תגית: ארצות הברית

שלושה כדורים בדאלאס

הלימוזינה הפתוחה נסעה במהירות איטית סמוך לכיכר דילי. ברכב היו נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'ראלד קנדי; אשתו, ג'קי; מושל טקסס, ג'ון קונלי ואשתו נלי; הנהג וויליאם גריר וראש יחידת האבטחה של קנדי, רוי קלרמן. זו תהיה הפעם האחרונה שבה נשיא אמריקני יסע במכונית פתוחה.

קנדי תמך במהוסס בתנועה לזכויות האזרח; טקסס היתה מדינה דרומית מאד ושמרנית מאד, עוינת לנשיא הליברלי. אף על פי כן, המונים יצאו לקבל את פני הנשיא, שנתפס כמנצח בעימות הישיר בינו ובין שליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'ב. נלי העירה לקנדי, "לא תוכל לומר שתושבי דאלאס לא הכינו לך קבלת פנים יפה". שבריר שניה לאחר מכן, בסביבות 12:30 בצהרים, נשמעה היריה הראשונה. היא החטיאה.

התגובות היו איטיות. קלרמן – שישב לפני נשיאו, בגבו ליורה – פנה לגריר ואמר לו "בוא נעוף מכאן". גריר, ככל הנראה בפאניקה, לחץ דווקא על הבלמים. שתי היריות הבאות, שהגיעו בתוך שתי שניות, היו קטלניות. אחת מהן פצעה את קנדי אנושות; המושל קונלי נפצע קשות. ג'קי קנדי החלה לזחול על גב המכונית; איש השירות החשאי קלינט היל זינק מהרכב שמאחוריהם כדי לסייע לה. הוא שמע אותה צועקת "אני מחזיקה חלק מהמוח שלו".

מותו של קנדי נקבע כחצי שעה לאחר מכן, בשעה 13:00. התאריך היה ה-22 בנובמבר 1963. זמן קצר לאחר מכן הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, כנשיא. בשעה 13:16, ניסה השוטר ג'י. די. טיפיט לעצור אדם שנראה לו חשוד; לאחר דין ודברים, שלף החשוד אקדח וירה מטח כדורים לעבר טיפיט, שקרס על המדרכה, גוסס. החשוד נמלט, אותר זמן קצר לאחר מכן בקולנוע אליו חמק כדי להכנס, ונעצר שם לאחר מאבק קצר. תחילה נחשד רק ברצח טיפיט, אבל בדיקה מהירה העלתה כי לי הארווי אוסוולד (זה היה שמו) עבד במחסן הספרים ממנו נורה קנדי; חיפושים במקום העלו רובה מיושן, שלושה תרמילים, ואת טביעות האצבעות של אוסוולד בכל מקום. הרובה נרכש תחת השם הבדוי "א. הידל"; בחיפוש על גופו של אוסוולד נמצאה תעודת זהות מזויפת על שם אלכס הידל.

בחקירתו הכחיש אוסוולד את הרצח, וטען כי הוא שעיר לעזאזל (הוא השתמש בביטוי patsy – מונח המקובל בחוגי הפשע, ומשמעותו אדם שנושא בעונש על פשע שלא ביצע). יומיים לאחר מכן, כשהועבר אוסוולד מתחנת המשטרה לכלא המחוזי, זינק לעברו אדם ששלף אקדח, צרח "אוסוולד!" וירה בבטנו כדור אחד. שוטרים השתלטו על ג'ק רובי במהירות. אוסוולד מת זמן קצר לאחר מכן.

והשאר היסטוריה. או, ליתר דיוק, מיתולוגיה.

* * *

החשד הראשון של חוקריו של אוסוולד היה שההתנקשות בוצעה בהוראה סובייטית, נקמה של חרושצ'ב על ההשפלה הפומבית של משבר הטילים הקובני. כוננות מיידית הוכרזה ברחבי הצבא האמריקני. אוסוולד, הסתבר להם לזוועתם, היה איש מארינס לשעבר, טכנאי מכ"מ שערק לברית המועצות וביקש אזרחות סובייטית ב-1959. הרוסים שלחו את אוסוולד לעבוד כטכנאי אלקטרוניקה במינסק; הוא רצה משהו טוב יותר. ביוני 1962, חזר אוסוולד לארצות הברית עם אשתו הרוסיה, מארינה פרוסקובה.

בתחילת 1963, על פי טענות שלא בוררו די צרכן, ביצע אוסוולד מה שנראה כנסיון התנקשות כושל בגנרל הימני מאד אדווין ווקר, שהודח מתפקידו כמפקד אוגדה לאחר שהפיץ תעמולה ימנית-גזענית בקרב חייליו. הוא היה מעורב בפעילות פוליטית פרו-קובנית; כחודש לפני רצח קנדי, הוא נסע למקסיקו סיטי בנסיון לקבל אשרת כניסה לקובה או לברית המועצות. שתי הרודניות הקומוניסטיות סירבו להתיר את כניסתו.

המדהים בכל זה הוא שאוסוולד, עריק שחזר למולדתו עם אזרחית סובייטית, מעולם לא נחקר על מה שעבר עליו בברית המועצות. זאת, למרות שידע סודות על מערכת המכ"מ האמריקנית וככל הנראה חלק אותם עם הרוסים. הכשלון המתמיה הזה הוא שעומד בבסיס הטענה שקנדי נרצח על ידי אלמנטים במערכת המודיעין האמריקנית: אוסוולד, על פי התפיסה הזו, לא היה סוכן רוסי אלא סוכן אמריקני לאורך כל הדרך. אוסוולד היה רק בן 24 במותו.

