קטגוריה: איה מרקביץ'

קריאה סולידרית לסיום השביתה

"אני סטודנטית סולידרית": בימים אלה מתנוסס כיתוב זה בגאון על גב חולצתי, אמנם במסגרת קמפיין הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, אך עם כל המשתמע מכך לגבי תמיכת חבריי ושלי במאבק המרצים לפיצוי על השחיקה בשכרם. עמדנו לצדכם למן יומו הראשון של הסמסטר המושבת חלקית זה השבוע העשירי, ואם יהיה צורך להדוף את צווי המניעה האלימים שבהם מבקשים כעת ראשי האוניברסיטאות לשבור את זכותכם הדמוקרטית לשבות, לא נהסס להיאזק לשערי הקמפוסים ולנעול אותם בשלשלאות ב-13 בינואר. ודווקא משום כך אני קוראת לכם, חברי הסגל הבכיר שעתיד ההשכלה הציבורית בישראל יקר ללבם – עצרו את המו"מ עם האוצר בטרם ימיט עליכם ועלינו הסכם כובל והרה אסון! סיימו היום את השביתה.

בשבועות האחרונים השתתפנו באינספור ישיבות לצד מתרגלינו ומרצינו. קיימנו הפגנות, ניסחנו נאומים, ויד ביד עם קומץ פעילי המרצים המתרחב והולך, לשמחתנו, הובלנו קו בלתי-מתפשר של הרחבת דרישות מאבקכם ליתר פגעי הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה. אנחנו רוצים לחזור ללמוד, כמובן, אך לנו ברור שיכולתם של המרצים להתפרנס באופן שיאפשר להם ללמד, להנחות ולחקור כראוי היא מן האינטרס המובהק שלנו, הסטודנטים.

ולכן, כשם שהתייצבתם מאחורינו במאבק הסטודנטים דאשתקד, כשבהיעדרותכם מהכיתות אפשרתם את מאבקנו הצודק – שנוהל בצורה כה כושלת – נגד ועדת שוחט להפרטת ההשכלה, מיהרנו להושיט לכם יד. כאז כן היום, איננו קונים את מתק השפתיים של ועד ראשי האוניברסיטאות, שבעזות מצח אשר עשויה לזכות כל אחד מהם בתואר "פקיד אוצר של כבוד", מתנאים בדאגה מעושה לגורל הסטודנטים. את השביתה שהם מנסים לשבור עכשיו, ממש כמו את שביתתנו אז, יכלו נשיאי האוניברסיטאות למנוע אילו ייצגו מול האוצר את האינטרס של המוסדות שבראשם הם עומדים, ונאבקו לצדכם ולצדנו במקום לחלות את פני הפריץ.

כך דווקא נהגו קודמיהם בתפקיד בשביתת המרצים הגדולה של 94', שהסתיימה בניצחון סוחף שיש הטוענים שהוא שגרם לאוצר להכריז מלחמת חורמה על ארגוני המרצים בסחיטה ובהרעבה תקציבית החל מ-2001. הפעם, זה לא המקרה. השבועות נוקפים, הלחץ גובר, ובשבוע הבא כבר תחלוף שביתתכם מעל רף 74 הימים שהציבה השביתה ההיא. וגרוע מכל: בשונה מאז, הפעם נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה במשבר עמוק. אם לא תעצרו במועד את היו"ר שלכם, פרופ' צבי הכהן, הוא יחתום בקרוב בשמכם, בלי ספק, על הסכם שכר קיבוצי חדש שיהיה לא רק מעליב בתנאיו אלא אף יכבול אתכם בסעיפיו וימנע מכם להפעיל עיצומים בעתיד הנראה לעין. וכך תפקירו אותנו, הסטודנטים והמתרגלים, לבד במערכה להצלת האוניברסיטאות מן החנק התקציבי ולמען זכותנו ללמוד וללמד בכבוד.

"הסגל של היום זה לא מה שהיה פעם"

הזמנים ויחסי הכוחות השתנו מאז שנת 94' ביותר ממובן אחד. אתם, חברי הסגל הבכיר, בוודאי תדעו לספר טוב ממני על הפגנות הסטודנטים שנערכו אז נגד מאבקכם, בניסיון לשבור את שביתתכם. כמה מכם אף סיפרו לחבריי ולי כיצד במאבק הסטודנטים של 98' להפחתת שכר הלימוד, התייצבו אותם מרצים להפגין סולידריות עם תלמידיהם באוהל המחאה בירושלים ושם נתקלו, להפתעתם, בדחייה סטודנטיאלית של המחווה.

לטוב ולרע, כיום מצבנו שונה. למרבית הסטודנטים והמרצים ברור כעת שהמטרות הן משותפות, וכי הברית בין הצדדים חיונית ביותר להשגתן. באופן ברור וחד, זה הקול שנשמע ב"שטח". אלא שלרוע המזל, מאבק המרצים מציית לדינמיקה ההרסנית שמנעה את הצלחתם של שני מאבקי החינוך שקדמו לו: מאבק הסטודנטים ומאבק המורים העל-יסודיים, אחריו.

