כל הפוסטים מאת אור ברקת

מבוקר, אך לא מנוכר

חוות דעת, מאוחרת במושגי אינטרנט, אבל בכל זאת:

הרשו לי להתחיל מהעובדה הכי מפתיעה בהופעתם של Nine inch nailsאתמול: היא התחילה בדיוק בשעה הנקובה. עובדה זו גרמה למאחרים כמוני (כמה מפתיע – בפעם הראשונה בחיי בה אני מאחר להופעה) להפסיד בצער רב את הופעת החימום של UNKLE, לה ציפיתי עקב המלצות חוזרות ונשנות בסביבתי הקרובה. אך הכניסה למתחם במהלך אמירות הפרידה של סולן הלהקה לא חסכה לנו את ההמתנה הארוכה המסורתית להופעה המרכזית, ולמרות שאורנג' טרחה להנעים את זמננו בפרסומות "מגניבות" על שני מסכי הענק – היה שווה לחכות.

חציה הראשון של ההופעה הוקדש לשירים הישנים והמוכרים יותר, הרוקיסטיים יותר והאלקטרוניים טיפה פחות. ההופעה האמיתית התחילה דווקא בחצי השני, אלקטרוני הרבה יותר, מוכר קצת פחות ומלווה באפקטים ויזואליים מרשימים, כולל רשת בקדמת הבמה, שחצצה בין הקהל ללהקה, עליה הוקרנו אפקטים אשר הפכו את ההופעה למעין קליפ חי על הבמה.

ההופעה כולה היתה מעין פיצוץ סאונד מבוקר, בדגש על מבוקר. נדמה שהלהקה שולטת בסאונד לגמרי. כל ביט וכל אקורד מתוכננים מראש בצורה פרפקציוניסטית לחלוטין – ואם משהו יוצא משליטה, אין שום מניעה לעצור את השיר באמצע, להתלוצץ עם הקהל ("wow, that's a nice T-shirt"), להתנצל, להסביר ולעבור לשיר הבא.

אולי הסימן הבולט ביותר להיותה של ההופעה מתוכננת ומבוקרת היה אקט ההדרן. האקט הכה מתוכנן וכה טקסי גם ברגיל, בוצע בצורה כל כך מבוקרת בהופעה, עד שהיה פשוט קשה להבחין בו. הלהקה פשוט ירדה וכמעט מיד חזרה וביצעה הדרן נהדר (hurt), אשר לטעמי שילב היטב בין שני חצאי ההופעה וסיים אותה עם טעם של עוד.

הבקרה המוחלטת הזו היותה הן את נקודת החוזק, אך גם את נקודת החולשה של ההופעה. אם בחצי הראשון הרועש והכסאחיסטי יותר היא גרמה הרגשה צורמת של ניכור מסוים וקושי להיכנס לאווירה (במיוחד ב-closer הנהדר), הרי שבחצי השני החל ב-burn הבקרה השתלבה עם האלקטרוניקה לכדי מכונת סאונד משומנת היטב. הביטים צפצפו, הגיטרות רעמו, הלהקה קיפצה, האפקטים… היו ויזואליים והכול בישות אחת בלתי נפרדת, שהקהל קיבל לפנים והגיב בחיבוק חם (בשלב מסוים גם פיזית, כשטרנט ירד מהבמה אל תוך הקהל).

בסופו של דבר, הופעה שהתחילה בנימה מאכזבת נגמרה בפיצוץ סאונד ורוק שלא יישכחו במהרה. לא נותר אלא לחכות ולראות אם טרנט יעמוד בהבטחתו לשלב את ישראל גם בסיבובי ההופעות הבאים, והאם נזכה לחוות הופעות כאלה שוב

תגלית מאוחרת: על החולצה מהסוגריים היה הכיתוב "FUCK ME TRENT".

פורסם גם ב-ifeel

הבועה שלא התנפצה

הצפייה בשורטבאס השאירה בי תחושה של פספוס, על אף היותו מעניין, עשוי כהלכה, מרשים – או כל סופרלטיב אחר שנהוג להצמיד לסרט אהוב. לקח לי, אם כן, זמן מה להבין מה מקור התחושה הזו. האינסטינקט הראשוני הצביע על סופו הקונבנציונלי להחריד של סרט זה – סוף העומד בניגוד גמור לרובו של הסרט. לאחר מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שאני עדיין "סאקר" של הפי-אנדים (שנים של תיבנות על ידי סרטים אמריקאיים לא נמחקות בכזו קלות).

למען האמת כנראה שלא הייתי מצליח להבין תחושה זו לולא חברי לצפייה, אשר סיפר לי במפורט על תגובות הקהל הסינמטקי בהקרנה שבה נכח. על פי החבר, כל קטע בסרט שנוקט באלמנטים פורנוגרפיים בסרט הלא-פורנוגרפי הזה – וכאלה לא חסרים בו – לווה בתזוזות ורחשים של אי-נוחות מהקהל. רחשים אלה התגברו והגיעו לידי הבעת גועל מופגנת בתמונות ה"פחות מקובלות" בסרט, כגון הנשיקה המוצמדת לראש העיר הזקן, או משמניה הנשפכים של אחת הנשים ברקע אחת מסצנות האורגיה הרבות.

שורטבאס מציג עולם בועתי: לכל אורך הסרט אנו חוזים בחברה בעלת מיניות משוחררת הפתוחה לניסיונות הפרטים בתוכה לבדוק את גבולות המיניות שלהם. נדמה כאילו כל העולם המאכלס את הסרט משתייך לחברה זו. העולם החיצון בא לידי ביטוי רק על ידי הדמות המנסה להיכנס ממנו אל הבועה, ואין הופעה ישירה של תגובות חברתיות שליליות שהיו מתעוררות, קרוב לוודאי, בעולם החיצוני.

זה, לדעתי, מקור תחושת הפספוס שעלתה בי: צפיתי בסרט בבית ובחברת זוג חברים, כששלושתנו לא "סטרייטים", במידה זו או אחרת. בכך איבדתי את ההזדמנות לחזות בחלק ממה שזכה חברי לחזות בו – התנפצות הבועה של הסרט אל העולם החיצוני, התנפצות הנחווית בעוצמה גדולה יותר עקב היעדרו המוחלט של העולם החיצוני מהסרט עצמו.