* * *

אבל בלי רציחתו של אוסוולד – ההשתקה לכאורה של השעיר לעזאזל – סביר שלא היתה קונספירציה. בהשוואה לאוסוולד, עברו של ג'ייקוב רובינשטיין (הוא ג'ק לאון רובי), נקי משערוריות. הוא היה איש עסקים ועבריין קטן, בעל מסעדות, בתי קזינו ומועדוני חשפניות. סביר להניח שהיו לו קשרים למאפיה, והוא הכיר כמה שוטרים מושחתים.

רובי לא הצליח מעולם להסביר מדוע ירה באוסוולד. כשנעצר, טען שעשה זאת "כדי להוכיח שליהודים יש ביצים" (במקור, guts), כדי "לטהר את דאלאס מחרפת הרצח", וכדי "למנוע מג'קי קנדי את הטראומה שבהופעה במשפט". לימים יטען באוזני ועדת וורן, שחקרה את הרצח, כי היה חלק מקנוניה; אחר כך יטען פומבית כי לא היתה קנוניה. הוא הורשע ברצח אוסוולד – עורך הדין שלו טען כי הוא בלתי שפוי – אבל הצליח להביא לעריכת משפט חוזר. קודם למשפט, הוא מת מסרטן.

אוסוולד הצמיח שלוש תיאוריות קונספירציה – קנדי נרצח על ידי הרוסים/ קנדי נרצח על ידי המודיעין הקובני/ קנדי נרצח על ידי המודיעין האמריקני – וכך גם ג'ק רובי. התיאוריות, במקרה שלו, הן שקנדי נרצח על ידי המאפיה או שקנדי נרצח על ידי המוסד הישראלי.

שתי התיאוריות עונות על היסוד הבסיסי של כל קונספירציה, שאלת "מי מרוויח", וכמו כל תיאוריית קונספירציה טובה, הן נעדרות הוכחות של ממש. ממשל קנדי היה מעורב בעסקי המאפיה עד אוזניו. המאפיה פעלה לבחירתו של קנדי בשיקאגו ב-1960, וסביר להניח שבוצעו שם זיופי קולות נרחבים. מאוחר יותר, ינסה הסי.איי.איי., בהוראת בובי קנדי, לרצוח את הרודן הקובני קסטרו באמצעות אנשי המאפיה, שרצו להחזיר לעצמם נכסים אבודים באי.

תיאורית הקשר המערבת את ישראל נשענת על הערת "ליהודים יש ביצים" של רובי, הופכת אותו ללאומן יהודי, מציינת בדרך אגב שבין קנדי ובין בן גוריון היו שיחות קשות מאד על עתידה של תכנית הגרעין הישראלית; יורשו של קנדי, ג'ונסון, העדיף להעלים עין מתכנית הגרעין הישראלית. ראש הממשלה בעת רצח קנדי היה לוי אשכול, אדם שהיה רחוק מאד מאישורן של תכניות כאלה. קשה להניח שאפילו בן גוריון, שבהשראתו ביצע הצבא תכניות פרועות כמו חטיפת מטוסי נוסעים סוריים, וביצע פיגועים כנגד מטרות אנגלו-אמריקניות במצרים, היה נסחף למזימה כה הזויה.

* * *

הסיבה שכל כך הרבה תיאוריות קונספירציה צמחו סביב הרצח הזה נובעת במידה רבה משני גורמים: ראשית, ההצלחה של קנדי לטוות את אגדתו-שלו; שנית, ההלם של שנות השישים, שהחל בימיו של יורשו. במובנים רבים, הקונספירציה היא הכמיהה לאמריקה "הפשוטה יותר", שלפני תהפוכות ויאטנם והמאבק לזכויות האזרח.

במבט לאחור, ארבעים שנה אחרי, קנדי ודאי לא ייכנס לפנתאון של הנשיאים הגדולים. יחסי הציבור המוצלחים עד מאד שלו ושל חבר חנפיו מסתירים אמת לא סימפטית: במערכת הבחירות של 1960, בדה קנדי "פער טילים" סובייטי כדי להפחיד את הציבור האמריקני, בעוד שלארצות הברית היו הרבה יותר טילים; קנדי רימה בפועל בעימות הטלוויזיוני מול ניקסון; הוא ניצח בבחירות בשבריר אחוז – ועל הנצחון הזה מרחפת עננת הזיופים הנרחבים בשיקאגו; הוא אישר בחודשים הראשונים לתפקידו את הפלישה המוזרה למפרץ החזירים; זמן קצר לאחר מכן נפגש, שחצני ומלא מעצמו, עם חרושצ'ב בווינה – והמנהיג הסובייטי קרע אותו לגזרים, עד כדי כך שקנדי היה צריך לצאת מהפגישה כדי להקיא; קנדי, לא חרושצ'ב, היה הפרובוקטור בפרשת הטילים בקובה, כשהציב – למרות מחאות הסי.אי.איי. – טילים בטורקיה, החצר האחורית של רוסיה; הוא היה מעורב במלחמה מלוכלכת מאד בקונגו; קנדי התיר בתקופת כהונתו הקצרה יותר מבצעים אלימים של הסי.אי.איי. מאשר בכל תקופת אייזנהאואר; הוא, ולא אחר, התחיל את המעורבות האיומה בוויאטנם, והתחיל את המסורת של שקרים לציבור ולממשל עצמו בקשר למדינה המעונה ההיא; הוא דיבר גבוהה-גבוהה על זכויות השחורים – אבל התחמק כמיטב יכולתו מלסייע למרטין לותר קינג ולשאר מנהיגי התנועה; והוא הסתיר מכולם את בעיות הבריאות החמורות שלו, שהביאו לכך שהאיש עם ההדק הגרעיני הסתובב כשהוא מלא בקוקטייל של תרופות עם השפעות שליליות.

