תגית: כך הרסה הספרות את חיי

משווה ומעלה לחצי שקל

כפי שהסגירה מיטל, העניין הזה היה רעיון שלי. ובכן, אני חשה אחריות מסויימת. הרשו לי, אם כן, לנסות להסביר למה לשאול איך הספרות הרסה את חיי נראה לי כמו רעיון פרודוקטובי.

הפוסט הראשון שלי פה הסתיים במסקנה שאולי "לקרוא יותר מדי איכשהו דפק קצת מן היסוד (לא רק את היכולת שלי לחיות כמו אחרים, אלא גם) את היכולת שלי לקרוא כמו אחרים. בעעע.” היה משהו מלהיב מאוד, עבורי דאז, בגילוי שבסוף התעלומה התיאורטית הנקודתית לגמרי שהעסיקה אותי בפוסט ההוא, והיתה מנוסחת לגמרי כמו שצריך בתוך עולם השיח הנרטולוגי ובהתאם לכלליו, יושבת גישה רגשית ירוקה עם נרגילה ירוקה וטבעות עשן ירוקות, שזלגה לשם מהעולם האחר לגמרי של איך-רואים-את-העולם-כשקוראים. אין לה בכלל הרשאות גישה אל עולם הנרטולוגיה, ואף על פי כן היא שם מבראשית, ומבחוץ, עם מנוף, היא קובעת את האופן שבו אני ניגשת אליו, אל העולם החדש הזה.
לפיכך כיוון האינטרוספקציה שחשבתי עליו אז בתור "איך הספרות הרסה את חיי" היה לקחת רשת פרפרים גדולה, ולנסות לתפוס בה את כל הפרקטיקות שהיו אמורות לשמש אותי אך-ורק בתוך העולם הלא-אמיתי המסוים של הספרות (ואפשר לחלק כאן כמובן לתחומים, כי גם בספרות אני נעה בין כמה עולמות, הקריאה, הכתיבה, הלימודים-על), שהסכמתי לקבל אותן בתוכו כי בו הן הגיוניות ומועילות, או הכרחיות אפילו, אבל איכשהו, כמו ריאליזציה של מטאפורה, כמו המכשפה שחומקת בעקבות פולי ודיגורי במסעם בין העולמות ומסתננת אל נרניה בעורמה, זלגו החוצה אל העולם האמיתי – שבו הן לא הגיוניות ומועילות וודאי שלא הכרחיות.

(והפוסט של איתמר הוא בעיני המטה-תשובה לשאלה הזאת, כי מה שיש בספרות הוא קודם-כל זה, זה שהיא "מחוץ לעולם", זה שהיא "עולם לא-אמיתי" והזליגה הגדולה ביותר האפשרית, זו שכוללת את כל השאר, היא לנסות למצוא גם בעולם האמיתי מקום שהוא "מחוץ לעולם", שהוא "העולם הלא-אמיתי" כלומר, הנסיון להפוך את החיים לספרות. הבחירה שהספרות תהיה מה שאת עושה בחיים שלך (בכתיבה או באקדמיה) היא רק דרך אחת, הדרך הישירה והנאיבית ביותר, לנסות להגשים את זה.)

אז בסדר, זו תשובת-העל, זו הדיאגנוזה – אבל הייתי רוצה לחפש גם את התשובות החלקיות, את הסימפטומים. כי לחפש מה הסימפטומים של הספרות שאני סוחבת איתי למקומות אחרים, מה הדברים שהיו אמורים להיות ייחודיים לספרות אבל לקחתי אותם הלאה, זו הדרך, נדמה לי, לתפוס מהם מבחינתי הסימפטומים של ספרות, מה הדברים שייחודיים לספרות מבחינתי. כלומר מה רק ספרות עושה לי. כלומר מה זה ספרות ולמה אני עושה את זה, בשביל מה זה טוב לי. ואם זה שווה את זה.