רבות נאמר על האופן שבו מכר אותנו "מנהיג" הסטודנטים ויו"ר התאחדות האגודות, איתיי שונשיין, כשחתם בסוף חודש מאי על הסכם הכניעה עם נציגי הממשלה. דבר דומה אירע למאבק המרהיב שניהלו המורים, ואשר הסתיים לפני כשבוע וחצי ברגע השיא הטרגי, כשרבע שעה לפני הצלצול של יום שבירת צווי המניעה הגדולה, פקו ברכיו של מנהיגם, רן ארז, שבגד אף הוא בפעילים בחותמו בשמם על הסכם מפוקפק. מצב המרצים חמור אף יותר, שכן הכהן, כך נדמה, איננו בדיוק בחור כארז… אך גם בראשכם עומד מנהיג שאיננו קשוב דיו ל"פעילי השטח", וכמוהו כארז וכשונשיין, לא יטרח "להוריד" את טיוטת ההסכם לדיון מקדים באסיפות ארגוני הוועדים שלכם בכל מוסד ומוסד.

וכך מרחף מעל ראשכם ההסכם המסתמן, שעל פי הצעות האוצר שהתפרסמו בתקשורת, יהיה גרוע בכל מובן, ואילו לכם לא יינתן אפילו פתחון פה בעניין. במובן הצר ביותר, קשה לראות כיצד יעמוד פרופ' הכהן בפני מכבש הלחצים שבו מנסים כעת לדרוס אותו, ולא יחתום על הסכם שכר שבו תקבלו רק פיצוי עלוב באחוזים בודדים – על אף שאתם טוענים, בצדק, ששכרכם נשחק בעשור האחרון בשיעור של 35 אחוזים. וגם פיצוי זה יימתח לאורך עשר שנים.

דרינק אחרון על סיפון הטיטאניק

מדאיג בהרבה הוא התנאי שמנסים לכפות עליכם במו"מ, הוא "אי-ההתנגדות לעיקרי מתווה שוחט", אותם סעיפים שיותירו אתכם מפוצלים בידי שכר דיפרנציאלי, יובילו לפיטורים של חלקכם – למרות התקנים, וכך נוכל למצוא אתכם בעוד עשור מהיום כארגון חלש ונרפה של פנסיונרים עשוקים, שאינם מסוגלים אפילו להתאגד למאבק על זכויות הפנסיה שלהם, שגם בהן, אין צורך לומר, שואפים לנגוס באוצר.

למדו מטעותנו, אנו שלא ידענו לעצור במועד את שביתת הסטודנטים ואיפשרנו למנהיגנו להיות מובל בידי הפחדות האוצר, עד שנשבר, בנתיב ידוע מראש שזגזג ממחטף למחטף, מהצעת הסכם גרועה לאחרת. למדו מטעות המורים, שנשבו אף הם במזימת האוצר לתמרן אותם למבוי סתום שממנו אפשר, כביכול, להיחלץ רק בהסכם של הרגע האחרון. דווקא לכם, המרצים, אין בעצם מה להפסיד: בתום כמעט 70 ימי שביתה, לא צברתם תמיכה ציבורית ולא עברתם, כציבור, תהליך פוליטי של ממש. את האוצר, כמונו, ובמידה פחותה יותר, כמו המורים, לא הזזתם במילימטר מעמדתו במו"מ. ולכן, לכם יהיה קל יותר לנהוג בתבונה.

מעל לכל, חתימה על הסכם שכר בלבד תהיה בגדר בגידה בנו, הסטודנטים והסגל הזוטר. צדק מי שהמשיל לפניי את מחאת המרצים על שחיקת שכרם לקריאת הנוסעים העשירים על סיפון הטיטאניק השוקעת, שבבגדי פאר נשענים על המעקה ומבקשים לברר בכעס היכן המשקאות שלהם.

אם ברגע הקריטי הזה, שבועות ספורים מתום הסמסטר וכשחרב צווי המניעה מונחת על צווארכם, אינכם יכולים להבטיח שהמו"מ שמתנהל בשמכם יכלול התנגדות לשאר הגזירות התקציביות, דאגו לעצור אותו. אם בנסיבות הקיימות בשטח כיום, לא נותר לנו אלא לעקוב באימה אחר ההתפתחויות שיובילו, בהכרח, לחתימה על הסכם מסרס ומזיק שיאסור עליכם למחות ולשבות למשך עשר השנים הבאות, אנא, גלו אחריות. קראו לפרופ' הכהן לנטוש את שולחן הדיונים, ושובו לכיתות. בזמן שנקנה באופן הזה תוכלו להשיב לכם את אמון הסטודנטים, ללכד את השורות ולהיערך למאבק כולל, משותף וסולידרי שיתחדש לפי לוח זמנים שייקבע על-ידינו, חברי הקהילה האקדמית, ולא בידי צווי מניעה.