האגדה של קנדי, והאיבה של מפיציה ליורשו הגמלוני והגס ג'ונסון, הביאו לכך שההצלחות האמיתיות מאד שהשיג ג'ונסון – צמצום משמעותי של העוני, שורה של חוקי רווחה, חוקי זכויות האדם שהבטיחו גם שוויון לנשים – נבלעו או נוכסו לטובת קנדי; האריסטוקרטים מהחוף המזרחי השאירו את הטקסני נטול העידון רק עם ויאטנם ביד.

אבל זו, כאמור, ראיה לאחור. בימי הרצח נראה היה כאילו נרצח לא רק הנשיא אלא המובחר בבניה של האומה, ושנגזלה ממנה תקופת זוהר שהגיעה לה. מה היה קורה אילו קנדי לא היה נרצח? אפשר מאד שהיה מובס בבחירות של 1964, ובמידה שלא – היה ממשיך לקרטע בחוסר הצלחה ממשבר למשבר, ואין להניח שהבריאות שלו היתה משתפרת. הרצח הציל את תדמיתו של קנדי מעצמו, והפך אותו לסימן של ימים טובים, רגועים יותר, הימים שקדמו לשבירה המודעת של הברית בין גזעני הדרום למפלגה הדמוקרטית על ידי ג'ונסון – למעשה, לאידיאל שמרני ולא ליברלי של אמריקה.

לרצח נוספו מטענים מיסטיים, כביכול הסיט הוא לבדו את ארצות הברית ממסלולה אל מסלול אפל יותר. אבל, מכל בחינה, מצבה של ארצות הברית שלאחר קנדי טוב יותר ממצבה בתקופתו. ניתן בהחלט לטעון שלא רק שלא היתה לרצח השפעה שלילית, אלא שבאפשרו ללינדון ג'ונסון להגיע לנשיאות, שיפר הרצח את מצבם של רבים מן האמריקנים.

* * *

אז מי רצח אותו?

לי הארווי אוסוולד. תשובה מתחכמת, כן – אבל התשובה הוודאית היחידה. אנחנו לא יכולים לדעת מי הפעיל את אוסוולד – ועצם השאלה מניחה שהוא אכן היה כלי בידיו של מישהו. אבל בהנתן שזה מה שהוא עצמו טען, שווה לסקור את שדה המעוניינים במותו של קנדי.

הסי.אי.איי. קנדי לא התרשם יתר על המידה מן הסוכנות, והיו שמועות שהוא שוקל את פירוקה. אבל אם הוא לא פירק אותה בשנתיים ויותר שלאחר מפרץ החזירים, אפשר להניח שהסכנה הזו חלפה. יתר על כן, קשה להניח שדווקא אוסוולד – אדם בלתי יציב בעליל – היה נבחר על ידי הסי.אי.איי. לביצוע המשימה.

המודיעין הצבאי. השמועות אמרו שקנדי התכוון להפסיק, או להקטין, את המעורבות האמריקנית בוויאטנם לאחר בחירות 1964. המודיעין הצבאי היה משוכנע שמדובר בחולשה שתוביל לאסון (הסי.אי.איי., מצידו, סבר שאין לוויאטנם עתיד). מכאן ועד לרצח הנשיא הנבחר, המרחק רב. וכמובן, לא ברור איך המודיעין הצבאי היה אמור להפעיל את אוסוולד.

הרוסים. התנקשויות פוליטיות היו כלי שבשגרה בידי הרודנות הסובייטית. מצד שני, בניגוד לתפיסה האמריקנית, הרוסים ראו – בצדק מצידם – את תוצאת משבר הטילים הקובני כתיקו ולא כתבוסה, והסכנה שברצח שיוביל למלחמה גרעינית היתה גדולה מאד, במיוחד למנהיג מחושב כמו חרושצ'ב. יתר על כן, אוסוולד – כעריק עם אשה רוסיה – היה מועמד בלתי סביר לביצוע המשימה.

הקובנים. אוסוולד, כזכור, היה פעיל פרו-קובני, וניסה להכנס לקובה. וקסטרו ידע באותו הזמן שהאחים קנדי ניסו לחסל אותו. זו היתה הסברה החביבה על ג'ונסון: "קנדי רצה לחסל את קסטרו, קסטרו ידע מזה והקדים אותו". זה דווקא משתלב עם ההתנקשות – אם היתה – בגנרל ווקר, שקרא לפלישה לקובה. רעוע, אבל יציב יותר מכל השאר.

הפשע המאורגן. המאפיה לא היתה מרוצה מהיחס שקיבלה מהאחים קנדי אחרי כל מה שעשתה בשבילם. בובי קנדי עסק במרץ בביעור בוסים. מצד שני, אוסוולד הוא מתנקש לא סביר, ואם כבר – הם היו הולכים על בובי.

