תגית: מיתוס

ציפור קטנה עם שפם

מזמן מזמן, הראתה לי איה עבודה שעשתה לאיזה קורס על לאומיות בגרמניה, שהתמרכזה לאנלוגיה בסיסית אחת – היטלר ובאטמן. שניהם, טענה איה, נתפסו כשגרירים של צדק עליון, שמעל לחוק, גדולים ממנו ומהקטנוניות המשפטית לאין שיעור.

היא לא קראה אז את "The Dark Knight Returns" של פרנק מילר, כך שהיא זוכה עדיין בניקוד על מקוריות (אם לא על אמת). באטמן של מילר, בשנות ה-50 לחייו, הוא הצד האפל של היטלר. היטלר הטוב.

שזה, בעצם, לומר כל מה שאין צורך לומר על הקומיקס הזה. אבל יש לומר, ולו כדי לומר "אמרתי", ולהתפלש קצת במצלול הזה. טוב. לא מצחיק.

אבל היה שם עוד משהו, מעבר להתעסקות הרגילה בוויג'ילנטים, שנעשית טוב יותר ב-"Watchman" של אלן מור. באטמן אינו רק הקצה האפל של סקאלת פורעי החוק, כשבצד השני ניצב סופרמן (שניהם מנוגדים לא רק בתפיסת הצדק שלהם, אלא גם בכוחותיהם: סופרמן הכל-יכול ובאטמן המיליונר); הוא לא רק מקרה מבחן של ויג'ילנטיזם – עד לאן ניתן למתוח את החבל הפאשיסטי הזה; הוא מיתוס, וככזה הוא נבחן.

בודריאר קלאסי

הקומיקס, מתחילתו עד סופו, עמוס במסכי טלוויזיה קטנים, שמשדרים כל הזמן. אם תרצו, באטמן נראה כמעט בו זמנית יחד עם הדיווח על באטמן. באטמן וגותהם-סיטי מתרחשים זה לצד זה, זה בתוך זה, ומשתקפים בטלוויזיה.

וזה מדהים. ברוס וויין חוזר לחליפת באטמן שלו, והתקשורת מגיבה מיד. יוצרת דיונים, ופאנלים (יש אפילו הופעת אורח של הארלן אליסון), וריאיונות. מסכי הטלוויזיה הקטנים מקיפים את באטמן, דנים בבאטמן, מנתחים את באטמן, ובולעים אותו. ברגעים מסוימים – הרגעים החזקים פחות של הקומיקס – האירוניה בולטת. הקורא יודע מיהו באטמן, ויודע עד כמה הדיונים שמסביבו דומים לפרכוס רגל צפרדע שהתחשמלה. עווית מחוייבת קונוונציה.

אבל לא כל הרגעים כאלה. לפעמים אפשר להרגיש איך המיתוס של באטמן גדל מעל למידותיו של ברוס וויין עצמו, של באטמן עצמו, ונעשה עצמאי. אחת הדמויות הבזויות בסיפור, פסיכואנליטיקאי של ההמון, טוען שבאטמן נושא באחריות לפשעי הג'וקר ושאר נבלי הקומיקס. הוא טועה בעניין האחריות, אבל צודק בניתוח – באטמן מוליד את הג'וקר. כי אם הופעתו של באטמן מחייבת את הופעתו של סופרמן על סקאלה אחת, סקאלת הסופר-גיבורים, הופעתו גם מחייבת את הופעת הג'וקר על סקאלה אחרת.

ניסיון שני: באטמן גדול מדי. באטמן כל כך גדול עד שהוא מחייב נבלים גדולים כמותו. בקומיקס, יש לכך הנמקה פסיכולוגית, שהיא אפילו לא מחורבנת מדי. באטמן גורם לאנשים לחוש את קטנותם, וחלקם לא מוכנים לעמוד בזה. ואם אין לך כוחות על-טבעיים או מיליונים בבנק, הדרך הפשוטה ביותר היא לחסל אנשים באלגנטיות.

איכשהו, למרות שזה כך, אפשר לחוש שלפרנק מילר לא באמת אכפת. הוא בעד באטמן, גם אם זה אומר הופעת אורח של הג'וקר. באטמן, בעיני מילר, אכן גדול מדי. גדול מכדי שישפטו אותו.

ומילר מוכן ללכת עם זה עד הקצה. עד לאזרחים שנהרגים, ושוטרים שנפצעים, ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית תמידית וחסרת רחם. ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית, אתה מוכן ללכת עם מילר. רק בסוף זה מרגיש קצת לא נוח. לא בגלל שאזרחים נהרגו, ונשברו עצמות, אלא בגלל המודעות העצמית הזאת. בגלל שהיית מעדיף את באטמן כאל אמריקאי טהור, שגריר של צדק עליון, ציפור אפילה.

 