פוסט זה פורסם לראשונה בבלוג "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית"

הסטודנט שבת – והשוחט שחט

 

(רשומה זו פורסמה לראשונה ב"מאוורר" עיתון הסטודנטים של תא "סולידריות" באוניברסיטת תל אביב. "סולידריות"? כן: אנחנו קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שהם שמאל חברתי אמיתי, עצמאי ופעיל, אשר החליטו לקדם תהליך שינוי עמוק בקמפוס ובפוליטיקה הסטודנטיאלית המנוונת. לכן החלטנו להקים מסגרת פוליטית-חברתית חדשה, שבין השאר גם רצה בבחירות לאגודת הסטודנטים שיתקיימו ב-31 בדצמבר. אנחנו מאמינים בפעילות ולא בפוליטיקה של "חימום כיסאות", ולכן אין לנו יו"ר בינתיים: הגדרות פחות חשובות לנו. מטרתנו היא לחתור להפיכת הקמפוס לזירה חברתית ותרבותית תוססת, ולשם כך יהיה עלינו לגרום יחד לאוניברסיטה ולאגודה להתחיל להתנהל אחרת).

בזמן ששבתנו נגד ועדת שוחט החליטה האוניברסיטה ליישם את המלצות הוועדה בדלת האחורית. קוראים לזה "התוכנית האסטרטגית" והמשמעות היא הפרטתו הסופית של הקמפוס; המרצים לא עושים דבר נגדה, אגודת הסטודנטים עוצמת עיניים, ואם תשאלו את מנכ"ל האוניברסיטה – היא לא קיימת

בפתיחת הסמסטר הנוכחי מצאו הסטודנטים את עצמם כציבור היחיד שהתייצב ללימודים ללא כוונות לשבש ולשבות: המורים שובתים, הסגל הבכיר מוחה מהבית על שחיקת שכרו, ואפילו הסגל הזוטר, מפורר ומנוצל עד עפר, הספיק להכריז על סכסוך עבודה לקראת שביתה. ומדוע שותקים הסטודנטים? משום שבסוף חודש מאי הופסקה שביתתם מכוח ההסכם (להלן: "הסכם הכניעה") שחתמו ארגוני הסטודנטים מול הממשלה, ובו התחייבה בפניהם שלא ליישם את המלצות ועדת שוחט אלא לאחר הסכמות שיושגו בנושא עם נציגיהם באמצעות הידברות (בנושא שכר הלימוד לבדו, אף שמאבק הסטודנטים כוון נגד הקיצוצים והדוח בכללותו).

ומתי תיפַּתח ההידברות? בסוף הקיץ סיפקה הממשלה תאריך יעד: פברואר. אך בעוד הסטודנטים מכבדים את ההסכם וממתינים, לא התעצלה הממשלה ומיהרה לחתום על הסכם עם ועד ראשי האוניברסיטאות, שבנספח לו מסוכם בין הצדדים כי דוח שוחט ייושם עד חודש ינואר הקרוב, כולל העלאת שכר הלימוד מאחורי גבם של הסטודנטים. מדובר, אגב, באותם טיפוסים שניסו לשבור את שביתת הסטודנטים על-ידי איומים בפגיעה אקדמית, וכעת, על-ידי איומים בביטול הסמסטר, הם מנסים לעשות איתם יד אחת כדי לשבור את שביתת המרצים.

גם האוניברסיטה לא טמנה את ידה בצלחת, והנהלתה (שאינה נבחרת או מייצגת את צרכי המוסד, משום שחבריה מהווים מינוי מגבוה של "חבר הנאמנים" – נדבנים עשירים מעבר לים) עמלה לאורך הקיץ על גיבוש התוכנית האסטרטגית של האוניברסיטה, והתוצר, שבפועל נכתב על ידי חברת הייעוץ העסקי החיצונית ששכרו, מגדיר כיצד תראה האוניברסיטה בשנים הקרובות. קריאת התוכנית מובילה באורח ברור למסקנה הבאה: בעוד שהממשלה מצהירה כי רק בפברואר יחל המו"מ עם הסטודנטים על העלאת שכר-הלימוד לפי דו"ח שוחט, הרי שהאוניברסיטה כבר החלה ליישם את הדו"ח בדלת האחורית ובחשאי. המהלך אף מעוגן בתוכנית ארוכת-טווח וקיצונית ביותר, שמשמעותה היא האצת תהליך ההפרטה הנוכחי, והפיכת האוניברסיטה לתאגיד מוטה רווח – "אוניברסיטה בע"מ".

ממציאות מוסתרת למדיניות מוצהרת

יישום וולונטרי זה של דו"ח שוחט על-ידי האוניברסיטה, ללא כפיה מבחוץ, נעשה בחשאי ובחדרי חדרים, ללא דיון ציבורי ואף מבלי לשתף בנעשה את הסטודנטים או את ארגוני הסגל האקדמי והמנהלי. התוכנית האסטרטגית עצמה הוזכרה אמנם בנוכחות ראשי הסגל והסטודנטים, אך היטב הקפידו להסתיר מהם את משמעותו האמיתית של התהליך. אלא שבעוד שמרבית אנשי הסגל האקדמי והמנהלי אינם מודעים לקיומה של התוכנית, וודאי שלא להשלכותיה מרחיקות הלכת, הרי שאת הסטודנטים השאירו מחוץ למשחק דווקא שלא במקרה: אגודת הסטודנטים מכירה את התוכנית לפרטיה כבר חודשים, אך ראשיה, חברי תא "הדור החדש", לא רק שלא ניסו מיוזמתם לקחת כל חלק בהליכי הכתיבה שלה, אלא אף סירבו לבקשות חוזרות ונשנות מצד סטודנטים "פעילים" לגלות מעורבות בנעשה ולדרוש השתתפות סטודנטיאלית בגיבוש התוכנית. התוצאות הרות האסון לא איחרו לבוא, וכבר כיום, לאחר ארבעה שבועות בלבד מפתיחת הסמסטר, ברור כי סגירת היחידה לשפות ופיטוריהן הרטרואקטיביים של 30 מורות העובדות בה (ראו עמ' 2 בגיליון זה) אינם אלא חלק קטן-אך-בוטה של ראשית יישומה של התוכנית ההרסנית.

