"הייתי אתמול בחנות ספרים, וראיתי שם את 'המדע החדש' של ויקו", אמר לי פעם ליכטש, "ידעתי שאני לא אקרא את זה בקרוב, אבל הפיתוי לקנות היה בלתי נסבל". "הקריטריון שלי, מהבחינה הזו, הוא די פשוט," עניתי. "אם לבורחס יש את זה בספריה, זה צריך להיות גם אצלי". למחרת הוא קנה את הספר. אני גם.
"ספר הזן של ג'וֹשוּ" הוא אחד מאותם ספרים. יש שוק שלם של ספרים, שקהל הלקוחות שלו מורכב מפטישיסטים של תרבות, אנשים שספרייתם מורכבת מספרים ש"מן הראוי" שיהיה להם. אין בכך רע. אני כזה, וסביר להניח שגם האנשים שיקנו את "ספר הזן של ג'ושו" הם כאלה. הם יחזיקו את הספר בספריה, ימוללו מעט את דפיו הנאים (כריכה קשה, סימניה בילט-אין), ואולי אפילו יקראו את כולו. אחר כך יעבור הספר אחר כבוד לעולם שיחות הסלון, והשם ג'ושו יקשט אנקדוטות על הסינים המשונים הללו. ככה זה.
ג'ושו הקליד: WTF
"נזיר שאל, 'מילתו של ג'ושו – מהי?'
ג'ושו אמר, 'אין אפילו חצי מילה'.
הנזיר אמר, 'מורי, אבל האם אינך כאן?'
ג'ושו אמר, 'אינני מילה'".
הבנתם? סביר להניח שלא. ג'ושו אינו מסוג הנזירים שמתאמצים מדי להבהיר את עצמם. הוא סתום, והוא סתום במכוון. בכדי להבין, יהיה עליכם להבין קצת זן, וכנראה שגם זה לא יעזור יותר מדי. גם ההקדמה אינה מסייעת במיוחד, וההערות, שמשבצות חלק מקטעי הספר, ממשיכות באותו קו של ג'ושו.
ציטוט שהיה באמת:
"מישהו שאל, 'הירח המלא באמצע השמים – מה מקור אורו?'
ג'ושו אמר, 'מה מקור הירח?'
הערה: מה מקורה של ההערה הזאת?"
ג'ושו מוזר. הוא מוזר בכוונה. הוא מוזר כי אחד מעמודי התווך של זן הוא חשד נורא במילים. אחת מנקודות המוצא של הבודהיזם, היא שהעולם משתנה תמיד, ושכל "דבר" בו קשור לכל "דבר" אחר. אם זה המצב – ואין שום סיבה להניח אחרת – המילים מטעות אותנו. הן מחלקות את העולם לחלקים, ומניחות שיש לכל חלק כזה מהות משלו. אנחנו אומרים "כיסא", ונדמה לנו שתפסנו משהו בעולם. אך בעולם אין כיסא, יש רק חומר. השפה מבלבלת, ומי שלא מאמין בכך, מוזמן להמשיך להתחבט עם שאר הפילוסופים של תרבות המערב ב"בעיית העצם".
זו אחת מהסיבות לחוסר הבהירות של הספר הזה. אם זן חשדן כלפי מילים, ג'ושו חשדן פי כמה. הוא מדבר, אך בורר מילים; מדבר, ומעדיף שלא.
וזו הסיבה השניה: זן הוא לא פילוסופיה; הוא פרקטיקה. הוא נועד להביא אותך להארה, להפנמת האמיתות הבסיסיות לגבי העולם, לא רק לידיעה שכלית שלהן. לכן הסתימוּת. אם תבינו מיד, תבינו הבנה שכלית. הסתימות מאפשרת לקטעים הקצרים הללו לתפקד כפצצת זמן קוגניטיבית. אינך אמור להבין; קודם עליך להתגלגל עמם מעט. יום אחד תבין, והקוּאן הקצרצר יתפוצץ לך במוח, וכשזה יקרה, אולי זו לא תהיה הבנה מילולית. כך הגיע להארה ג'ושו עצמו.