הכור בדימונה/שמעון פרס. נו, באמת. ראו למעלה.

גולים קובניים. הם לא היו מרוצים, בלשון המעטה, מהמדיניות הרפה יחסית של ממשל קנדי כלפי קובה. הם היו מרוצים עוד פחות מהתנהלות הממשל במהלך הפלישה למפרץ החזירים, שם הופקרו מאות אנטי-קומוניסטים למוות ולעינויים כשקנדי סירב לתת להם סיוע אווירי. אבל אוסוולד, מה לעשות, היה בדיוק בצד השני של הספקטרום, וקשה לראות מה הרווח האפשרי.

הממסד הצבאי-תעשייתי. בדומה המודיעין הצבאי, הם (זה תמיד הם – תן ל"הם" שם, ותמצא את עצמך בתביעת דיבה שבה אין לך סיכוי לנצח) רצו בהמשך המלחמה בוויאטנם, מסיבות של רווח: בניסוחו של אוליבר סטון, על כל מסוק שנופל בוויאטנם, הצבא צריך מסוק חדש. שוב, הסכנות במקרה של חשיפה הן עצומות – במיוחד לאחר שהנשיא היוצא אייזנהאואר הצביע על קיומו של הממסד כסכנה.

קוסמים מרושעים. קנדי לא נרצח לשם מטרה פוליטית או כלכלית כלשהי, אלא כדי שמותו ייצר חפץ קסום מתועב – הכדור הקסום, המבטיח הצלחה בהתנקשויות באנשים אחרים. לחילופין, הוא נרצח כדי למנוע ממנו להפוך למלך האמיתי של אמריקה – נתיב שעליו עלה כשהחל להתייחס לחצרו כקאמלוט. שתי התיאוריות הללו, שהיצירתיות שבהן משתווה למופרכותן, מופיעות במשחק התפקידים Unknown Armies.

הסנאט רצח אותם. סופר המדע הבדיוני פיליפ ק. דיק – לא מקור בר סמכא, בלשון המעטה – טען שהאחים קנדי לא נרצחו, ושאנחנו עדיין חווים, במעגליות בלתי פוסקת, את תקופת האימפריה הרומאית, ושרצח האחים קנדי הוא בעצם רצח האחים הגראקכים.

אני חושב שזה מקום טוב לעצור בו. אחרי הכל, שום תשובה לא תשכנע את המשוכנעים בקונספירציה נגדית, משחקי קונספירציות הם כל מה שנותר מג'ון קנדי היום, וכפי שאמר יפה אומברטו אקו, הם משחיתים את הנפש.

(הפוסט הנ"ל היה אמור לעלות אתמול ב-22 ל-11. אבל אני, איתמר, קרסתי לשינה טרופה. התנצלותי)

מחשבות אמריקאיות שצצו במוחי בזמן שקראתי שירים של רחל חלפי

 
לאחרונה קראתי את נפילה חפשית, ספר שיריה השני של רחל חלפי (כפי שהוא מובא במקלעת השמש). אוסף השירים כולל שני שערים שעוררו בי מחשבות אמריקאיות. מדובר ב"מכשפה מתאהבת תוך כדי נפילה", אוסף של שירי מכשפות, וב"כחול זקן" הכולל בלדה בהמשכים על רוצח סדרתי זה. נדמה לי כי מכשפות, ובמיוחד מכשפות הומוריסטיות הרוכבות על מטאטא פאלי כמו ב"שירי רכילות של מכשפות", אינן שיכות למה שניתן לצפות לו בשירה עברית. גם בכחול הזקן הייתי מצפה לפגוש בטקסטים של תרבות אחרת, ולא זאת המקומית. המכשפות וכחול הזקן, כמו גם בלוז ורוק, הז'אנרים המוזיקלים שחלפי נוהגת להגדיר אתם את שיריה, שיכים למקום אחר.
 
לא די לומר שמדובר כאן במקורות מערבים. לא די להגיד שחלפי שואבת פחות מעולם היהדות מאשר משוררים ישראלים אחרים החוזרים שוב ושוב לתנ"ך שהפך למכולת של השירה העברית, הקבלה הפופולרית תמיד והטראומות היהודיות והישראליות. בשמוש של השירה העברית בתרבות המערב אין כל חדש. הרי, זאוס יודע שהשירה הערבית רוויה בצלמיות אפולו ושחזורים של נפילת איקרוס כמעט כמו אחיותיה בשירת אירופה. מה שמשך את תשומת לבי למכשפות הוא שיכותן, לפחות בעיני, לעולם התרבות האמריקאית.
 
יש שיגידו כי צמד המלים "תרבות אמריקאית" זה אוקסימורון. בכל זאת ברור כי חלפי, כמו גם משוררים אחרים, מצאו בתרבות האמריקאית, העממית, הפופולרית והגבוהה מקור לדמויים שידברו בשירתם (מכשפות) ויגדירו את צורתה (בין אם בלוז ובין אם ויליאם קרלוס ויליאמס). רבים רואים באמריקניזציה זו של השירה הישראלית ענין שיש להצטער עליו. הם חוששים אולי כי היא מונעת את הגישה לרוח הסלאבית המקורית של השירה העברית (דורי מנור, גליון ראשון של הו!) או כי התרבות האמריקנית יוצרת חוצץ בינינו ובין הערבית שצריכה להיות היסוד התרבותי עליו אנו נשענים (אלמוג בהר, הארץ, 31.8.2007).
 