עיקרי התוכנית, שיוצגו להלן, מתפרסמים נכון לכתיבת שורות אלה במצגת מוסתרת באתר האוניברסיטה, ללא קישור שניתן לאתר בעין בלתי-מזויינת, אך אם תגגלו את המילים "תכנית אסטרטגית 2004" תוכלו לחזות בה במו עיניכם – וכן בהקלדת הכתובת: http://www.tau.ac.il/strategy/strategy-2004-summary.ppt. ("כנסו דחוף", כמאמר הטוקבקיסטים; כעת, מן הסתם, יסירוה בבהילות). את עקרונות המדיניות האוניברסיטאית שמופיעים במצגת אישרו רשויות האוניברסיטה כבר בחודש אוגוסט (!), ובימים אלה נמצא בעיצומו תהליך שהנהלת האוניברסיטה מכנה בדרמטיות "תרגום ההמלצות הכלליות לחלופות קונקרטיות ותוכניות פעולה"; עד כדי כך שיו"ר הוועד המנהל כבר הבהיר לאחראי על כך, הרקטור, כי הוא דורש לראות את התוצאות באורח מיידי.

הוועד המנהל, למי ששואל
בעבר נוהלו העניינים האקדמיים בקמפוס על-ידי מוסדות נבחרים של הסגל האקדמי. בעקבות שינויים מבניים שנכפו על האוניברסיטאות בארץ בשנים 2000-2004 (ואצלנו אומצו בחדווה וביתר קיצוניות על-ידי נשיא האוניברסיטה הקודם), ניטל הכוח מן המוסדות הנבחרים של הסגל. וכך עבר הניהול האקדמי, שנתון רשמית בידיו של רקטור האוניברסיטה (בעבר היה נבחר על-ידי המרצים ומתוכם, וכיום מהווה מינוי "מלמעלה"), לידיו של מי שכעת ממונה עליו – נשיא האוניברסיטה. הנשיא והרקטור מתמנים שניהם על-ידי ועדה לאיתור מועמדים של "הוועד המנהל", שהוא הגוף הניהולי העליון ששולט באוניברסיטה. הוועד המנהל מורכב בעיקר מאנשי עסקים ותורמים, ובראשו עומד כיום התעשיין דב לאוטמן. כגוף, תפיסת העולם שלהם היא מובהקת: הם מקדשים את שורת הרווח והיעילות הכלכלית.

המצגת, שכתובה בלשון "NewSpeak" רהוטה, מתארת את התוכנית האסטרטגית כהמשך תמים של תוכנית קיימת שגיבושה החל עוד בשנת 2004 (ומכאן שמה, כביכול), אולם מדובר בתוכנית קיצונית הרבה יותר, שכן ההפרטה הפכה בה ממציאות מוסתרת למדיניות מוצהרת בכל תחומי הפעילות האקדמית. בהינתן העובדה שוועד ראשי האוניברסיטאות חתם על שיתוף פעולה עם הממשלה ביישום דו"ח שוחט בתמורה לכספים שקיבל ממשרד האוצר באוקטובר, נהיר למי שמעיין בעיקרי התוכנית שבמצגת כי נשיאי האוניברסיטאות והאוצר עשו יד אחת ליישום מקדים של המלצות הדו"ח "מלמטה" – במוסדות עצמם, ואז לאשרור של המהלך מלמעלה, בפברואר, על-ידי החלטת ממשלה. זו "התוכנית האסטרטגית" האמיתית של האוניברסיטה: שיתוף פעולה מרצון עם התוכנית הסופר-אסטרטגית של האוצר להפריט לחלוטין את החינוך בישראל.

סטודנטים, מתרגלים, מרצים – מדובר במחטף בוטה וברור שמתבצע מאחורי הגב של כולנו. הצעדים הקונקרטיים ליישום התוכנית האסטרטגית עתידים להתפרסם בשבועות הקרובים, ועד לפרסום ההמלצות הפרטניות נותר בידינו חלון הזדמנויות מצטמצם והולך, המחייב, לדעת המערכת, פעולת מחאה דחופה. האם ניתן להנהלת האוניברסיטה להדיר אותנו מהדיון על עתידנו? האם נאפשר לאוצר לכפות דרכה את רצונו עלינו, וניכנע ללא קרב?