בריון רוחני
ב"איך עושים דברים עם מילים" (רסלינג. תרגום: גיא אלגת), אוסף הרצאות של ג'ון אוסטין, מפנה אוסטין זרקור לסוג דיבור, שעד אז נעלם מעין. הוא מכנה אותו "מבע ביצועי" – דיבור שלא נועד לתאר דבר מה, אלא לבצע פעולה. כומר שמכריז על זוג כנשוי; הורים שמכנים את ילדם בשם; אדם שמתערב על דבר מה – כל אלו הן פעולות שמתבצעות באמצעות מילים. עצם הבעת המילים, היא הפעולה.
במובן מסוים, אפשר להתייחס לאוסף הקוּאנים הנ"ל כצרור מבעים ביצועיים. אך אם ברוב הדוגמאות של אוסטין, המבע הביצועי פירושו פשוט לכנות משהו בשם, אצל ג'ושו שמור למילים תפקיד אחר. ג'ושו לא מנסה לתאר את ההארה – התיאור פירושו לעבור מהעולם עצמו לעולם המושגים המופשטים, לעולם המילים – הוא מנסה לעורר אותה. "מה משמעות 'אם תחזור אל המקור, תשיג את האמת'?" שואל אותו מישהו. "אם הייתי עונה לך," משיב ג'ושו, "לא הייתי ראוי לאמונך" (ספר הזן של ג'ושו, 342).
ג'ושו, במילים אחרות, הוא בריון רוחני. מילים הן רק חלק מקשת התנהגויות שלמה, שכל מטרתה היא ניתוץ המופשט לטובת הקונקרטי. כדי להצליח לעשות זאת, הוא חייב לצאת מהמסגרת ששאלות הנזירים כופות עליו. לכן הוא עונה תשובות שונות לאותן השאלות; לכן הוא עונה שלא לעניין; לכן הוא צוחק.
פתאום, אחרי כ-100 עמודים
אבל גם ג'ושו, כאשר הגיע להארה, כבר תרגל זן. סביר להניח שגם יואל הופמן, שתרגם את הספר מסינית לאנגלית (דרור בורשטיין תרגם לעברית מהתרגום האנגלי) והוסיף את ההערות, מכיר את הנושא. כנראה שזה לא נכון לגבי רוב קהל היעד של ספר זה. בשבילם, הספר יהיה אסופת חידות חסרת פשר, הבל סיני מתמשך.
ג'ושו נטוע עמוק בתוך עולם אחר, עמוס רמיזות למשלים של הבודהה ולסוטרות בודהיסטיות. חשוב מכך, הטקסט שקוע עמוק בתוך כמה משאלות היסוד של הזן-בודהיזם: כיצד ניתן להגיע להארה שהיא חסרת תשוקות, אם אתה משתוקק להגיע להארה? כיצד ניתן להשתמש בשפה, מבלי להיתפס לעולם האבחנות? מהי ה"דרך", ואיך ניתן לפסוע בה? כל הדברים הללו מרחפים שם, מעל כל דיאלוג. לעתים ההערות מועילות מאוד, לעתים לא. והאמת, אולי זה לא משנה. כי גם נזיריו של ג'ושו, שלא חסר להם רקע בבודהיזם, לא תמיד מצליחים להבין. וכי קריאה בספר הזה, גם כשלא מבינים, בונה דבר מה. פתאום, אחרי כ-100 עמודים, הקואנים הללו מצטברים לכדי תחושה של סדר. וגם אם אינך מבין קטע מסוים, משהו בו מתחיל לדגדג מוכר, כמעט הגיוני.
קטע זה פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בנענע 10. אני לא לגמרי מרוצה ממנו, כי יש עוד המון לומר, ופחדתי לחרוג ממגבלת המילים ומהדד-ליין. דיון יתקבל בברכה.