נדמה כי ההצדקה לצידוד ברוסיות או בערביות כנקודת מוצא לכתיבה ישראלית היא היותם בשרשי התרבות העברית, אם הימביינמית ואם החדשה ולכן לא זרים לתרבותנו, אלא שיכים לה. טענה זו משכנעת וכששמים אותה לצד החשש מגל אמריקאי ששוטף את חופינו (בהר) משתמע כי התרבות האמריקנית היא דוקא כן זרה. נוצר הרושם שמקומה של התרבות האמריקנית בארץ נוצר כחלק מהגלובליזציה, שאמריקה נכפית עלינו, כמו שהצרפתים חושבים שאמריקה נכפית עליהם כגוף זר ועוין. בעיני, אין אנו צריכים לראות את עצמנו כצרפתים הנאלצים לאכול המבורגר במקום רגלי צפרדע, ובטח לא כנתינים הודים של האימפריה הבריטית שנאלצים ללבוש חליפות צמר בחום בומבי.
 
כיהודים וכישראלים התרבות האמריקאית היא בשר מבשרינו. התרבות האמריקנית היא התרבות האלטרנטיבית לזו ישראלית. היא התרבות שהיה יכולה להיות שיכת בצורה אינטימית לרבים מאתנו (יהודים ופלסטינאים, דרך אגב) אם באיזה שלב בהיסטוריה המשפחתית או הפרטית היתה מתקבלת החלטה אחרת: בני דודיו של סבי הגרו לניו-יורק ולא לפלסטינה, אבי ואמי כשהיו בפוסט דוקטורט שקלו להשאר, יתכן שאני הייתי עושה את האם איי שלי בספרות אנגלית, לא באוניברסיטה העברית, אלא באוניברסיטה אמריקאית אם לא הייתי במערכת יחסים שמאירה אותי בארץ. חלק ניכר מהתרבות האמריקנית, שכאילו מציפה אותנו מבחוץ, נוצרה על ידי אנשים שבאו מאותם מקומות שמהם באו אלו שהקימו את הישראלית, ועוד הרבה ממנה שלא נוצר על ידם הופץ ועובד על ידם. התרבות האמריקנית היא היסטוריה חלופית לתרבות שלנו וכשאנחנו שואבים משם, אולי לא מדובר משאיבה מהשרשים שלנו אבל בהחלט, גם אם זה בלטי אפשרי ביולוגית, שאיבה מענף אחר באותו עץ.
 
בפסקה האחרונה נמנעתי מלדבר על יהודים אמריקאים כי מבחינות רבות גם אמריקאים לא יהודים רבים באים באותם מקומות כמו היהודים שבאו לפלסטינה, בין אם מדובר מקום גאוגרפי (פולין, רוסיה, גרמניה) או אינטלקטואלי (הנאורות, מרקסיזם, ספרות אוטופית). אבל יש טעם להגיד שכיום יש שתי מרכזים יהודיים חזקים בעולם, ישראל ואמריקה. ויש טעם להגיד כי ההשפעה היהודית על התרבות האמריקאית גדולה ושכאשר אנו נגועים בתרבות זו אנו נגועים בעצם בסעיף של תרבותנו שלנו. התרבות האמריקאית ילידית לנוף הישראלי לא פחות מזו הרוסית, הערבית או היהודית-דתית, ויש להמשיך לראות בא מקור לגיטימי ופורה, ולא לתת לאימפריאליזם הצבאי והתרבותי של ארצות הברית לעוור אותנו לקשר הצמוד שלנו לתרבותה.

בזכות הפוליטיקה, בזכות הפתוס

בשנים האחרונות נדמה שאנשים כמוני צריכים להתנצל. אפשר לפרוט לפרוטות את כל הדברים שעלינו להתנצל אודותיהם, אבל אפשר גם לחסוך זאת מכם. זו הולכת להיות רשומה ארוכה ממילא. בקצרה, אם כן, אנו חבים התנצלות על כל האמריקניזציה הזו שאנו אוהבים כל כך. אנחנו צריכים להתנצל כי אנחנו מוכנים לקנות את הפתוס, ואת הדמויות הגדולות, ואת הרהב שבטענת "האומה הגדולה ביותר". הבית הלבן ב-1860

בחודשים האחרונים אני רואה את "הבית הלבן" עונה אחר עונה. הגעתי רק לעונה השלישית, אבל אני כבר לא יכול להסתכל על החודשים האחרונים ולהפריד ביניהם לביני לבין הסדרה הזו. היא נשזרה, כפי שאוהבים לומר, אל תוך החלטות שקיבלתי, כמו גם אל תוך האופן שבו שפטתי אותן, ואת עצמי.

במובן מסוים, זו כבר הצדקה מספקת לקיומה של סדרה. יש משהו גדול ביצירה שמשפיעה עליך כך, גדול גם אם מפחיד. ובכל זאת, אני כותב את הפוסט הזה, וחוזר אחורה, לכאן, ומתקן. ומרגיש כאילו אני צריך לנסח כתב הגנה, ושעליו לכסות יותר מאשר את הסדרה הזו בלבד. אני לא רוצה להרגיש כאילו עלי להתנצל עוד. אני מעדיף להסביר.

