" (בית). המכונית לא מפסיקה להפגיז סיסמאות. "דיור. ראוי. במחיר שפוי", "התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כה". ואני חושבת על הקופירייטר של חברת קסטרו ("צאו לרחובות, צאו להפגין אהבה") שהפגין כושר ניתוח מעולה שאני מקווה שהביא לקידומו, או לפחות גרם לו להפוך לסוציולוג.

 
בדרך חזרה הצלחתי סוף סוף ליצור קשר עם א'. "שהממשלה תקרוס כמו הרשת של אורנג' בערב של הפגנה", גידפנו. א' ביקש שאכתוב שהוא שונא קפיטליזם כמו כולם, אבל לא מבין איך נעשה מהפכות בלי אייפון. לידינו כמה ח'ברה נושאים אלונקה שעליה חבר מחופש לנתניהו וצועקים שכבד להם. הם אוחזים שלט שעליו כתוב "מובארק, אסד, נתניהו". "ביבי אפס, העם אחד" היה עוד שלט פופולרי.

 
בדרך מהעצרת שהתפזרה למחאה המתהווה באבן גבירול פינת קפלן חלפנו שוב על פני הבחור עם המגבר והגיטרה. קהל גדול, רובו לבוש חולצות כחולות או נושא דגלים אדומים התגודד סביבו ורקד. הוא שר את "קלינקה" ברוסית.

התמונה: מכאן