עיקרי "התוכנית האסטרטגית": אל תגידו שלא אמרנו לכם

שכר לימוד דיפרנציאלי וגבוה: על פי המצגת באתר האוניברסיטה, הנהלת האוניברסיטה מצהירה בבירור כי היא מסתמכת בתוכניתה על הנהגת שכר לימוד דיפרנציאלי לתלמידי כל התארים, באופן שתואם, למעשה, את מתווה שוחט (ראו מסגרת). היות שאין בסמכות האוניברסיטה לקבע את שיעור השכ"ל, מוצהר כי היא "תקדם פעילות ברמה הלאומית" לשם הנהגת שכר לימוד כזה. כלומר, האוניברסיטה תממן קמפיין תקשורתי ותשכור "לוביסטים" לשם הפעלת לחצים על הממשלה, כדי להבטיח העלאת שכר הלימוד והנהגתו של שכר לימוד דיפרנציאלי.

"דיפרנציאציה"? הא?
במתווה שוחט שאותו מבקשת האוניברסיטה לאמץ, נקבע שכ"ל יסוד אחיד לתואר ראשון (14,800 שקל), ודיפרנציאלי לתואר שני. על-פי התוכנית האסטרטגית, האוניברסיטה גורסת דווקא שדיפרנציאציה יפה לתלמידי כל התארים, ופירוש הדבר הוא חלוקה של גובה שכר לימוד לפי אחד משני מדדים: הראשון הוא התאמת שכר הלימוד לגובה הכנסותיו של הורה הסטודנט. לפי מדד זה, האוניברסיטה מכריזה כי הסטודנט, אדם מבוגר לכל דבר ועניין, עודנו ברשות הוריו, ועצמאות כלכלית מהסוג שבו מחזיקים בינתיים כשליש מהסטודנטים בקמפוס שלנו (נכון ל-2006), איננה בגדר האפשר. המדד השני: התאמת שכר הלימוד ליכולת ההשתכרות העתידית של הסטודנט, בהתאם לחוג הלימוד. מדד זה יוביל לכך שרק סטודנטים מבוססים יוכלו להרשות לעצמם ללמוד רפואה, כלכלה, משפטים וכדומה, וזאת כאשר כבר כעת קשה למצוא ערבים, עולים חדשים ותושבי עיירות פיתוח בפקולטות אלה.

פגיעה חמורה בשוויון ובנגישות לאקדמיה: האוניברסיטה מכריזה כי בכוונתה לפעול ל"האצת קצב לימודים" ול"איתור מוקדם של מועמדים לנשירה". פירוש הדבר הוא הגבלת הנגישות לאקדמיה, שכן האצת קצב הלימודים תפגע בלי ספק בסטודנטים רבים, שחלקם נאלץ להאריך כבר כיום את התואר כדי לעבוד ולממן הלימודים; ואם יעלה שכר הלימוד באופן שאליו מכוונת האוניברסיטה, מובן שמעתה, רק בעלי אמצעים יוכלו ללמוד. מהלך שצפוי להגביל לא פחות את צעדיהן של אוכלוסיות מוחלשות שנאבקות כבר היום להתקבל ללימודים ולסיים אותם בהצלחה, הוא הטקטיקה של "ניטור ואיתור מועמדים לנשירה": הכוונה היא להוספת שלב מיון מכשיל במהלך הלימודים, מעבר לפסיכומטרי ולבגרויות, והרי מובן כי סטודנט אינו הופך ל"מועמד לנשירה" אלא משעה שהוא מוכרז ככזה וגורמים לו לנשור. לכל אלה מתווספת הכוונה המוצהרת לצמצם את היקף הלומדים לתואר ראשון "על חשבון תואר שני ודוקטורט" – מסלולים יקרים וכדאיים יותר, כלכלית, עבור האוניברסיטה – ושוב, מדובר במחסום הראשוני להשכלה האקדמית, התואר הראשון, אשר הולך ונעשה בלתי-עביר למי שלא נמנה על העשירונים העליונים.

פיטורי מרצים וסגירת יחידות אקדמיות: האוניברסיטה מבהירה כי בכוונתה "להתחיל" (למעשה, להמשיך) במהלך רחב היקף של פיטורי אנשי סגל, וכן סגירת יחידות אקדמיות – כדי להקל על הפיטורין. הכוונה, מסבירה המצגת, היא "סגירת מספר יחידות לא-כלכליות עם תרומה אקדמית נמוכה", ונדרש, נאמר שם, "תיעדוף ומיזוג ו/או סגירת יחידות וארגון מחדש של תחומי לימוד". נשאלת השאלה: מהי תרומה אקדמית נמוכה? כיצד אומדים זאת? והאם החוג לארכיאולוגיה, למשל, "תורם" פחות מהחוג ללימודים קלאסיים? כבר כיום נמצאת האוניברסיטה במצב שבו מרצים מבוגרים נדחפים החוצה לפרישה מוקדמת, ובמקומם נשכרים, אם בכלל, "מורים מן החוץ" (שהינם מרצים שנחשבים "מחוץ לאוניברסיטה", חסרי זכויות פנסיוניות, שמתוגמלים על שעות הוראה ותו לא ובמשך שמונת חודשי השנה האקדמית בלבד, וכך נחסמות בפניהם אפשרויות למחקר, כמורי מכללה לכל דבר). חוגים שלמים הפכו לבתי קברות של הדיסציפלינה הנלמדת בהם – באין כמעט מרצים בכירים, מלמדים שם מרצים מן-החוץ או סגל זוטר, ואין מי שיחקור ויפתח – מגמה מדאיגה לגבי עתיד המדע בארץ, שגם פוגעת מאד ברמת התואר של הסטודנטים. בשנים האחרונות נסגרו ואוחדו חוגים רבים, ותתי-דיסיפלינות לא מעטים נעלמו או ייעלמו בקרוב מהמפה האקדמית, עם פרישת המרצים האחרונים שעדיין מלמדים אותן.