הערת שוליים

ראשית, התזמון. לא, לא ראיתי את "הבית הלבן" כשהיא עוד שודרה בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה. גם לא ראיתי עדיין את הסופראנוס. ולפני שתקפצו, השבוע התחלתי לראשונה את "מובי דיק". רדו ממני.

עייף במאורת הפריצים

ראשית, "הבית הלבן" אינה סדרה חתרנית. בימים שבהם "חתרני" הפך לשחור החדש, א-חתרנות נעשתה לא-קורקטית מבחינה פוליטית. חתרנות זה מגניב. היא מניחה ראיה אל מעבר למובן מאליו, ואת האומץ שברדיפה אחר עמדה לא פופולרית. שמרנות היא הצד השני של המטבע, יחד עם קבלת המצב הפוליטי והחברתי הנתון. אי אפשר לגרום לצופה להתרגש מניצחונותיהם של אנשי הבית הלבן, מבלי לגרום לו להאמין שמה שהאנשים הללו עושים משנה משהו, שיש בו טעם, ושהוא יכול להניב תוצאות טובות, לפחות במידה. וגם אם היה אפשר לעשות זאת, לא לשם מכוונים יוצרי הסדרה. זו לא סדרה חתרנית. וטוב שכך.

כי אולי הגיע הזמן להפסיק להיות חתרני, ולהתחיל להיות בוגר. הגיע הזמן להפסיק לזרוק אבנים על המציאות, ולנסות להבין איך אפשר להתמודד אתה סוף סוף. להתמודד באמת, לא באמצעות אוטופיות המילים המדממות של תחילת המאה העשרים, ולא באמצעות היצמדות נואשת ל"אחר" שכבר מזמן וויתר עליך. ב"הבית הלבן" ההתמודדות עם המציאות פירושה פשרות וספינים, וניסיון לתמרן את מחזור החדשות. ובכל זאת, הם מתמודדים עם המציאות, לא צועקים עליה.

לפעמים, בהתמודדות הזו, מוכרים דברים. דברים חשובים באמת. מוכרים, למשל, את הניצחון בבחירות במחוז מסוים למועמד הרפובליקני, כדי שזה יאשר את הווטו של הנשיא. בחירה מתועבת, אבל בסדרה הנ"ל זה המחיר שצריך לשלם כדי שהנשיא ימשיך, וכדי שהבית הלבן יישאר כחול, וכדי שמס העיזבון לא יבוטל. ואולי, בחשבון אחרון, זו הבחירה הנכונה. לא בטוח.

ב-15.6.1979 כתב אהרון בכר טור ב"ידיעות" על "מועדון האצולה החדשה". הוא מספר כיצד הוא נקלע "למאורת הפריצים של המאפיה השמאלנית", ושם שומע ויכוח בין שני פריצים:

"[…]'מה זאת אומרת מה אני עושה כאן?' נעלב זה שעמד על ידו, 'מה אתה עושה כאן? ממתי אתה במאפיה?'

'תביטו עליו!', נעלב הראשון, 'עוד אחד ששואל מה אני עושה כאן! חביבי, כשאני שנאתי את עצמי, אתה עוד לא נולדת!'

'סלח לי מאוד!', אמר השני, 'כשאני ירקתי על קודשי האומה, אתה לא היית אפילו חיוך נאלח על שפתותי אביך!'"

אתם יכולים לנחש איך זה ממשיך. במקומות מסוימים זה ממשיך כך עד היום. טהרנות אינה אידיאולוגיה, היא גלות נוגה, מדושנת עונג, מהמציאות. לפעמים אתה מתפשר, לפעמים זה שווה את זה, לפעמים לא. לפעמים אתה עלול להיאבד בתוך הפשרות הללו. אבל זה מה שיש בדמוקרטיות. ניצחונות קטנים, אם בכלל. על המתח הזה, שבין פשרה לאידיאולוגיה, מתקיימות הפעולות ב"בית הלבן". וזה מקסים בעיני.

בזכות הפתוס

"הבית הלבן" אינה חתרנית, אך היא בהחלט מורכבת. המושג הזה, הבית הלבן, הוא פוטנציאל לעשרות עלילות אפשריות. הוא שימש בעשרות עלילות אפשריות, שברובן נצפה הבית מבעד לחלונות חדר המצב ולמפות חדרי המלחמה. כל הנתיבים האפשריים, וכאן בחרו ליצור סדרה על משפט. והם אפילו לא נראים כמו עורכי דין

הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, פרקים שהשראה נסוכה בכל משפט וסצינה שלהם, הם דווקא הפרקים שבהם ממנים שופט חדש לבית המשפט העליון. זו סדרה שמרבית השחקנים בה משחקים עורכי דין, שרוב הדיאלוגים בה הם וויכוחים, ורוב הוויכוחים הם אודות החוקה.

נסו לדמיין פתוס, פתוס מהסוג האמריקני, שמוקדש כולו למנגנון מורכב כל כך, חורק כל כך, כמו הדמוקרטיה המערבית. ועכשיו נסו לדמיין מתי לאחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע בדבר מה אמורפי כל כך. ובעצם, מתי בפעם האחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע במשהו?

מתי זה קרה? מי האיש שהחליט שפתוס ראוי לשמש לתיאור ההיסטוריה בלבד? מתי החלטנו לעקר את ההווה מגאווה, גדולה או התלהבות? מתי קבענו שכך זה ריאליסטי יותר?