התמונה: מכאן

היי, גם לי יש שני סנט

 
תקציר
טרופיזמים, של נאטאלי סארוט. שנאת בורגנות מזוקקת. אני וענת בתחילת היחסים, מסמנות קטעים אהובים. בתוך העולם של סארוט, כל אחת מצאה את העולם שלה. את החוט שמזקק את נקודת ההשקפה שאיתה הגיעה מראש. זה עולם בתוך עולם. מרתה קווסט, של דוריס לסינג. מדברת עם סארוט. עולם מחוץ לעולם, שמדבר עם העולם הקודם ויוצר יקום. ובתוך כל זה את, נעה בעולמות שבתוך העולם, ובין עולם לעולם ובתוך היקום. ואיך אפשר לזכור שכל זה רק ספרות? זה הרי כל כך מקיף ומלא אפשרויות. מריח כמו החיים עצמם. רק לאט לאט, עם עזרת פסקאות כמו "התכוונתי לומר שבסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא" של אסא, בעלי לעתיד בפוטנציה, את לומדת להשתחרר.

הצהרת כוונות
זה היה הפוסט שהתכוונתי לכתוב. הוא היה יוצא אחלה פוסט, כנראה. אבל הבנתי, כמו שאמרה ז'ניה, שכבר כתבתי אותו. והבנתי עוד דבר.

עוד דבר
זה פרוייקט מעצבן. תמכתי בו מאד. אבל זה פרוייקט מעצבן. כי הספרות לא הרסה לי את החיים. הספרות הצילה לי את החיים.

כך הצילה לי הספרות את החיים
האושר, לא פחות, לא רק שמחה, לא רק הבנה, לא רק הזדהות, אלא האושר, של להגיד לעולם כולו, על כל הבוסים, הטרדות, האוכל, העייפות, מערכות היחסים והצריך שלו, להגיד לו לך להזדיין, כי אני הולכת עכשיו לעולם אחר, שהוא כרגע רק שלי.
החברות העמוקה, הבלתי תלויה בדבר, שקיימת שם בכל פעם שאת רוצה אותה, עם דמויות ספרותיות, שלעולם לא יכזיבו אותך.
ההשתוממות אחרי כל משפט של עגנון, כל אבחנה של פרק, כל פיתול עלילתי של מייקל שייבון, כל פיסת תחכום של הפנר, ההשתוממות הזאת למראה מישהו שעושה משהו נכון, בניגוד לכל החיים האלו, עם קונגלמרטי התקשורת שלהם, שעושים הכל כדי להוציא תחת ידיהם דבר זול ובלתי איכותי.
האחווה הסמויה, המדוברת רק לעתים רחוקות, שאינה נחשבת קהילתית, כי אינה באה בתביעות לאיש או למוסד, עם האנשים האחרים שחשים את אותם דברים, או גרסה שלהם לאותם דברים, האחווה הזאת שמרגיעה כל כך בנוגע לאפשרויות שהעולם הזה מציע.
אז זהו. הצילה.

 
התמונה מכאן

הגרפיקאי

בעבודתי הישנה והמפוקפקת בקונגלומרט מגזינים אחד, יצא לי להכיר קטגוריה אנושית חדשה-ישנה, הגרפיקאי*. החברה לא היתה ידועה ביצירתיות המתפרצת של מוצריה. היא מוציאה מגזינים סטנדרטיים בעיצוב סטנדרטי; עשויים לפי כל כללי הז'אנר, רק עם קצת פחות השקעה. אבל הגרפיקאי אינו שכיר-יום רעב. הוא אמן. עיצוביו אמנות, חייו אמנות, זעמו אמנות.

בבואך אל הגרפיקאי, קח עמך את החנופה. יש לדעת כיצד לשרבב הצעה לתיקון. התזמון חשוב; פרלוד מחמאות קצר אינו מספק. הצעות התיקון עצמן צריכות להיות מנוסחות בזהירות, שמא תשתמע ביטול ההיררכיה הברורה, המובנת מאליה, שבין הגרפיקאי לבין העורך.

היה בגרפיקאי משהו סתום, מעין הילה של אוטיזם-מרצון, סירוב לדעת. הוא חמד את תפקידו הזעיר, ששיווה לו, בעיניו, שביב מזוהרם של קפקא ופסואה. לא רק שהוא זכה לעסוק באמנותו, הוא עושה זאת בעודו טהור. החיים הם זיהום, ורבים נדבקים במקום העבודה. יש לקטון, להגן על עצמך. לדעת את החיים, לנוע בהם במיומנות, זו מלאכתם של אלו שכבר אבדו. ניסיונו להתחסן, הוא שהפך האמן לגרפיקאי.

