אני פמיניסטית. אם הייתי דמות בספר שנכתב לפני ארבעים שנה, זה היה אומר עליי הרבה. הייתי כנראה מחוץ למיינסטרים, נאבקת ביחד עם אחיותי בארגון למען זכויות האישה, למען זכותנו לעבוד ולקבל שכר הוגן וללמוד באוניברסיטה. אם הייתי פמיניסטית לפני ארבעים שנה, המאבק ואחוות האחיות היו חלק ניכר מהאקלים החברתי והתרבותי שלי.
אבל עברו ארבעים שנה. בשנים האלו נשים נלחמו במגוון תחומים: בתחום המשפטי, להסדרת שוויון הזכויות בחוק; בתחום התרבותי, בעיקר למען זכותה של האישה לומר לא. לומר לא לגברים, לומר לא למעצבי אופנה, לומר לא לאנשים שחושבים שהם יודעים עליה משהו בגלל שהיא אישה; בתחום הרפואי, כדי לפתור את הבעיות הספציפיות לנשים וכדי לאפשר להן לקבל שליטה מלאה יותר על הגוף שלהן; ובתחום העסקי, כדי להגביה את תקרת הזכוכית.
וזה הצליח. במישור הכלכלי, על פי מחקר רחב היקף שנערך לאחרונה בארצות הברית, נשים מהוות 50 אחוז מכוח העבודה. ויותר מזה, "כיום, נשים זכאיות ל-60 אחוזים מהתארים שמחלקים הקולג'ים מדי שנה ולחצי מתארי הדוקטור והתארים המקצועיים. כמעט 40 אחוזים מהנשים העובדות מחזיקות במשרות ניהוליות ומשרות מקצועיות אחרות. נשים מקבלות 80 אחוזים מהחלטות הקניה בבתים אמריקאיים".
וזה הצליח מאד. במישור התרבותי, היום שבו האינטרנט התפוצץ הוא היום שבו ליידי גאגא, אייקון מוזיקה ואופנה בשיא של השיא של השפיץ של המיינסטרים שחררה לעולם את הקליפ הבא, שבמרכזו נמצאים כל הדברים שבכל מקום אחר מתחבאים בשוליים: בוצ'ות בבגדי עור שמתנשקות עם כוסיות על בכלא, ערבוביה מוחלטת של שחור ולבן, פסטיש של "רוצחים מלידה" בכיכובן של נשים, פרודיה משוגעת על "תלמה ולואיז", גיבורת קליפ עם משקפיים מסיגריות מעשנות למען השם, והאישה היחידה שהצליחה לעקוף את מדונה בכמה שהיא שמה את הכוס שלה במרכז התמונה. ועכשיו שקט, צופים:
וההצלחה הזאת, ביחד עם שינויים תרבותיים אחרים, הפכה את הדור שלנו לדור אחר. איתמר הגדיר זאת היטב בביטוי "דור עייף". ככה הוא מגדיר אותנו: "אנחנו האנשים שרצו ללמוד באקדמיה, בעוד זו מתפרקת מכל נכסיה; אנחנו אלו שרצו להיות עיתונאים, וכל שנותנים לנו לכתוב הוא סיפורי ברנז'ה; אנחנו מי שרצו להיות מבקרי תרבות, ונאלצים למצוא משהו להיאחז בו ב"אח הגדול"; חשוב לנו לדבר נכון, אבל לא ברור לנו למה; חשוב לנו לדעת היסטוריה, אבל נאלץ לעשות זאת לבד, בפרגמנטים, בשגיאות גסות. כשדורות קודמים מדברים על בורותנו, הם צודקים. אנחנו לא יודעים כמעט דבר. אבל את מה שאנחנו יודעים, למדנו לבדנו ובמאמץ; וגם המאמץ הזה נראה לעתים מיותר".
ואת כל זה ארגוני הנשים לא הצליחו להפנים. מתארת זאת יפה אחת בשם "עכבר זועם": "ארגוני הנשים נכשלו בבואם להתאים את התנועה ואת המסר שלהם לעידן חדש ולדור חדש של פמיניסטיות לעתיד. איפה הסלוגנים לסטיקרים, איפה הטקטיקות, איפה הגישה המחודשת ומשופרת של המאה ה-21 לבעיות שהן עתיקות כמו הזמן? האם הם משתמשים באינטרנט למשהו אחר מלבד מיילים דחופים ותרומות? איפה הקליפים המחוכמים ביוטיוב של הדור החדש של פמיניסטיות שבהם מדברים על איך החוק הזה או הזה משפיע עליהן? איפה הנוכחות הטלוויזיונית? איפה הבלוגריות? (הו, יש הרבה בלוגריות פמיניסטיות, אבל הן לא ממומנות או מקודמות או מחוזקות בידי ארגונים פמיניסטיים, שעדיין חושבים שהאינטרנט נועד בעיקר לשליחת מיילים)".
וזה אומר שלהגיד "אני פמיניסטית" בעצם לא מתאר אותי כלל. אם כבר, אני פמיניסטית עייפה. מצד אחד, אין לי יותר שום אחווה עם שום ארגון נשים, כמו שהיה לדור שקדם לי. ארגוני הנשים מזמן הפסיקו להיות במרכז הבמה, הפמיניזם שהם מחזיקים בו כבול במשבר הייצוג התמידי ולא יכול לעשות דבר מלבד לארגן פאנלים שבהם תדבר אחת אישה אשכנזיה, אחת אישה ערביה, אחת אישה מזרחית ואחת לסבית (אפשר גם טרנס). ומצד שני, הפמיניזם הגדול ביותר קורה באמת. אחת ליידי גאגא אומרת לכל העולם: "אני אישה, ואני אעשה מה שבזין שלי, ואני ארוויח טריליון כסף גם אם אני קצת מכוערת ויש לי קול של גבר".
וכמו שקורה באופן כללי בדור שלי, המצב הזה שם אותנו במדבר. יש לנו אידיאלים, יש לנו מחשבה עמומה על רצון לשינוי ויש לנו עיניים לראות את הבעיות במציאות שסובבת אותנו, אבל אין לנו הנהגה פוליטית, אין לנו הוגות פמיניסטיות חדשות משפיעות, אין לנו דרכים מחוכמות להשתמש בטכנולוגיה, ובעיקר אין לנו שום במה מרכזית שבה נוכל להתדיין עם יתר התנועות הרווחות בחברה. הגיע הזמן להתארגן לקראת כל הדברים האלו, והפעם לא לשכוח בצד את ה-disco stick שלנו.