חוק וסדר, בסדר זה

מכל העלילות האפשריות, כאמור, כאן בחרו לדבר על חוק. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שזו סדרה אמריקנית. גיבורי-על וסדרות משטרה, פרקליטי אל.איי והמאפיה האיטלקית. החוק הוא מרכיב בסיסי, מגדיר זהות, בתרבות הפופ האמריקנית. ואין סיבה שזה יהיה אחרת, בתרבות שבה בתי הספר מלמדים אזרחות יותר משנתיים, בפדרציה שמטילה על אזרחיה את החובה לשמש כמושבעים בבתי המשפט.

זה לא מפתיע, אבל ראו מה הם עשו עם זה. הם לא כתבו על אנשי הנשיא, הם לא כתבו על הנשיא, הם לא כתבו על מלחמה. הם כתבו על הבית, על המנגנון עצמו. העלילה עוקבת אחר מספר דמויות – זה מה שעלילות עושות – אבל היא עוקבת גם אחר הצעות חוק, העברת כספים וניסיון להשפיע על מחזור החדשות. בסך הכל, זה מה שהדמויות עושות.

הערת ביניים

עדיף לו לא אכתוב זאת, ואמנע מלפרום את הפוסט הארוך ממילא הזה, אבל קשה לי להתאפק.

<מילה על ייצוג>

ניסיון כן להתמודד, מבחינה עלילתית, עם מערכת מורכבת כל כך – ו"הבית הלבן" היא ניסיון כן – מדגימה עד כמה טורף קלפים הוא תהליך הייצוג. אפשר לייצג, מסתבר, גם את זה: מערכת שלטונית, שבה כל פעולה נעשית או משתקפת בכמה מישורים שונים, המשפיעים זה על זה.

למעשה, כל פעולה נעשית או משתקפת לפחות בשלושה מישורים שונים: אידיאולוגי, פוליטי ותקשורתי. כך, למשל, הניסיון לצמצם את האישור למכירת כלי נשק הוא החלטה ממניעים אידיאולוגיים, שאמורה להיות לה השפעה ישירה על המציאות. אבל ההחלטה הזו חייבת לעבור דרך מנגנון פוליטי ולהשתקף דרך מערכת תקשורתית. לכל הפחות. לך תנסה עכשיו לסדר את מערכת המונחים שלך בהתאם.

(אני, אגב, הצלחתי, אבל על זה בפעם אחרת, אולי)

<מילה על ייצוג/>

כל אנשי הנשיא

מלך פילוסוףעניין אחרון, שנגעתי בו בעבר, הוא הדמויות. חלק מהסדרות האמריקניות – בדרך כלל לא השאור שבעיסה – מציג דמויות גדולות מהחיים. הריאליסטים הרגילו אותנו לחפש, לפחות בדרמה, דמויות "עגולות", "מלאות", ש"כותבות את עצמן". כבחירה אסתטית אין בכך רע, כדוֹגמה זה יכול להיות הרסני.

כי אם תחשבו על כך לרגע, דמויות אינן אנשים. בספרות, ובטלוויזיה גם, דמויות הן גם פוטנציאלים. בחירה בדמות מסוימת פירושה בחירה בפוטנציאל פעולות מסוים, וחשוב לא פחות – בפוטנציאל סמלים מסוים. חלק מהסדרות האמריקניות, כאמור, עושות בכך שימוש. הן בוחרות בדמויות גדולות מהחיים, ביצורים מוכשרים יתר על המידה, על אנושיים לעיתים, כי רק יצורים כאלו יוכלו לנשוא על גבן את משא העלילה. אם דרקון נטבח בסוף העלילה, בתחילתה חייב להמתין בנזונה קשוח.

וזה בסדר גמור, גם אם סתמי לחלוטין במרבית המקרים. אבל כאשר בוחרים להכניס לבית הלבן חבורת בני-זונות קשוחים, יש כאן בעיה. מה הם בעצם אומרים לנו? שכך באמת פועל הבית הלבן? שאנשים בסדר גודל כזה עוסקים באמת הולכים במסדרונות הכוח?

אולי. אי אפשר לחמוק מכך שהאמריקנים יצרו סדרה אופטימית על פוליטיקה. זו סדרה שבה אפילו הרפובליקנים מקבלים שורות טובות. זו סדרה שגורמת לך לרצות להצביע. לקונגרס. מתגנב החשד שהאמריקנים שוב מוכרים את עצמם לעצמם ולאחרים. זה אפילו קצת נכון.

אבל רק קצת. כי ההקשר חשוב. וההקשר הוא השנה האחרונה של ממשל קלינטון, ששיקר לציבור האמריקני, והשנים הרעות של ממשל בוש, שעשה דברים גרועים הרבה יותר. "הבית הלבן" משתמש במציאות שוב ושוב כחומר גלם עלילתי, וכשזה קורה אי אפשר שלא לעמת בינה לבין המציאות. המציאות, במקרים רבים, מפסידה.

הדוגמא שקופצת מיד היא הטרשת הנפוצה שיש לג'וזיה ברטלט, הנשיא, ושאותה הוא הסתיר מהציבור. אבל ברטלט מעולם לא שיקר, והוא לבסוף חושף בעצמו את המחלה, מבלי שחשיפה עיתונאית תאלץ אותו. כי כך ראוי.