הסמיוטיקה של העישון (או) מבעד לנרטיב המטונימיות

1. בפעם הראשונה שהפסקתי לעשן, עוד בצבא, הפסקתי לשבועיים. לאחר שבועיים שלחו אותי לאבט"ש ליד ג'נין. היה יכול להיות כיף, היה רע. התכסחתי עם אחד השומרים, וכשמילואימניק עבר ליד השער, ביקשתי ממנו סיגריה (מרלבורו לייט. מילואימניק, אחרי הכל). בפעם השניה שהפסקתי לעשן, הפסקתי לארבעה ימים. לאחר ארבעה ימים שלחתי את עצמי למכולת, וקניתי חפיסה. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים? בפעם השלישית וכו', הפסקתי לפחות מיום. לאחר פחות מיום וכו', וגו'. 2. יש את הסיגריה של הבוקר, הסיגריה של אחרי האוכל, הסיגריה שעם הקפה, והסיגריה שאחרי. יש את הסיגריות שבין הסיגריות הללו. העישון אינו נדבק למצב עניינים, הוא נדבק למושג של מצב עניינים. מרגע מסוים, המושג "בוקר" נעשה קרוב יותר לאידיאה שלו – לבוקר כפי שבוקר אמור להיות – אם יש בו סיגריה. המעבר מ"קפה" לסיגריה הוא כבר מטונימי כל כך, עד ששני אלו כבר קיבלו צורת סמיכות בלשון: "קפה וסיגריה". חודש ושבוע ללא סיגריה. בירידה מהאוטובוס הרעב לסיגריה גדול יותר. לפני שהפסקתי, היה בזה היגיון. הרי האוטובוס הוא הפסקת עישון כפויה. עכשיו, הירידה מהאוטובוס, המושג של ירידה מהאוטובוס, מלווה בצורך. 3. ביום הראשון להפסקת העישון הזו הייתי בעיקר רעב. הרעב לעשן עבר מקנה לוושט. הצורך מסמן את עצמו, ולא תמיד במדויק. 4. עכשיו, אחרי כמה וכמה ימים ללא סיגריה, נדמה לי שהסיבה להתעלקות הזו של העישון על מושגי הזמן שלי היא מסובכת יותר משחשבתי קודם. המהלך הראשוני הוא פיזי לחלוטין: העישון בורא צורך בעישון, הצורך בעישון גורר אחריו עישון, שגורר בתורו סיפוק. השאר זה כבר עניין לפסיכוסמיוטיקה הקטנה שלי. העישון והסיפוק מהעישון נצמדים זה לזה במהלך כפול: מקשר של סיבה ותוצאה לקשר של דמיון. הסיגריה, במיוחד כשהיא לא ברשותך, נעשית הסיפוק מהסיגריה. כך או כך, הבוקר כבר לא מלווה רק בזיכרון הסיגריה, אלא גם בזיכרון הסיפוק ממנה. 5. ואולי זה לא כך. כשאני שוכב על הדשא, אני כבר לא בטוח אם אני רוצה לעשן בגלל שאני נהנה מלשכב על הדשא, והנאה נקשרה אצלי לסיגריה, או בגלל שהמושג "לשכב על הדשא" היה מלווה במשך זמן רב כל כך בעישון, ועתה, בלעדיו, חסר כאן משהו. אולי אני פשוט עדיין צריך ניקוטין. 6. באשר למושג "מושג": אם לצטט מעשן ידוע (אולי שמעתם עליו), "חוקר רנסנס ידוע (אולי שמעתם עליו), ק.ס. לואיס", הגדיר את המיתוס כ(מהזיכרון אני מצטט, והזיכרון לקוי)"חתיכת העלילה הבסיסית, שהופשטה מסממניה הקונקרטיים, שיש לה השפעה עלינו". לפני שיקומו לתקן אותי – אנא, קומו לתקן אותי – אנהיר לדוגמא, ש"האודיסיאה", בבסיסה, היא סיפור השיבה. לסיפור השיבה, כסיפור שיבה, יש אפקט בסיסי עלינו, גם מבלי שנדע דבר על אודיסיאוס. גם אם לא מסכימים עם לואיס (מבחינתי השאלה היא לשם מה אנו מגדירים מראש), עדיין מעניין הצמצום הזה של האודיסיאה לשלד עלילה מופשט כל כך, מופשט מספיק בשביל שיוכל להשמין בעוד ועוד נרטיבים. הפכנו עלילה למושג, למסומן. 7. כבר כתבתי את זה כאן פעם: כלב הוא חיה עם 4 רגלים, אבל אנחנו נקבל ככלב גם חיה עם 3 רגלים בלבד. הקטגוריות שאנחנו משתמשים בהן נזילות למדי, אפשר להשמיט או לשנות חלק מהתכונות שלהן. (אגב, במוסף "מאה שנות מדע" של "הארץ" מתאר אחד הכתבים ויכוח מצחיק בין מדענים בעניין ה"מהו אדם?") חוקרת בשם אלינור ראש ערכה כמה ניסויים בעניין, והצליחה להראות שישנן תכונות ואיברים מהותיים יותר לקטגוריה מאשר תכונות או איברים אחרים. היא קראה להן "תכונות פרוטוטיפיות". כך, קיווי יהיה פחות פרוטוטיפי בקטגוריה "ציפורים" מאשר "דרור". אפשר לתאר זאת מכיוון אחר – תכונות מסוימות מהותיות מספיק לקטגוריה על מנת לסמן אותה. "דרור" יסמן ביתר קלות את הקטגוריה "ציפורים" מאשר קיווי. הידד. 8. הנה, אני מגיע לעניין עצמו: אני מעשן, ומוליך את הסיגריה במעלה היררכיית התכונות בכל קטגוריה וקטגוריה, בקטגוריות של זמן ושל עלילה. בוקר עם קפה וסיגריה נעשה פרוטוטיפי יותר, מייצג יותר, מאשר בוקר ללא שני אלה. "עישון" אינו הכרחי באף אחת מקטגוריות הזמן שלי, גם היום – סיגריה לא מסמנת "בוקר" יותר מכפי שהיא מסמנת "צהריים". אבל "הסיגריה של הבוקר" קיימת, ואתה מגלה פתאום שחיית את הבקרים שלך באנלוגיה לבקרים קודמים, כדי למצוא איזה מיתוס, בוקר פרוטוטיפי, הבוקר של הבקרים כולם. 9. ובזה העניין נגמר. (והתמונה: רויטרס)