כמעט מהתחלה רציתי לשאול מה בעצם מפריע לך להיות הוגה חדשה וטכנולוגית, ואז ראיתי שבסוף בסוף, בזמן של הקרדיטים, כשכולם כבר נעמדים ומדשדשים לעבר הדלתות, מבליחה איזו קריאה.
אם צורה משקפת תוכן, אז כדאי לך לכתוב הכל מחדש, כי את נשמעת מובסת ומתבוננת מהצד ולא מצחצחת את הדיסקו סטיק שלך.
והקליפ מהמם. פשוט עוצר נשימה.
מרית, אבל אינני מבינה איך לא הסתנוורת מרוב שכל המראות על הדיסקו סטיק שלי מצוחצחות. למעשה, זו הייתה קריאת הפתיחה וההסבר והתירוץ לסדרה של פוסטים פמיניסטיים שנכתבים בראשי ברגעים אלו. ואולי אפילו יגיעו אל הסיפור האמיתי. אבל הוגה אינני יכולה להיות, אני חוששת. נראה לי שזה דורש דברים שאין לי.
מוצלח ביותר, מיז שרון. הטקסט, כאילו, לא הקליפ, שאותו אראה אחורי זה, מפאת עייפותי. ואני בכלל עסוקה בחודשים האחרונים בלידות לא מאולחשות ואיפה זה שם אותי בתור פמיניסטית, איזה מין פמיניזם זה. בקיצור – יפה כתבת.
אין מה לעשות, אפילו שאת פמיניסטית את יודעת לכתוב כמו שצריך.
תמר, את גם צריכה להיות בפמיניסטיות החדשות. תכתיבי לי פוסט בטלפון, פשוט.
יהונתן, נו, גם אצל הפמיניסטיות קורות טעויות.
קראתי והזדהיתי. אני מחכה להדביק את הסטיקר שתפיצי…
מיטש, את המגניבה שבפמיניסטיות העולם. ובאמת הגיע הזמן להתבונן בכל הדברים האלו, ובאמת הגיע הזמן לסלול נתיבים חדשים. ריספקט.
האמת היא שמהרגע שצפיתי בקליפ הזה חיכיתי שמישהי כאן תכתוב עליו משהו (הניחוש שלי היה שאיתמר, בניתוח תיאורתי מרהיב על כללי הציטוט).
אני דווקא מחובבות ביונסה, אבל אני מאוד אמביוולנטית עדיין לגבי הקליפ הספציפי הזה. הוא ללא ספק חוגג את הטראש ואת הז'אנר וגם "שם את הכוס במרכז" (אני כל כך מצטערת שאין לי שום יכולת להיזכר באיזה מערכון של החמישייה קרן מור אמרה את זה, אבל זה "כאילו-אני-פות-עם-גפיים").
אבל מיטל, אני לא בטוחה שזו דוגמא לדברים שאת מדברת עליהם בשאר הפוסט. הרי כוס במרכז זה לא בדיוק פמיניזם. זה אולי התחלה-של, או יכול-להיות, אבל בכל זאת, כדי שמישהו יגיד לי שאני זה סך כל אברי הרבייה שלי אני לא צריכה את גאגא. מספיק לי לפנות לעיתון/ תוכנית טלויזיה/ פרסומת/ מקום העבודה/ אוניברסיטה הקרובים למקום מגוריי.
ואני לא יודעת אם היא אומרת לי יותר מזה, כרגע. גאגא היא עדיין כוסית גבוהה ובלונדינית ורזה, והיא עדיין עושה כסף מלהראות את עצמה לפי נורמה פורנוגרפית מסורתית (את יכולה לדמיין מצב שבו אחת מכוכבות הקליפ תהיה דווקא בוץ', או שמנמנה, אן שתיהן?)
ולפוסטים הבאים שלך על פמיניזם שמנקה את קורי השינה מהעיניים הנפוחות שלו אני מאוד, מאוד מחכה. מאוד. זה מטפטף כבר כמה זמן בכתיבה שלך פה.
שני, תודה.
איתמר, תודה. (אני חושבת שאין מחמאה גדולה יותר מפוסט על פמיניזם מאשר מגניבה. בכלל מגניבה זו מחמאה טובה. אבל יש לפמיניזם כזאת שכבה עבה של טרחנות שמכסה אותה, שבהקשר הספציפי הזה זה עוד יותר משמח).
עלמה, ההשוואה בין שתי כוכבות הקליפ עומדת על לב ליבה של הייחודיות של גאגא בעיניי. ביונסה פוצצה את האינטרנט קודם, עם ה-I'm a single lady שלה, שגם הוא מסר די פמיניסטי. פחות שערוריתי בעיניי, במדינה שבה יש כל כך הרבה אימהות חד הוריות ונשים שהן באמת סינגל. אבל בניגוד לליידי גאגא, היא משחקת לפי כל כללי המשחק. רואים את זה, למשל, בסצינה של הריקוד עם התלבושות מדגל אמריקה. ליידי גאגא בחזיה ותחתונים וביונסה בשמלה שיש בכל קליפ אחר.
נשים, על פי הספר, אמורות לשחק משחק כפול. אני מדברת כרגע על פופ. לרצות כסף, אבל להתייסר ממנו (תראי, למשל, את בריטני. כמה אומללה היא הייתה מהפרסום שלה. אפילו עשתה קרחת, השם יעזור). להתפשט, אבל עד גבול מסויים, כזה שלא יצריך מיוטיוב לשים אזהרה שמדובר בקליפ למבוגרים. לשחק עם המיניות שלהן, אבל רק עד לרגע שבו הגברים מגיעים ומוכיחים שוב שזין, זה כל מה שאישה צריכה (שוב בריטני, עם כל הנשיקות שלה המעודנות, הו-כל-כך-רציתי-להתנסות-דווקא-מול-המצלמות-נשים-זה-כל-כך-עדין).
אצל גאגא, הדברים האלו לא קיימים. בעיני, יש הבדל בין להיות כוסית ובין להסתיר את הכוס שלך רק בעזרת סרט צהוב של זירת פשע. אני חושבת שגאגא עושה פשוט דראג קווין. היא לא אישה. היא פרפורמנס איכותי עד מאד, גרוטסקי עד מאד, ומקסים עד מאד של אישה. וההוכחה הכי טובה שלי לזה הן כל השמועות הרוחשות על זה שהיא הייתה פעם גבר.
בלינק ששמתי מדברים על ההבדל בין גאגא לבין מדונה. הם מדברים שם על הספר "סקס" שעורר שערוריה בזמנו, שאפילו אני זוכרת אותה. והם אומרים שבעוד את "סקס" אתה יכול לשים בסלון של בורגנים ליברלים וליהנות מה"אמנותיות" שלו, את ליידי גאגא תתקשה להסביר. אני חושבת שזה מדד די הגיוני, אותו שולחן סלון דמיוני.
ובעניין הבוץ' או השמנמנה, אני לא דואגת. אלו שלבים אבולוציוניים. כשהתחיל "ישנן בנות" אמרו שאיזה מין סדרה על לסביות זו, שכולן בה כוסיות ועשירות ולא נראות כמו לסביות. הלסביות בכלא של גאגא כבר נראות יותר כמו לסביות. והלסביות בקליפ הבא של גאגא ייראו עוד יותר כמו לסביות. ובעיניי הטיעון הזה, שבוחן מי בדיוק עמדה במרכז הקליפ וכמה נקודות מיעוטים היא צברה, הוא בדיוק הטיעון הייצוגי הקלאסי שלא מאפשר לעשות דבר בעל קסם.
למחאה שאת מחפשת קוראים אקטאפ
המון אנשים הולכים ברחוב באמצע ניו יורק, פתאום נופלים לרצפה והחברים שלהם מציירים צורת גיר מסביבם וכותבים 'בכל 10 דקות מת מישהו מאיידס'.
יצא לי לחשוב לאחרונה על פעולה ישירה בישראל. זה מקובל בעיקר בהקשר של הסכסוך – ההקשר שבו זה הכי פחות אפקטיבי (כי הבעיה היא לא חוסר נראות). מה אם היו עושים את המיצג הזה באמצע עזריאלי, רק שהמסר היה 'קיצוץ סל התרופות הורג אותנו'*?
וחוץ מזה, אם הפמיניזם היום הוא ליידי גאגא, אני לא בטוח שאני פמיניסט.
כלומר, לא שיש משהו רע בליידי גאגא. רק לא ברור לי איזו מטרה חברתית הקליפ הזה מקדם.
* אם תהיה תנועה כזו, היא בטוח תצטרך קופירייטר יותר טוב ממני.
בפעם הראשונה ראיתי קליפ של לידי גאגא. הדור שלכם עוד לא אבוד לגמרי, כנראה.
לא יודע, לא קונה, נראה לי.
לא את הקליפ, אותו אני קונה בכיף, לקח לי הרבה זמן אבל לפני משהו כמו חודש הבנתי שסתם לקיתי בסנוביזם אוטומטי ובחרתי להתעלם מקיומה של גאגא. זאת היתה טעות כמובן.
אבל נראה לי, ואולי אני מפספס את הנקודה, שאת רק מחזקת את העייפות של הדור – לקרוא לנשים שעבורן *זה* הצליח (כי הנתון על תארים בקולג' ועל דוקטורט מראים בסך הכל ש*זה* הצליח עבור חלק מסויים באוכלוסיה, וגם שם עם גבולות די ברורים אני מניח, אם נבדוק כמה ממקבלי הדוקטורט גם זוכים למינוי ולקביעות במוסדות אקדמיים למשל) לנסח פמיניזם חדש של קליפים מגניבים ביוטיוב, איכשהו, נשמע לי הכי "הדור העייף" שיש.
בכל מקרה, זה יופי של פוסט, ואני אמשיך לחשוב עליו, אולי תצא לי תגובה יותר מנומקת בהמשך.
ההבדל בין גאגא לביונסה הוא ההבדל בין מי שמשחקת את המשחק ומי שמרחיבה את גבולותיו. גאגא לא מעוניינת להיות מודל לחיקוי – היא לא רוצה שיתלבשו כמוה. היא רוצה להיות השראה, סמן קיצוני. במובן הזה, גאגא היא באמת דראג, האישה המוקצנת שהיא עושה מפרקת את הנשיות, ופותחת מקום לדיון. האסתטיקה שלה מגחיכה את כללי האסתטיקה הנשית של ההגמוניה התרבותית הגברית, ובגלל זה אני מתה עליה.
אגב, בקליפ הזה יש יותר רפרנסים תרבותיים מבסרט שלם של טרנטינו, זה מגניב ומעייף בו זמנית.
נדב, לא. לפמיניזם שלי לא קוראים אקט אפ. אקט אפ הוא לא שדה מחשבה, אלא רק צורת פעולה. ופמיניזם, בעיניי, צריך בעיקר לחזק את היותו צורת מחשבה. ולכן, גם, אני לא חושבת שליידי גאגא היא הדבר כולו. היא רק אבן הפינה בבית המקדש השלישי. חכה לשאר הפינות לפני שאתה מחליט שזה לא בשבילך.
גדי, לא, אנחנו עוד לא אבודים. אבל אנחנו מה זה קרובים לשם.
שחר, ברור שאתה לא קונה את זה. גם אני לא קונה את זה. יש מלכודת נורא עמוקה במה שאמרתי. לתת את ליידי גאגא כדגל זה הכי היפסטר במובן הרע שיש. זה מוותר על התוכן לטובת טיעונים אסטתיים. אבל לטעמי זה חשוב כי הפמינזם השולט איבד כל כך מזמן את הקשר שלו לאסטתיקה, שחשוב לחבר אותו לשם.
דולי, לגמרי. מותחת את הגבולות. ואכן, רפרנסים תרבותיים לרוב. אבל איזה מגניב זה שזה קליפ, ולא נגיד יוליסס או אפילו סרט קולנוע באורך מלא, שאפשר לראות אותו שוב ושוב בלי להקדיש לזה יותר מדי זמן
פוסט מעולה.
מיטל, חוששתני שביחס לליידי גאגא והפרסונה הבימתית שלה פספסת ניואנס מגדרי דק של כיפוף או עיקום זהויות מיניות, הנובע מהיותה מבחינה ביולוגית מה שנקרא "אינטרסקס" כלומר בעלת איברי רבייה זכריים ונקביים כאחד. לדעתי דווקא קריאת התיגר והערעור שלה (שבעיניי היא נורא ברורה ובולטת עד שקשה לי להבין איך ניתן בכלל להתעלם ממנה) על עצם המושגים של נשיות והקטגוריות המגדריות היא הדבר המרתק והמעצים ביותר – קצת דומה לאפקט של ההופעה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון עם שיר המאדיר את דמות האישה המיתולוגית, בתור טרנסקסואלית מוצהרת. זה גם הרבה יותר חזק בעיניי מאלף ייצוגים "לא-קלאסיים" של לסביות ש"נראות כמו לסביות", מה שזה לא אמור להביע.
מיטל, אהלן. ותודה.
שרפר, וואלה! לא ידעתי שהיא אינטרסקס. זה מאד מגניב. למרות שזה קצת אחרת מדנה אינטרנשיונל, בעיני, כי המצב הלימינלי הזה בחר בה ולא היא בו. ובעניין לסביות שנראות כמו לסביות, הו קם און, את יודעת בדיוק למה אני מתכוונת.
קודם כל, כמובן, ריספקט.
אני מסתובבת עם איזה פוסט פרה-פוסט-פמיניסטי כבר די הרבה זמן (אחד מיני רבות) ואולי באמת הבחילה השעה לכתבו.
לגבי הליידי – באופן אישי קצת שבעתי מהלוק המורעב. הילדים ואני רואים סרטים על פיות ואני אומרת להם: "מסכנות הפיות. אתם לא רואים שהן לא אכלו כבר איזה שלושה חודשים?" זה מאתגר לגדל פמיניסטים. תחשבי איזה גדול זה היה אם היא היתה 12 קילו מעל המשקל הנוכחי שלה בבקיני של דגל ארה"ב (מה שאגב, מאוד עושה לי חשק לעשות את המקבילה עם דגל ישראל. ולי דווקא יש באמתחתי את 12 הקילו העודפים).
לגבי הסטיקרים: אני כל כך בעד!
יש לי בראש LOG של איזה ראיון בו יעל דן שואלת את רוני סופרסטאר על פמיניזם ורוני עונה לה: "פמיניסטית? לא…! אני לא פמיניסטית! אני בסדר בקטע הזה..!". ויעל דן, שכמעט תקעה-לעצמה-את המיקרופון-לגרון-וירתה-שלוש-יריות אמרה לה: "אני לא בטוחה שלהיות פמיניסטית זה לא בסדר".
ועד היום אני חושבת איזה דיאלוג אומלל ומה עושים כדי לשקם את הסקס אפיל של הפמיניזם.
כי באופן אישי, כשאני רואה אשה שלא מגלחת את בתי השחי אני אומרת לעצמי: וואו! היא בטח כזאת משוחררת במיטה!" איזו הבטחה קסומה גלומה בבתי שחי שעירים…. זה הרי רק עניין של מיתוג, כוס אממו. מיתוג בתי השחי השעירים.
וזה לא שאני באה לרדד את הפמיניזם לשאלת בתי השחי, חלילה. הרי חלק מהותי מהבעיה זה שפמיניזם מצטייר כתחום טרחני שעוסק בפרטים טרחניים חסרי השפעה מהותית.
מהפכת בזק, כמו מהפכת הפמיניזם הליברלי, לא יכולה להתקיים בלי תוצאות מרחיקות לכת שלעתים נוגדות את כוונת ההופכות עצמן. שכר הוגן לנשים, הזדמנויות להשכלה, זכות בחירה וכו' כולם חשובים. בלעדיהם לא יכולנו בכלל לדעת שמשהו לא בסדר, בלעדיהם לא היתה פקולטה למגדר וליידי גאגא. אבל במובן מסויים, המהפכה הפמיניסטית האמיתית עוד לא קרתה, להיפך, הדיכוי רק הולך ונהיה מושרש יותר ויותר, כמעט בלתי ניתן לפירוק. הדיכוי הזה מבוסס על הדימוי של מה זה אישה (או מה זה גבר), והאמת העצובה היא, שאישה שלא נראית דרך עיניים של גבר כמעט ולא קיימת. לראיה, הקליפ הזה שהוא כביכול מהפכני, כולו טבול בקלוזאפים על תחתים/ציצים, מלא בדימויים פורנוגרפיים (האישה הכבולה, הנשיקה הלסבית), ובשפה של סרטי טראש גנגסטרים אלימים (אם כי משעשעים, אין ספק). מה היה קורה לקליפ הזה בלי הרפרנסים האלה? הוא בכלל יכל להתקיים כמוצר מיינסטרימי? מישהו היה מבין אותו? מישהי היתה נהנית ממנו? דימויים תרבותיים חזותיים שאינם מדברים בשפה הזו, גם אם מנסים להשתחרר ממנה ולקחת עליה בעלות, עדיין משחקים באותו משחק מחפצן-סקסיסטי. בתהליך מקביל – נשים התלבשו והתנהגו כמו גברים כדי להתנהל בשוק העבודה. אין דרך (שאני יודעת עליה לפחות) להתנהל בתוך הדיכוי הזה בלי לאמץ אותו, לפחות חלקית, כי החפצון המסיבי וההולך ומתרחב של נשים הפך להיות מהות הנשיות עצמה. ובמקביל לזה שהעולם הופך להיות עולם שבו דימויים עולים בעוצמתם על ה"עולם האמיתי", כל ההעצמה הנשית המגוברתת הזאת (טוב, הנה, המצאתי מילה) רק משאירה פחות ופחות מקום לקול אנטי-פטריארכלי אמיתי להתקיים.
ולמרות דעותי הפסימיות, אני לגמרי בענין של התארגנות פמיניסטית חדשה ומגניבה שתעלה על דעתך, ואצטרף בשמחה.
אקס – שאלת בתי השחי היא אולי אחת מהדיונים החשוב ביותר שפמיניזם יכול להעלות בימנו. דמייני רגע עולם בו כל סכיני הגילוח/מכוני הלייזר/שעווה/עיניים-גבות-ריסים-שחי לא קיימים בו. מעבר לשאלה האם הנשים השעירות משוחררות יותר במיטה (אגב למיטב ידיעתי, התשובה היא כן, אם לא מתכוונת למשוחררות במובן הפורנוגרפי), כמה אנרגיה תהיה לנשים להשקיע באפיקי מחשבה אחרים? כמה התחושה החדשה שהן בסדר כמו שהן תתרום לשיפור בדימוי העצמי, בזוגיות, בדימוי החיצוני של נשים? איזו מהפכה מטורפת יכולה להתרחש כשנשים המסתובבות לצידנו מרגישות אשכרה טוב עם עצמן?
תסתובבי ברחוב פעם אחת עם בית שחי לא מגולח, ופעם אחת עם שלט לשחרור גלעד שליט. נחשי באיזו סיטואציה תקבלי יותר תגובות נסערות.
שני, אין לי קצה של ויכוח איתך. הסתובבתי עם בתי שחי שעירים. הסתובבתי עם רגליים שעירות בחצאית מיני ומגפיים. בשנקין. ב 1995. זה אכן גרר תגובות. את גלעד שליט לא ניסיתי. רושמת לעצמי לבדוק את זה בגלגול הבא.
כתבתי תגובה ארוכה ארוכה ומחקתי. יותר מדי דברים עולים לי בהקשר הזה והכל מסתכם בשורה אחת: זכותה של כל אשה להגדיר עצמה לפי ראותה. זכותה לשנות תדיר את ההגדרה הזאת.
השיח הפמיניסטי לא בא להדיר רגליהן של נשים שעשו בחירות מסויימות. להפך. טופפו על עקביכן הנה. יש מקום לכולן.
מיטל,
העניין עם אקט אפ הוא תשובה לדברים של אותה עכברית זועמת*. אקט אפ היו בדיוק תשובה לשאלה הזו. פטריק מור מתאר בספר שלו איך הוא, כהומו צעיר וחסר מודעות פוליטית מאיווה שבדיוק עבר לניו יורק, התחבר לתנועה לא בגלל המצע המהפכני שלה, אלא בגלל איזה פוסטר מדליק** שהוא ראה ברחובות ותפס אותו – דווקא בגלל שהוא היה סופר-קול.
אז כן, אקט אפ הוא כלי. אבל אני חושב שמה שחסר לנו היום יותר מהכל הוא כלים, או במילותייך – 'דרכים מחוכמות להשתמש בטכנולוגיה'.
ולגבי ליידי גאגא – יש לי חוסר יכולת מובנה להאמין שמי שבא מתוך הממסד – והיא הרי באה מלב ליבו של הממסד – מסוגל לייצג את המהפכה, או להיות חלק מהמהפכה. היא לכל היותר אינדיקציה לזה שחלקים מסויימים במהפכה כבר הצליחו, ונכנסו למיינסטרים.
* אם כבר בהתקטננויות פמיניסטיות עסקינן, למה את מניחה ש-Angry Mouse היא ממין זכר?
** ואו, אינטרנט זה כיף
אינטרנט זה כיף כשהקישורים עובדים. דמיינו קישור לכאן:
http://whatsortsofpeople.files.wordpress.com/2008/09/silence.jpg
וגם מביעה מחאה רכה כנגד הפונט המרגיז. במיוחד בתגובות הוא עושה לי את החיים קשים. חכו, חכו, גם אתם תגיעו לגילי.
.
.
.
.
.
.
.
אחרי שנגמור עם הפמיניזם, נמשיך עם הגילאות.
אקס
זה נכון. הליידי (הורס אותי. כל היום אני מסתובבת עם המשפט הזה: יו האב בין א בד גירל. א ורי ורי בד בד גירל, גאגא! נסי להגיד לעצמך את זה בסופר (זהירות, גילאות), בין שתי נשים זקנות זועמות על כי הזקנה השלישית שתפקידה הוא לפרוס גבינות לא מצליחה להסתדר עם המכונת מדבקות שמוצמדת למשקל, ותראי שחרור נשי מהו ) רזה מדי בשביל להיות אייקון פמיניסטי מושלם. אבל היא מעלה לדיון שאלות מעניינות, וזו התחלה טובה.
בעניין בתי השחי והמיתוג, אני לגמרי עם המשפט: "השיח הפמיניסטי לא בא להדיר רגליהן של נשים שעשו בחירות מסויימות. להפך. טופפו על עקביכן הנה. יש מקום לכולן."
למעשה, לא באנו להדיר. טופפו על עקביכן לכאן יכול להיות הסטיקר שלנו.
שני
כמובן. אין לי אלא כבוד לאימהות המייסדות לסוגיהן ולמי שהמשיכו אחריהן והעבירו לי את הלפיד. רק נראה לי שהגיע הזמן לעשות בדק בית. לשאול האם האנרגיה מופנית לכיוונים הנכונים.
אני באמת לא מכירה אפשרות לשחרור מלא מחפצון ומעריצות המבט. אבל אני לא בטוחה שזו שאיפה. אולי השאיפה צריכה להיות ליצור מספיק מבטים חושקים כך שכל אישה תמצא את הקהילה החושקת. העריצות הזאת, בעיניי, קשורה לטכנולוגיה. והטכנולוגיה יקרה לי מדי מכדי לוותר עליה. אולי אפשר למצוא אופציות אחרות חוץ מכן/לא.
ותגידי, האם במקרה את שני המעצבת שפגשתי פעם בישיבה של נשים לגופן?
נדב, אקט אפ הוא אכן מהדור החדש, אבל האמת היא שאפפעם לא חיבבתי אותו. למה זה טוב? מה הדרך הזו נותנת? כלומר, הומור עצמי וחוש לקהל וזה זה נחמד, אבל זה תמיד נראה לי של אנשים שמעדיפים לצעוק ולא לדבר.
ובעניין העכברה, לגמרי הייתי בטוחה שהיא אישה. רק לא התחברה לי האפשרות של להטות בנקבה גם את השם. (ובמלים אחרות: לא חשבתי על עכברה בכלל בכלל).
זה הפוסטר שעבד עליו? וואו. מי זה האיש הזה?
איתמר, תעשה משהו עם הפונט של התגובות בבקשה. אקס מביעה מחאה רכה. ואתה יודע, היום מחאה רכה, מחר היא תלך עלינו עם מגפיים ומיני בשינקין.
(אקס, איתמר הוכרז היום בטקס חשאי כמלך מלכי המלכים של ה-CSS במקום הזה. אז אני משאירה לו את העניין הזה)
ברור ברור, לא שופטת אף אחת (גם אני מגלחת שיערות! גוועלד!), אני רק רוצה להדגיש עד כמה שהדברים האלו שנראים קטנוניים הם בעצם הכי חשובים. ותכלס, אותי באופן אישי מעצבן להתעסק עם זה ואני מקטרת על זה בלי סוף, ואני מייחלת ליום שבו הפריווילגיה לא לגלח תהיה שמורה רק לאמיצות ביותר מביננו (ריספקט, אקס). ועכשיו נותר לי רק לדמיין את כל הקליפ של ליידי גאגא, אותו דבר בדיוק, רק עם שיערות בית שחי מתנופפות ברוח.
בקשר לשחרור מחפצון והמבט – אצלי זה בהחלט שאיפה, אבל היא כמעט בלתי אפשרית. יש בי איזה מקום עם תקווה, אבל בינתיים אני מסתפקת בהחלשת הקולות בראשי עד כמה שניתן, המנעות מתרבות פופלארית עד כמה שניתן, ויצירת מרחבים בטוחים. אני לא בטוחה לגבי יצירת מספיק מבטים חושקים, כי תמיד תהיה היררכיה – האישה הזו שווה יותר וזו פחות. אני מקווה שיום אחד נשים יוכלו להיות כל מני דברים, ולא רק צריכות להיות נחשקות. (ואולי גם זה יתן לגברים קצת חופש מהתפקיד של החושקים, שהוא אמנם קצת פחות מבאס, אבל גם לו יש חסרונות).
ולשאלתך – כן, אני היא.
מיטל – נראה לי שעניין הצעקה הוא די מובנה לתוך כל הרעיון של מחאה, לא?
שני, אני לא חושבת שגברים הם רק החושקים בימינו. זו בעיה של שני המינים. גם לגברים יש סד לא רחב במיוחד של מראה נורמטיבי והם נשפטים בחומרה לא פחותה. ובגלל שזהו המצב, אני חושבת שצריך למצוא פתרון אחר. ואישית, אבל זה באמת עניין של טעם, אני לא חושבת שהמנעות היא התחלת הפתרון.
ואהלן
נדב, צעקה היא סוג אחד של מחאה. יש גם דיבור, התעלמות, נידוי ובטח עוד שאני לא יכולה לחשוב עליהם כרגע.
את צודקת. המבט הגברי הוא לא רק על נשים, אלא גם על גברים (מספיק להסתכל על כל תרבות חדר הכושר). גם נשים יכולות להביט דרך המבט הזה (במאיות סרטים, כדוגמא ברורה, אבל גם נשים על עצמן במראה), אבל נראה לי שהוא נקרא כך בגלל ההסיטוריה שלו הארוכה שלו. השם באמת מבלבל ואולי כדאי לעדכנו. בכל אופן לדעתי אין ספק שהדיכוי רק מתרחב ופושה בכל מקום, משפיע על נשים/ גברים/ הומואים/ לסביות/ טרנסיםיות וכו'. אשמח לשמוע איך את מתמודדת או באמת לדון בכל מני פתרונות אפשריים. (אפשר גם לא פה, אם זה מציף את הבלוג).
רק בודק אם יש כאן תומכות לעמדה שחפצון הוא לא שורש כל רע או באשר הוא חפצון, אלא יכול גם להתפס כפעולה אנושית בסיסית שצריך לעבוד איתה ולא נגדה, ולהתנגד אליה רק כשהיא כפויה.
אוף, קרה פה הרבה בזמן שנעדרתי, ובכל זאת מיטל, בתשובה לשאלתך – לא הסתנוורתי כי חשבתי על המניפסטים של הפוטוריסטים, ולא משנה כמה חשוכות היו דעותיהם (והן היו), הניסוחים הפכו אותן למהממות ולו לרגע, במעין מקבילה משונה למה שבקשת. איכשהו ציפיתי שהפוסט שלך כבר יממש את מה שהוא מבקש ולא רק יתאר את זה.
ובאשר לשאלה האם ליידי גאגא היא פנטזיה גברית – זה נראה לי כל כך מיושן ומצמצם ומהמפלגה. הרי אין לנו שום אפשרות לדעת איך היה נראה דימוי גוף נשי "טהור", וזה גם לא חשוב. יש מאגר של דימויים בעולם, והשאלה היא לא מה תקין ומה לא אלא איך משתמשים בו (כמו השינוי למשל, שחל בכינוי כמו ניגר כשהשחורים התחילו להשתמש בו). וליידי גאגא כמשתמשת רבת עוצמה משפיעה על הדי אנ איי של הדימוי.
פוסט מעולה. וליידי גאגא היא לא אינטרסקס, מבחינה ביולוגית היא אישה לכל דבר. אני דווקא לא מרגיש בנוח עם כל השמועות לגבי זה שהיא בעצם באיזושהי-מידה-איזשהו-סוג-של-גבר, נראה לי שלפחות בחלק המקרים זה נובע מעמדה סקסיסטית – הנחה שאם אישה כל כך מצליחה, כנראה שיש בה משהו גברי.
שני, הבלוג הזה חסין מפני הצפות. בדיוק החלפנו את הזפת. אבל קודם ספרי לי למה את קוראת דיכוי ולמה את חושבת שהוא מתפשט?
אורי בי, שום דבר הוא לא שורש כל רע, ואותי באופן אישי מחפצנים לפחות פעם ביום. אם זה לא קורה, אני מודאגת מאד. הצעקה העקרונית נגד החפצון באשר הוא חפצון הוא דוגמה טובה לחוליים (ככה כותבים חולי ברבים?) של הפמיניזם ה"רגיל". ואם אתה כבר כאן, אז אני אשמח אם תמצא שם הולם יותר לפמיניזם הזה. אחרת אנחנו ניתקע עם מרכאות לכל החיים.
מרית, בדיוק! ריקליימינג דה סטריטס היא צורת המחשבה המתנגדת החביבה עליי מכולן.
נדב, תודה. הייתי בטוחה שאלו שמועות עד היום, ככשארפר אמרה שהיא אינטרסקס, ואז בדקתי וראיתי שטוענים שהיא אמרה על זה משהו בבלוג שלה. אבל עכשיו ממש הלכתי לבלוג שלה וחיפשתי שם, ולא מצאתי שום הוכחה לזה. אז אני לא יודעת. ברור שאני לא צריכה שהיא תהיה גבר כדי להיות מגניבה.
מיטל תעשי לי סיבוב על הדיסקו סטיק שלך!
אני לגמרי מסכימה עם דולי – מה שמגניב בגאגא זה שהיא לוקחת את המשחק עד הקצה, עד פארודיה, ומשתחררת ממנו דווקא על ידי זה. ונראה לי שמה שמשחרר כאן זה המלאכותיות המוחלטת של המשחק שלה. בדרך כלל, תדמיות של נשים נחשקות (החל מכוכבות על וכלה בסתם מישהי שיוצאת לדייט) מבוססות על סתירה יסודית בין מלאכותיות וטבעיות – בין זה שאת צריכה להפגין את ההשקעה שלך בעיצוב העצמי (וזה חלק ממה שמושך, זה שאת מפגינה את זה שאת מתאמצת להיות אישה: בשילוב של הבגדים שלך; בתספורת; באיפור שמראה את עצמו) ובין זה שאת צריכה להיראות כאילו זה בא לך טבעי. המלאכותיות של הנשיות מפגינה ומכחישה את עצמה באותו זמן, באותו תלתל כאילו-סורר על המצח, ושולי החזיה שמציצים כאילו-במקרה מתוך גופיית התחרה שלך.
אבל אצל גאגא, וחלק ניכר מזה זה בזכות זה שהפנים שלה לא יפות, הכל מלאכותי לגמרי, ובמופגן. ועדיין זה עובד, היא עדיין סקסית; אולי כי תרבותנו המערבית הגוועת נמצאת כבר בשלב שבו החלק של הטבעיות בעצם קטן נורא, וגאגא תפסה את זה, שאפשר לשבור את האיזון בלי לשבור את הסקסיות, שהתחבולה המעורטלת [הא הא] הזאת עדיין יכולה לעבוד.
נראה לי שזה החלק המשחרר במה שהיא עושה: להראות איך וואן איז נוט בורן א וומן באט ביקמז וואן ולהישאר א וומן ווייל דואינג איט (וההכרה בזה היא מה שמתבטא קצת במעוקם בשמועות על הזין שלה).
אז זה גם בעייתי, כי הייצוגים שהיא משחקת בהם, ומקצינה אותם, ומשחררת אותם מההכחשה שבהם הם היו עטופים, הם ייצוגים דכאניים, כמו ששני ועלמה אמרו. אבל זה גם כיף נורא, השבירה של ההכחשה, של הסתירה שכל הזמן היה צריך להחזיק בשני קצותיה ולא היה אפשר.
וחוץ מזה בתור מי שלא מגלחת שום דבר ודווקא כן נהנית לפרקים, כולל בפרק הזה, לשחק תפקיד של אובייקט מיני נחשק, רציתי לציין שזה בעצם ממש קל, אפילו בעולמנו הפטריארכלי וכו. אחרי חודש-חודשיים שבהם מוזר ומביך, פתאום נופל איזה אסימון מנטלי ונהיה לך נוח עם עצמך באופן שלא יכולת לשער לפני כן. כי זה באמת נורא כיף, ומשחרר באופן יותר כולל ממה שאפשר לנחש מראש, לא להרגיש שאת צריכה לשפץ את עצמך כל הזמן בשביל שתוכלי להראות את עצמך בציבור, או לעשות סקס.
(בדיוק ההפך מגאגא, בעצם)
קרן, אעשה לךבטח. וכן, התחבולה המעורטלת היא בדיוק מה שמגניב בה. למרות שאני חושדת שלפני ואחרי הכל, היא פשוט כיפית. בעניין הסקסית, אבל, אני לא בטוחה. אני לא יודעת כמה אנשים חושבים שהיא סקסית. שזה דבר יותר מדהים: הנה בחורה שמראה הכל הכל הכל חוץ מפס של זירת פשע, ובכל זאת מצליחה להרתיע.
וגם להגיד שאני מעולם לא הצלחתי להגיע לשחרור המנטלי הזה שאת מדברת עליו. אבל אני חושבת שזו רק דרך אחת לשחרור.
כשאני אומרת שהדיכוי מתפשט, אני מתכוונת לפלישתו מהמרחב הבינאישי למרחב הפרטי של יחסי אדם אל עצמו. או בגדול: תעשית הפורנוגרפיה שעוברת תהליך של לגיטמציה וכניסה יותר ויותר אל המיינסטרים עד כדי כך שכמעט לא ניתן להפריד בין מין למין פורנוגרפי, כל זאת יחד סחר בנשים וזנות, ותעשית היופי והרזון שמסריה חודרים אל כל נפש של נער ונערה. קשה לי לשים דברים בקונטקסט היסטורי של אם וכאשר מצבן של נשים היה גרוע יותר, אבל על פי תחושתי הלגמרי סובייקטיבית הדיכויים נהיים עמוקים וסמויים יותר כי הם לא רק חברתיים – הם עצמיים.
באשר לשאלה שעלתה האם חפצון הוא באמת נורא כל כך, עצם השאלה קצת עושה לי צמרמורת אם כי נתקלתי בה בעבר. עוד לא נתקלתי בחפצון בקונטקסט חיובי, אשמח אם תאירו את עיני. חפצון הוא מצב מחשבתי שמאפשר דיכוי – בין אם להפוך ערבים למפלצות או להתעלל ולאכול חיות (קראתי אגב מאמר מענין שמשווה בין חפצון בע"ח לנשים, חלוקת הגוף לחלקים וכו'), וכמובן הפיכתן של נשים לאובייקט מיני. באופן אישי אני רואה קשר בין המאבקים הללו, אני יודעת שזה מעורר אנטגוניזם אצל רוב הא/נשים.
קרן – באמת באמת? כי נראה לי שיש הבדל בין להיות נחשקת (עם שערות בבית השחי נגיד) לבין להיות אובייקט מיני. ובטח בין להיות אחד כזה בצורה כפוייה ללבחור לשחק להיות אחד. בתור מישהי שלא מורידה שערות ברגליים ובבית השחי, ושבאיחור של עשר שנים אחרי אקס הולכת עם מיני וכפכפים בשנקין, אני מזדהה עם תחושת השחרור שבכך. יש משהו במיני ובמחשוף עם שערות שמאפשר לי להשתמש בסמלי מין ולפרק אותם בו זמנית. אבל אני מסכימה עם מיטל שיש גם דרכים אחרות לשחרור, ואני יכולה גם לומר שבשנקין זה עובר, אבל בירושלים זה קשה יותר. ובראיון לעבודה חדשה או בארוחה הראשונה עם המשפחה המורחבת של החבר, אני לא מרגישה שההחלטה לבוא לא מגולחת נעשית קלה מפעם לפעם, או שמושקעת בה פחות אנרגיה מלהוריד שערות (או להסתיר אותן). [אבל אולי זה ההבדל ביננו, כי עבורי גם מין וגם נשיות הם דברים עצומים ונהדרים וקשים ומורכבים ובהחלט לא רק עניין של חדווה (לא בספרות ולא בחיים…)]
ולגבי הליידי – יש לי מחשבה קצת לא מנוסחת בהקשר של הדברים של עלמה ושל שני. מיטל, פעם כתבת על איך ניכוס הפאנק על ידי המיינסטרים פירק אותו (בהקשר של מחוברות, אם אינני טועה), כשאני רואה את גאגא הרזה והמגולחת למשעי והעירומה, לא תמיד ברור לי עד כמה זו תחבולה מערטלת או עד כמה זו השתרשות של הדיכוי שעליו שני דיברה בהרחבה והכלת מה שנתפס כשוליים לתוכו.
אני זעה בכסאי באי נוחות ומרגישה כאן צורך בגילוי נאות: היום יש לי אפשרות לבחור: אני לא אלך לראיון עבודה עם שיערות ראוותניות אבל אני לגמרי אלך לגן להביא את הילדים (בשנקין אני פשוט כבר לא נמצאת, נפרדנו כידידים), בשנות נעוריי (אייטיז, לא עלינו) לא יכולתי לסבול אף שערה מבצבצת. היום יש לי הרבה יותר חופש. לא חופש מוחלט. אבל משהו. האתגר האמיתי הוא לנסות ללכת לים או לבריכה עם מפשעות שעירות. עד היום לא הצלחתי. צריך להשאיר גם משהו לדור הבא.
(הייתי חייבת, כי אחרת כל פעם שנכתב פה "אקס" ו"בתי שחי" הרגשתי שהדמות הבלוגוספרית שלי הולכת ומתרחקת ממני).
שני, אני עוד צריכה לחשוב על עניין העמקת הדיכוי. אבל בואי נדבר רגע על חפצון. אפשר להגיד חפצון גם כרגע שבו אדם הוא סך איבריו. לפעמים, נדב מדבר אתי על מה הוא הלך להגיד לבוס שלו בישיבה הקרובה, והמכנסיים שלו קצת נוזלים ותחילת התחתונים מבצבצת לו, וזה לא שאני לא מקשיבה, אבל הדיבור שלו עובר לרקע, והתחת שלו עובר למרכז. לפעמים אני מספרת לנדב משהו שאחותי אמרה לי, והוא מקשיב, אבל זה ברקע, ובמרכז נמצא העור של היד שלי, והרכות/קשיות שלו והאור שנח עליו ממש עכשיו. חפצון. חפצון טוב.
עדי, זה נכון. יש פה בהחלט אלמנט של ניכוס המיניות החריגה בידי המיינסטרים. אבל אני עדיין צריכה לחשוב אם זה רע. האם המטרה היא פירוק המיינטסרים לחלוטין או הרחבתו עד כדי כך שיכלול את כל התופעות האנושיות? אני לא יודעת מה התשובה שלי לזה.
אקס, את מהממת.
לא כל התענגות פיזית או ויזואלית היא חפצון. כחלק מהיותנו אנושיות, אנחנו גם יצוריים פיזים ומיניים. אפשר להסתכל עלינו, ואפשר גם להנות ממה שרואים. החפצון נוגע למהות: להפחית ממהותו האנושית של אדם לכדי חפץ. בעקרון, אפשר לטעון שחפצון הוא לא מזיק כל עוד הוא לא גורר התנהגות מזיקה, זה כמו להגיד שגזענות לכשעצמה היא לא מזיקה, אבל רצח או אפליה על רקע גזעי כן (זה גורר דיון ארוך ופילוסופי על מאווים ורצונות, שאפילו לי אין כוח להכנס אליו). השאלה המענינת היא למה יש גזענות או חפצון, מי מרוויח ומי סובל ממנה, מה התהליכים שעוברים עלינו כפרטים וכחברה כתוצאה ממנה. לנסות להגיד/להוכיח שאולי לא כל חפצון הוא רע בהכרח לא רלוונטי מבחינתי, כי העובדה היא שיש הרבה חפצון רע ומזיק, וזה לא מבטל או מקל על זה.
אוף, נו, באמת, בחייאת, אנשי ה"אבל זה קליפ עם כוסיות וסקס ומגניבות." מישהו כאן חושב, באמת, שנאורות מיגדרית אומרת שפופ לא יכיל עוד כוסיות וסקס ומגניבות? למה שתהיה כוכבת פופ שמנה? ברור שלא תהיה, כמו שלא יהיה כוכב פופ שמן. פופ זה ז'אנר שמבוסס בחלקו על בידור מיני ומרבית האנשים לא נמשכים לאנשים שמנים.
וחוץ מזה, ברור שהחפצון אצל גאגא הוא לגמרי משמש כמשחק סמיוטי ולא כמכירה של סקס כי הקהל של גאגא כמעט כולו גברים הומואים או נשים (שמטבע הסטטיסיקה רובן סטרייטיות). אין לה למי למכור סקס.
פלאי-
אני לא מבינה מה זה "נאורות מגדרית", אבל לא מקבלת את ההנחה שלפיה חפצון של אישה שמוכר אותה כסקסית הוא משהו שקהל היעד שלו הוא רק גברים-סטרייטים-שירצו-לזיין-אותה (בובות "בארבי" למשל, נחשקות בעיקר על ידי ילדות בין גילאי 5-10. אז "בארבי" זה משחק סמיוטי?).
נכון, זה היה טיעון לא טוב.
בכלל, זו הייתה תגובה לא משהו. אני חוזר לישון.
וגם לא מוכנה לקבל את זה שמרבית האנשים לא נמשכים לאנשים שמנים.
לעומת המודל שמוכרות לי ליידי גאגא וביונסה ובארבי- אני באופן אישי לא רק מלאה, אלא שמנה.
וגם, אגב, בערך 99 אחוז מהנשים ומהגברים שאני מכירה (בחיים, כן, לא בטלויזיה). הרי כל העניין עם השומן הוא המודל השדוף שהגיע עד כדי אבסורד
(הרי במציאות, בכל זאת, הפלא-ופלא:
כל הפגומים והפגומות הללו (שמנמנים שכמותם, מקריחים שכמותם, חסרי-פוטושופ דהויים שכמותם, רחבות ישבן שכמותן, נמוכות מידי או גבוהים מידי או, נו, אני) דווקא מאוד נמשכים אלה לאלו ואלו לאלה ואלו לאלו וכן הלאה. מאוד).