החיים הם זיהום. הוא מופץ על ידי בני אדם, על ידי העסקה-הטובה-ביותר-שראיתם, על ידי פרסומות, על ידי חשבונות בנק וכרטיסי אשראי. לא כך האמנות, מלאכתם של החולמים, חלומם של חסרי האחריות. לכן, על האמן להתנזר. לא מהנאות, כי אם מהבנה. הבנה רבה מהדרוש, וקורקעת אל החיים הללו במסמרות. יוותר ממך רק חיוך של סוחר ומליחות של צרכן.

כך נע הגרפיקאי בעולם. הוא מסרב לאחריות, וזו נופלת על הסובבים אותו; הוא סובל מהתפרצויות, אך זו פרי התרעלה ההכרחי של אמנותו. בהתכחשות גאה הוא נושא עמו את גיל הנעורים אל המחר, את המאה ה-19 אל המאה ה-21.

משיכות בחוטים וזחילה על ארבע

"[…] שכן זה לא קל להידחף לחוגי האינטליגנציה הספרותית אם נפל בחלקך להיות אדם הגון. עולם הספרות המודרני באנגליה, בכל אופן החלק האליטיסטי שלו, הוא מין ג'ונגל רעיל שרק עשבים שוטים יכולים לשגשג בו. מי שהוא סופר פופולרי – מחבר ספרי מתח, למשל – יכול בהחלט להיות ג'נטלמן ספרותי ולשמור על ההגינות שלו; אבל להשתייך לרובד האליטיסטי, עם דריסת רגל בכתבי העת היותר סנוביים, פירושו להפקיר את עצמך למסעות יחסי ציבור נוראיים של משיכות בחוטים וזחילה על ארבע. בעולם הספרות האליטיסטי אתה 'מסתדר', אם אתה 'מסתדר' בכלל, לא כל כך בזכות היכולת הספרותית שלך כמו בזכות היותך הרוח החיה של מסיבות קוקטייל ומלקק ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים". (אורוול, "מתחת לאף שלך", 170)

הציטוט הזה, אני לא בטוח למה, מסתדר היטב עם דמות הגרפיקאי. דווקא בגלל הסתירה. רבים מחברי האינטליגנציה הספרותית הם טיפוסים דוחים כל כך, אני חושד, בדיוק בגלל המתח המובנה במערכת.

הרצון להיות אמן, בגיל מסוים, קשור כמעט תמיד לסירוב להשתתף בדרכו של עולם. כנער, היכולת להסתדר נראתה לי פוליטית, במובן הרע של המילה. ידע שימושי היה אסור, השחתת זרע. זה עבר לי, במאמץ ניכר, ואני עדיין מנסה ללמוד.

אבל רבים מאלו שהצליחו להשתרבב לתוך אותו חוג בית של האינטליגנציה, נדמה לי, עודם גרפיקאים בלבם. רבים נאלצו ללמוד כיצד יש ללקק את ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים, אולם הם עשו זאת מתוך סירוב ללמוד כל דבר אחר. כי, איכשהו, פוליטיקה היא רע הכרחי כאשר הדברים נוגעים לספרות. זו דרכו של עולם. אבל העולם שבחוץ, האנשים שעמלים להתיר עצמם מכבלי משכנתאות, אלו שלמדו כיצד למכור, לדבר לבוס, לגנוב יום מחלה – מהם יש להיזהר. אלו האנשים שיצילו את האמן כאשר הבנק מתקשר, והם אלו שיסדרו את כל הדברים שהוא מסרב ללמוד. והוא אוהב אותם, בדרכו; הוא אוהב אותם כמו שהוא אוהב דמויות בטרגדיה, מתוך פחד וחמלה.

* היכן שעבדתי רוב הגרפיקאים היו, למעשה, גרפיקאיות, כנראה בגלל השכר הנמוך. אולם מאחר שיש יסוד סביר להניח שהואשם בשוביניזם אם אדבר על גרפיקאיות, אתייחס לגרפיקאים בלבד. ממילא זו קטגוריה על-מינית.

התמונה: מכאן