זו הדוגמא שקופצת מיד, אך יש דוגמאות נדושות פחות. בפרק "גלילאו" אומר צ'רלי, העוזר של הנשיא, לאחד העיתונים שהנשיא לא אוהב אפונה ירוקה. במהרה מתפתח החשש שברטלט יאבד תמיכה של כמה מדינות, שגידול האפונה מרכזי אצלן. האפיזודה הזו לקוחה, בשינויים קלים, מאפיזודה מגוחכת לא פחות שהתרחשה במהלך מסע הבחירות של ג'ורג' בוש האב, שאמר פעם שהוא לא סובל ברוקולי.

בוש האב התנצל. הצוות של ברטלט שוקל להפיץ תמונות שלו לועס אפונה במרץ, אבל הוא רק שוקל. "הציבור לא מטומטם," אומר צ'רלי (ציטוט מהזיכרון), "גם אם בכל מערכת בחירות מאז שנות ה-60 מניחים שהוא כזה".

צוות המוחות של ברטלט הוא הומאז ל-"The best and the brightest", הצוות של קנדי. ברטלט עצמו, המלך הפילוסוף, הוא הומאז' לקלינטון. אך זה רק הומאז', לא שיר הלל.

הבחירה להציג את הטובים והמוכשרים יכולה להתפרש כניסיון לצבוע את המציאות בצבעים נעימים יותר. אבל לא כל גיבור חייב לשמש כמשכך כאבים. חלק מהגיבורים, כאשר הם אנושיים, יכולים לשמש כאמת מידה. בכל הנוגע לסדרה הזו, נדמה לי שהפרשנות הנ"ל לגיטימית יותר. היה טוב ככל שאתה יכול להיות.

אפילוג

מיי פייבריט ספייס גירל> הבטחתי הסבר, והגעתי רק לאמצעו. היה טוב ככל שאתה יכול להיות. זה מתרוצץ בי בחודשים האחרונים. בשביתת הסטודנטים, שבה כמעט ולא לקחתי חלק פעיל; בפוסטים שאני לא כותב ל"חברים של ג'ורג'"; בייאוש המוחלט מהמצב כאן.

לפני כמה חודשים החלטתי לעזוב את ישראל. אני לא זוכר כבר מה היה האירוע הספציפי. כבר שנים שהשמאל הישראלי מרחיק את קו הגבול, את נקודת השבירה הסופית. אם שרון יבחר, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם הכנסת לא תדיח את קצב, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם רמון יחזור, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם יקצצו שוב בבשר האקדמיה, זהו. שנים שאנחנו מזיזים את הקו, כאילו היה הקו האדום של מי הכינרת, ובשלב מסוים נמאס, וזוחלת בך המחשבה שזהו באמת. זהו, לא כשיחת סלון. באמת שנגמר.

אז לא השתתפתי בשביתת הסטודנטים, ולא עשיתי עוד דברים רבים אחרים. אני יושב כאן, ולא טוב. ופתאום, היה טוב ככל שאתה יכול להיות. במשך כל החודשים האחרונים. אני רואה "הבית הלבן" ומצר על כך שכאן אי אפשר היה ליצור סדרה דומה. יש לנו פחות מדי אמון בממשל ובפוליטיקה. יש לנו פחות מדי אמון בעתיד אפשרי.

יונתן רטוש כתב פעם, לאלתרמן נדמה לי, שהיהודים תמיד יעזבו. יהודים, הוא אמר, הם דת, לכל היותר עדה, לא עם. עם זקוק לטריטוריה. ברגע המשבר הראשון היהודים יקומו וילכו. יהודי אתה יכול להיות גם באירופה. יהדות היא אופציית מילוט. כבר שנים שאני לא רואה עצמי כיהודי – איני אדם דתי – אבל רעיון המילוט נעשה דומיננטי לאחרונה.

ליברלים ישראליים עומדים כיום בפני שתי בחירות: גלות או מאבק. גלות אינה הבחירה הקלה. לא קל למצוא מקום שירצה אותך, לא קל לחשוב בשפה חדשה, לא קל להשאיר כאן הורים, ולחשוב מה יקרה כשיזדקנו במדינה שבה אתה אינך מוכן להזדקן.

להיאבק יכול להיות קל יותר, לפחות זה ירגיש יותר טוב. אבל אם מאבק, אינך יכול עוד להרשות לעצמך להיאבק למחצה. הפריבילגיה הזו גמרה את הסוס לפני שני עשורים. מאמרים בבלוג הם כבר לא אופציה, הם רק שיכוך המצפון. אם בחרת להיאבק, עשה זאת ברצינות. תארגן ותפגין ותקום. וכל הזמן תחשוש שחלפנו על פני נקודת האל-חזור, ושכל זה לחינם. וכל הזמן תחשוש שאם תמשיך כך תהפוך למישהו אחר. תמצא את עצמך מביט אחורה בפחד, אומר "לא זה מה שרציתי לעשות".

ב"הנץ ממלטה" סם ספייד (בוגארט) מתחכם לקאירו, אחת הדמויות, ופותח את הדיאלוג השנון הבא:

Cairo: "You always seem to have a smooth explanation handy!"

Spade: "What do you want me to do, learn to stutter?"

וזו תשובה טובה, אני חושב. המציאות לימדה אותנו לגמגם, לבחור במקוטע, בהיסוס, עם הראש פונה אחורה, אל האופציה הננטשת. גלות או מאבק. בחר. ואם בחרת, אל תגמגם.

(תודה ליוסי גורביץ)

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור