ח"כ לשעבר גילה גמליאל מונתה ליו"ר מכללת "גיגי אקדמי", למקצועות הקוסמטיקה. במסגרת תפקידה, אמורה גמליאל לפעול להפיכת מקצוע הקוסמטיקה לאקדמי, בעקבות הסכם לשיתוף פעולה שנחתם עם אוניברסיטת דרבי. (PRIsrael) להלן הצעה לרשימת עבודות מחקר לסטודנטים בגיגי: • פודרה ואפיסטמולוגיה: מחקר משווה • שייקספיר וה-Dark Lady: מקרה מבחן של מסקרה, אור וצל • מעמדה האונטולוגי של הלכה • ערך האמת של המסרק • עור: דיכוי, מרחב, שיטה • מניקור-פדיקור: מעמד האישה בהיסטוריה של הקוסמטיקה • נפח, צורה: מבט היסטוריוגרפי על נקבוביות
קטגוריה: תומר ליכטש
פאנל רביעי
בונוס: אורחים חשובים*
החבר ז'דאנוב בנאום מיוחד מתוך הקבר (רונן סוניס)
חברים!
אני, הלא תזכרו, האמנתי בכל מאודי כי "מי שאינו עִמנו – נגדנו הוא". אתם, המאמינים כי "מי שאינו חלק מן הפיתרון הוא חלק מן הבעיה", מסכימים אתי הרבה יותר ממה שנדמה לכם. מיהם אותם "סופרים בעיני עצמם" שאינם חלק מן הפיתרון? כולנו יודעים וכולנו שותקים! הלא נבוש?! די למס השפתיים הנפשע לְמה שמכונה בטעות "פלורליזם" ואינו אלא חוסר-פרינציפים וחוסר-הקפדה וחוסר-טעם. לדאבוננו, גם היום חיים ופועלים בינינו זעירבורגנים תפלנים, הנוטלים מן האמנות את האידיאה ואת הערך החברתי, המכריזים על אמנות לשם אמנות שאין לה תכלית ואין לה שחר, המטיפים לאפוליטיות רקובה!
חברים! היטב מכירים אנו את בעבועיה של אותה בִּצָה ספרותית ריאקציונרית, את השירה הנבובה, המחוסרת אידיאה, הטרקלינית-אריסטוקרטית, המיסטית-פורנוגרפית, המסתירה את חולשתה המוסרית היסודית על ידי רדיפתה אחר צורות יפות ללא תוכן, הזרה לחלוטין לרוח הספרות הסובייטית, טְפוּ, הישראלית! עולמם הרוחני של אותם אנכרוניסטים הוא אחד השרידים של עולם שוקע, עולמה של תרבות-האצילים האירופית הנושנה. התימטיקה של אותם קוסמופוליטים אינדיבידואלית לפנאי-ולפנים, והדיאפזון של שירתם מצומצם עד כדי דלות – כפי שקורה תמיד ובהכרח בכל שירה המעזה להתעלם מן העובדה הפשוטה כי לא ייתכן ביטוי אמנותי אפוליטי במדינתכם… במדינתי… במדינתנו. במדינתנו השסועה. הרי כבר לנין הוכיח בעוז, כי אין הספרות יכולה להיות בלתי-מפלגתית.
מי יגלה עפר מעיני?! דברי יפים ונכוחים גם בימינו אלה, שעה שעצמותי ממתיקות את אדמת רוּס הקדושה. חברים! פעם ידעה הביקורת לכרות עצים ולשבור ביצים כשצריך, ומה בכך אם ניתזו אי-אלו שבבים? זכרו גם היום כי החביתה מקדשת את האמצעים!
ג'וליה קריסטובה, פקידה פלוגתית (תומר ליכטש)
היציאה מלבנון היתה יציאה מן השיח. מוטב, בעצם, לדסקרס – ראשית לכל – את מושג המארב. אנו אומרים מארב ומיד בונים לנו מבט (gaze) חד-צדדי מתוך השיח, אל עבר עמק ובו רועי צאן. המבט הוא מבט מסרס, מבט "דרך-כוונת", והכוונת, לא בלבד שהיא טלסקופית, אלא שהיא כוונה. האינטנציה של המבט מבנה את "המארב" כיחידה קולוניאלית כפולה: מצד אחד, פני-השטח – מארב חמוש (armed), כלומר טעון, דרוך, מלא זין. מצד שני, המבט המסרס אינו מוחזר, ובכך יוצר תנועה וקטורית שאינה נפגשת אלא במבנה "אחר" שלמולו ה"מארב" אינו מצליח להיות "מאהב" אלא נותר "מִכזב" או "תִכזובת". המומנט השני, הקולוניאלי, הכפול, "נבנה על עצמו" במשהו שאפשר לראות כ"קיפול-שמונה" של האימה (angst) מצדו של האורב כלפי הנארב, האוהב כלפי הנאהב. אין לנארב כלי-אריבה כדי לספק את היצר המארבתני שמתעורר מן המבט, משום שהמבט – השיח שמבנה את ה"מארב" ככזה – אינו מאפשר לו "להביט" בחזרה, אלא מותיר אותו בנקודת "היבט" נחותה. הנארב נהרג, נאהב אך לא "אהוב", כלומר נאהב על ידי האורב-האוהב, אך בלתי-אהוב מצדו, וההרג אינו אלא הרס של רגע ללא אהבה. מושג המארב, כפי שאנו יכולים לחלצו מתוך השיח על ה"ג'אבל", הוא מושג גבולי, "היברידי", של "פנים מוכרות". בציור אנו יכולים לדמות את המארב להעדר המגע בתקרת הקפלה הסיסטינית, ובמוזיקה – לשקט שאחרי מחיאות הכפיים, המופרע במחיאות כפיים אחרונות. הנגנים קדו, כמעט מסתלקים, אך ה"מארב" המחי-כפתי עדיין מחזיק אותם, בניגוד לרצונם, על הבימה, משתוחחים זה בחיקו של זה, בחיפוש אחר האהבה, מתנגדים ל"מארב" הכפיים, כרועי הצאן ה"מתנגדים" לסירוס של ה-gaze באמצעות פסיעה סתמית בעמק הנארב. אנו יוצאים מלבנון ולמעשה יוצאים מהשיח. הדיפלומטיה הכדורית, החמש-חמישים-וששית של האֵם-16, האם הגדולה מן החלומות, אפשר לומר, היא לא "בריחה" אלא "מנוסה" לא "מפני" אלא "אל חיק" השיח המלחמתי הבא.
*כן, וגם האורחים כותבים פרודיה.
ביאליק רימה אותי
בערב פורימי-מדי בבית ביאליק עלו בזו אחר זו זוועות עדלאידע. למעט יוצאי דופן ספורים (באמת, פחות מאצבעות יד אחת יספרו אותם), היה באמת נורא. באמת איום ונורא. באמת נורא ובאמת איום ובאמת איום ונורא. במהלך הערב לחשתי למ', בפנים כבושות, "אם יש צדק יופע נא מיד!", אבל במקום הצדק עלתה לבמה משוררת שרטנה כנגד שלטון החוק הגרמני שרודף אותה משום שבביקורה האחרון בגרמניה ביצעה עבירת תנועה, והגרמנים – גם רצחו שישה מיליון וגם רודפים אותה עכשיו על עשרה קמ"ש. השיר היה איום ונורא. אחריה עלתה מישהי שקראה שיר "בסגנון מזרחי", כלשונה, שבו הובלטה גרוניותהּ של העי"ן, לגיבור קראו "יעקב", והוא אהב "לעגוב". או במילים אחרות: חה חה / חה חה / גם מזרחי / גם בדיחה. אבל היה גם טוב. בעיקר היה רע. בגדול: היה רע. כן, היו "וריאציות וולקשטיין" הגאוניות, דרור קרן עושה לוין, האזרח הלאומי סימון, הבָּבָּ גורביץ', המשוררת שמחה בביוף שנשקה לצבע הכתום כדי להרגע והשוטר זק מנצור בשירתו ההולנדית, שהיו קצת טוב בתוך הרבה רע. שוקולד אוסטרי בתוך קיא בולגרי. בלי לפגוע וכו'. מכל מקום, רצ"ב מחזור ברוח הערב: אחרי ערב גרוע במיוחד בבית ביאליק (מחזור) לקריאה חגיגית מול קהל גחכני מדי * אחרי ערב בבית ביאליק יש לי חשק לחזור ולשרוף את בית ביאליק. * מדיום הוא מידת הצליה שלי ומידת החולצה שלי. * פיתה. אוהל. תה מהביל. קפה. חומוס. מסעדת הפיל. * אפשר? תודה. אפשר? תודה. שיחת מלצר ולקוחה. * אתה עושה לי בכוונה זין כוס זין כוס זין כוס אתה משתדל להרגיז אותי זין כוס זין כוס זין כוס אתה נמנע מחברתי באופן פעיל זין כוס זין כוס זין כוס אתה ראש העיר אבל זה יגמר זין כוס זין כוס זין כוס אתה ראש העיר אבל זה יגמר זין כוס זין כוס זין כוס * זין הוא אבר נחמד שיש כמעט לכל אחד בבוקר הוא ככה בערב הוא ככה ובין לבין הוא ככה-ככה. * חיים יפים. פירות טריים. בור-חרא. מילואים. * טוסט וטקסט טקסט וטוסט בשר חזיר בשר חזיר תה וטון טון ותה חברת בון טון חברת בון טון אשרם אושו אושו אשרם לא תל-אביב לא תל-אביב משקף ודף דף ומשקף ציור של רפי לביא ציור של רפי לביא פתן ושתן שתן ופתן הג'ונגל הג'ונגל הג'ונגל הג'ונגל שיא וקיא קיא ושיא ברנר וביילין ברנר וביילין * אין מה לעשות אין מה לעשות אין מה לעשות. העיר שלי. (לא העיר הזאת) * שיר בלי חרוז הוא שבר באגן הסִפרות. בניתוח שבר מגלחים את הביצים. ביצים מגולחות הן שירה נפלאה של סכיני גילוח רפואיים. * (אפיטף) בלילה אני ישן בבוקר אני ער וככה אני חי וככה אני מת.