הפרטה ברמת היחידה (חוגים): התוכנית האסטרטגית מכילה הצהרה מפורשת כי כל "יחידה אקדמאית" תהיה גם יחידה כלכלית סגורה, שתהיה חייבת לשמור על איזון תקציבי כדי לשרוד. מדובר בגזירה דרמטית שתגרום לפירוק מבני של האוניברסיטה: ממכלול אקדמי, מחקרי ולימודי, היא תהפוך לערב-רב של יחידות כלכליות נפרדות, "מוקדי רווח" בהגדרתם, כאשר התחומים שהם "בלתי-כלכליים" יהפכו ל"בעיה", שפתרונה בסגירתם. וכך ייווצר מצב אבסורדי שבו כל חוג יילחם בחוגים האחרים במלחמת הישרדות מעשי ידיה של האוניברסיטה – על אותה קופה מדולדלת של משאבים. אימוץ של מנטרת ה"איזון התקציבי" (משחק סכום אפס, זה על חשבון זה) תוביל לתלות קריטית של החוגים השונים בקרנות מדעיות חיצוניות שיממנו אותם, בתרומות ובהשקעות מן השוק הפרטי. אף שתחומים מסוימים, כגון מדעי הטבע, מסוגלים לקיים "איזון תקציבי" באמצעים הללו, אך במרבית החוגים אין אפשרות ריאלית להכנסות כלכליות, וכיצד ישרדו? וכאן מפציע הפתרון הנוכחי והמזיק – "תוכניות חוץ-תקציביות". (הסברים – במסגרת).

פתרון נוסף ל"ייעול" כלכלי של חוגי הלימוד מוכרז במצגת: האוניברסיטה, על פי תוכניתה האסטרטגית, תפעל ל"צמצום מספר הקורסים מעוטי משתתפים". מדוע? כיוון שאינם כלכליים! ומה בכך, אם דווקא בקורסים הקטנים שבהם משתתפים 10-20 איש, מתרחש לא פעם הלימוד האמיתי? האוניברסיטה מעדיפה להציב את הסטודנטים על פס-ייצור המוני של תעודות ותארים, ולכך דרושים רק אולמות גדולים.

תוכניות חוץ-מה?
"תוכניות חוץ-תקציביות" הן תוכניות "אקדמיות" שמכניסות הון לאוניברסיטה כיוון שהלומדים בה הם סטודנטים לא "מסובסדים", כאלה ששכר הלימוד שלהם גבוה פי כמה משל יתרתנו משום שהמדינה לא מעבירה לאוניברסיטה כספים תמורתם. מי? אנשי עסקים שהחברה מממנת או דומיהם במשרד הביטחון, המקבלים תנאי לימוד מועדפים, ואחר כך גם תואר שני בקריטריונים אקדמיים מפוקפקים. התוכניות החוץ-תקציביות שואבות מרצים ותיקים או נחשבים (שמקבלים שם משכורות שמנות), ומשאירות לתלמידים הרגילים את השאריות. דוגמא מאלפת לכך היא החוג ללימודי המזה"ת (ואפריקה, אבל את מגמת אפריקה סגרו בינתיים), שכמעט ולא נותרו בו פרופסורים המלמדים לתואר ראשון, היות שזה נחשב לבזבוז זמן ומשאבים.

המימון המחקרי או מוות לחירות האקדמית: לפי התוכנית האסטרטגית, המימון למחקרים יבוא בעיקר מ"הגדלת מימון מחקר חיצוני תחרותי". מה זה אומר? דמיינו לעצמכם מצב שבו גוף מממן חיצוני יוכל לא רק לקבוע לאיזה תחום יוקצה כספו, אלא אף לאיזה מחקר בדיוק ובידי איזה חוקר. לפי שעה, מרבית הגופים הללו עדיין אינם חברות עסקיות ממש אלא קרנות מדעיות חיצוניות, שמיועדות, לפי התוכנית האסטרטגית, לספק מעין תחליף לתקציב קבוע ובלתי תלוי, החיוני לקיום פעילות אקדמית חופשית ומגוונת. התלות הקיימת בקרנות החיצוניות הללו תעמיק עוד ותהיה מוחלטת: אם הקרן תחליט, מסיבה כלשהי, להפסיק את המימון, התוכנית תיסגר.

מובן מאליו שתחומים שקרנות מסוג זה לא נוטות לממן, כמו מדעי הרוח והאומנויות, ידעכו למוות תוך שנים ספורות. בטווח הארוך יותר, סביר שנראה פחות קרנות ונדבנים, ויותר חברות עסקיות שמבקשות להשקיע במחקרים יישומיים בתחום פעילותן, וכך לקבל דיבידנדים בצורת פיתוחים חדישים, וכן כוח עבודה מיומן ומוכן למשיכה אל השוק הפרטי. כבר היום חברת "אינטל" תומכת במיזמי מחקר במדעי המחשב, ופירמות לעריכת דין ממנות תוכניות מיוחדות ואינטרסנטיות למצטיינים בפקולטה למשפטים. באופן זה החופש לבחור אפיק מחקרי מצטמצם משמעותית, ואפשרויות הבחירה נקבעות לפי האינטרס של קרנות מחקריות – במקרה הרע פחות – ושל תאגידים עסקיים, במקרה הרע יותר. זהו, קוראים "יקרים" (…), נתיב שמוביל לכך שהמחקר עצמו ייקבע על-ידי "כוחות השוק", היצע וביקוש, ממש כמו כל "מוצר" אחר.

הפיכת האוניברסיטה לבי"ס מקצועי: רוב החוגים באוניברסיטה, כיום, הם לא מקצועיים ולא יישומיים, אלא תיאורטיים. לפי התוכנית האסטרטגית, מצב זה אינו מספק, ולכן היא דורשת "מיקוד והגדלת האפקטיביות האקדמית של התחומים היישומיים". וכך, מקצועות כמו חשבונאות וניהול יקבלו עדיפות על פני ביולוגיה או אנתרופולוגיה. גם הדגש המחקרי יהיה על יישומיות ("מה עושים עם זה?"), כי הרווח בטווח הקצר הוא החשוב לתאגידים; מחקרים תיאורטיים או חסרי פוטנציאל יישומי מיידי פשוט לא יקבלו תקציבים. חשבו מה היה קורה אילו איינשטיין היה מנסה להסביר למשקיע פוטנציאלי כיצד הוא עתיד להרוויח מתורת היחסות הכללית? או, לחילופין, לו היה גדול המדענים במאה ה-20 נזקק למימון דווקא עבור מחקר האפקט הפוטו-אלקטרי שלו – האמנם נכון שהתאגיד שהיה מוצא לנכון להשקיע בכך מכספו, היה מקבל שבע שנות בלעדיות לשימוש בתוצאות, אפילו אם הן רבות משמעות לכלל האנושות?

ושוב, אין ספק באשר לגורל מדעי הרוח, במצב בו ייאלצו פילוסופים והיסטוריונים לשכנע בעלי הון ותאגידים לממן להם מחקרים חסרי כל השלכות יישומיות בהגדרה.

שוב ושוב, כאילו כדי לבטל ספקות, המצגת של התוכנית האסטרטגית מדגישה חזור והדגש את ה"יישומיות" כערך עליון, ובשמו של אותו הערך גם דוגלת ביצירת דיפרנציאציה והיררכיה בין דיסציפלינות, כך שלימודי הנדסה יתבצעו בתנאים משופרים לעומת לימוד ספרות כללית, ומי שיצא לו לשבת בגילמן וגם בוולפסון לא יכחיש שמגמה זו נמצאת בעיצומה. ה"פתרון" היחיד שמוצע במצגת לכך, כביכול, הוא הצגת כוונתה של האוניברסיטה לבנות מנגנוני "תימרוץ ותיגמול לפרט וליחידה" – וכאן ניתן לזהות שוב מהלכים של היררכיה ודיפרנציאציה, שפירושם מלחמת הישרדות בין יחידות ומרצים.

ועדות הערכה חיצוניות: בבחירה לאמץ טקטיקה זו, האוניברסיטה ממחזרת דרך פעולה שנכשלה בעולם שוב ושוב: הערכת איכות והישגים של מרצים על-ידי "ועדות הערכה חיצוניות", שמודדות תרומה וחשיבות לפי סטנדרטים כמותיים-מספריים. כל מי שעיניו בראשו, ולא בכיסו בלבד, יבין כי מדובר בפגיעה אנושה בעצמאות האקדמיה, ובניסיון עקר וטיפשי להעריך ידע ומנעד תרבותי ומדעי ( כמו גם שעות של עיון במחקרים ומאמרים וחשיבה בעקבותיהם), באמצעות טבלאות חשבונאיות קרות, מדויקות עד הספרה החמישית שאחרי הנקודה. כך תימדד האיכות האקדמית מעתה בקילוגרמים – לא של מרצים (800 נעלמו מהקמפוס מאז 2001) אלא של פרסומי מאמרים וספרים; היות שלוועדות ההערכה אין כלים לבדיקה איכותית של פרסומים, הרי כמותם היא שתקבע, שלא בשונה ממשקל המלפפונים שאתם קונים בסופר. באנגליה למשל, הליכים דומים גרמו לחוקרים להשקיע זמן רב בכתיבת דו"חות המהללים את עצמם, במענה לדו"חות הקודמים ובחיבור של דו"חות חדשים – ומרוב הררי נייר של חשבונאות אינסופית, התנדפו המטרות האמיתיות של האקדמיה – המחקר וההוראה.

מכתב פתוח לאיתי שונשיין

יו"ר התאחדות הסטודנטים, שלום. למרות שאתה ואני התעמתנו מילולית קבל עם והפגנה רק שלשום, אתה לא מכיר אותי. אתה לא רואה אותי; אני רק "פעילת שטח" במאבק הסטודנטים זצ"ל, ואתה, שנמשחת בידי התקשורת למנהיג המאבק, הוד רוממותו "הפרחח", נטלת את האמון שנתנו בך, את הכוח הפורמלי שאיתרע מזלנו שנפל בחלקך, ועוד 36 ימים מחייהם של 250 אלף סטודנטים – רק כדי להשתיק ולהרחיק אותי ואת חבריי ברגע המכריע, ולמכור אותנו למשרד האוצר.

כמוך, גם אנחנו – נציגי חוגים באגודות ופעילים מטעם עצמם – סוגרים היום שישה שבועות של להט, יזע וחוסר שינה. ובעוד אתה מנהל מו"מ חובבני ומעניק בשמנו שוב ושוב ראיונות מביכים לתקשורת, הקפדנו אנחנו להתייצב מדי יום בקמפוסים השונים ולהרים הפגנות ופרוייקטים תקשורתיים, להצטרף ליוזמות של אחרים, לנסח מכתבים ופלאיירים לעשרות, לכנס ישיבות ולהשתתף בהן, לזמום, להתעַסְקֵן ולהיענות לקריאות סטודנטים שמבקשים שנבוא לפוצץ להם שיעורים ששוברי שביתה מנסים לקיים. שונשיין, בגדת בנו.

אתה וחלק ניכר ממי שכינית "היו"רים שלי" באזנינו – אנו שיצאנו להפגין מולכם נגד ההסכם – לא מבין ולא תבין את הדמוקרטיה הסטודנטיאלית החדשה שצמחה מתוך המאבק שלנו, "דמוקרטיית שטח" רחבה, שעינייך סמאו מלראותה מרוב הבזקי מצלמות.

לא נבחרת להנהיג את המאבק למען הזכות החברתית להשכלה. משמצאת את עצמך מוביל אותו, מכורח נסיבות כהונתך, לא טרחת להיות קשוב אל הסטודנטים שבאטימותך כינית "חיילים". גרוע מכך: בהסתרה ובמרמה מנעת מאיתנו להיות שותפים בהחלטה המכרעת שקיבלתם הלילה בעד ההסכם.

ותכף רצת לשבח אותנו בתקשורת: "אנחנו אמנם השגנו את ההסכם, אבל הם אלה שנלחמו עבורו", אמרת. לא, שונשיין. לא עבור ההסכם הזה נלחמתי. אינך מכיר את הפרצופים שמאחורי התמונות האדומות והמרהיבות שצבעו בשבועות האחרונים את האינטרנט והעיתונים, אבל אנו, שהיינו שם שוב ושוב, מזהים זה את זה ויודעים – רובם הגורף של הסטודנטים שלקחו חלק פעיל במאבק, מתנגדים להסכם הכניעה.

אין בו תשובה לדרישות המאבק, אלא רק לצרכים הפוליטיים שלך – שהרי, אם חפצה נשיאות ההתאחדות לשים סוף לשביתה, מדוע לא הצבעתם על כך בנפרד מהצעת ההסכם? מי מנע מכם לדחות אותו ולשוב ללימודים? קושיות רבות נוספות מחניקות את גרוננו ביום שאחרי השביתה הגדולה: למה הסתרתם תחילה את טיוטת ההסכם שהתקבלה, למשל, ומדוע שיחקתם שלשום בחתול ועכבר עם המפגינים שרק דרשו להכניס משקיפים להצבעתכם, בנתיב בריחה שעבר בין שלוש מכללות בערב אחד?

איך נסביר לציבור את העוול שנעשה לסטודנטים, בשעה שדוברות ההתאחדות מציגה את המפגינים בתקשורת, בהוראתך, כאספסוף אנרכיסטי ומתלהם שמסרב לקבל את הכרעת הרוב? מי יידע שיצאנו לקרב מאסף על הצלת הדמוקרטיה, ממש כך, מול שלטון המחטף הרעוע שלך, אסופה של ראשי אגודות חסרי בושה שחלקם מצביעים בניגוד להחלטת המועצות שלהם?

על הצורך הדוחק בהתפטרותך אין חולק, ויסכימו איתי גם "המתנגדים בלבן", קומץ מתנגדי השביתה שהתארגנו באוניברסיטת תל-אביב ובירושלים, ובחרו לזהות את עצמם עם צבע הכניעה שכה הולם אותם. אבל המאבק, שונשיין, הופקע מידייך הרבה לפני שהוצאת אותנו לרחובות תל-אביב בשאגה אדירה: "מ-ה-פ-כה!" מעל במת העצרת ברחבת מוזיאון תל-אביב לפני חודש. לא אתה ולא חתימת ידך על ההסכם יעצרו אותנו מלהוסיף להילחם על פני החברה הישראלית ועתידה, עם התחדש הסמסטר ולאחריו.