קליי שירקי, שאין צורך להציג אותו כאן, כתב פוסט שאני הייתי אמורה לכתוב, לולא הייתי כל כך פמיניסטית מתחכמת שחושבת שתמיד יש דרך טובה יותר לעשות שינוי בעולם, מלבד לגרום לנשים להתנהג כמו גברים. אז ביקשתי ממנו רשות לתרגם, והנה זה כאן.
אז קיבלתי מייל מסטודנט/ית טוב/ה לשעבר, שרוצה להתקבל לעבודה וביקש/ה המלצה. "בטח", אמרתי, "תגיד/י לי מה את/ה רוצה שאגיד". קיבלתי בחזרה מכתב שבו הסטודנט/ית תיאר/ה את עבודתה/ו והתאמתו/ה לעבודה במונחים כה מחמיאים, שהם היו גורמים לסגן מנהל מותג להסמיק.
אז כתבתי את המכתב שלי, לאחר שקראתי את ההערכה העצמית של הסטודנט/ית והנמכתי את הטון, כדי שזה יישמע כאילו בנאדם כתב את זה, ולא מחלקת יחסי ציבור, ושלחתי אותו. ואז, אחרי שהתגברתי על תחושת האי-נוחות, הבנתי שבאמצעות תיאור מוגזם של היכולות שלו/שלה, הסטודנט/ית ודאי קיבל/ה את המכתב הטוב ביותר שיכל/ה לקבל.
עכשיו, אתם יכולים לנחש האם מדובר בסטודנט או בסטודנטית?
כמובן שאתם יכולים. הבית שלי, התכנית לטלקומוניקציה אינטראקטיבית ב-NYU, הוא די מאוזן מגדרית, ולימדתי בערך אותה כמות של נשים וגברים בעשור האחרון. בתיאוריה, המגדר של סטודנט לשעבר אמור להיות אקראי. למעשה, הייתי יכול לכנות אותו בשם שפם בן-גברא, והתעלומה לא הייתה הופכת קלה יותר. והתחלתי לדאוג יותר ויותר מכך שרוב הנשים במחלקה, בעבר או בהווה, פשוט לא יכולות היו לכתוב מכתב כזה.
לא מדובר בדאגה פסיכולוגית; אני לא מודאג שמא נשים לא בונות מספיק הערכה עצמית. אני מודאג ממשהו פשוט בהרבה: לא למספיק נשים יש מה שדרוש כדי להתנהג כמו אידיוט יהיר שמאדיר את עצמו.
זוכרים את דיוויד המפטון, אמן ההתחזות שתואר ב-"קשר בכל מחיר" (Six Degrees of Separation), שהעמיד פנים שהוא בנו של סידני פואטייה? הוא שיקר את דרכו למסעדות ולמועדונים, הצליח ללוות כסף, והתנחל בחדרי אורחים של סלבריטאים. הוא לא שכח את העובדה שהוא מסתכן, או מכך שהוא עלול לסבול. פשוט לא היה לו אכפת.
זה לא שעדיף לנשים להיות אמניות התחזות; גם להרבה אמני התחזות עדיף להפסיק עם ההרגל הזה. אבל עד שלנשים יהיה מודל לחיקוי, שמוכנה להסתכן במאסר כדי להתקדם, הן יחמיצו את האפשרות להשתמש בכמויות קטנות של הונאה קידומית כדי לקבל מה שהן רוצות, ואם הן לא יוכלו לעשות זאת, הן יקבלו פחות ממה שהן רוצות.
אין שום גבול עליון לסיכונים שגברים מוכנים להסתכן כדי להצליח, ואם קיים גבול עליון כזה עבור נשים, הן יצליחו פחות. הן גם יבלו פחות בכלא, אבל אני לא חושב שאפשר לקבל את הפרס בלי להיות מוכן להסתכן.
***
כאשר הייתי בן 19, שלושה ימים לאחר שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, נפגשתי עם ביל ווארפל, שהעביר שיעורי עיצוב לתיאטרון לתארים מתקדמים (המקצוע הנבחר שלי, באותם ימים), כדי לשאול אם אוכל להשתתף בקורס עיצוב. הוא שאל אותי שתי שאלות. הראשונה הייתה "איך אתה מצייר?". לא כל כך טוב, עניתי (בקושי ידעתי לצייר באותם ימים). "בסדר, איך אתה רושם?" הבנתי שזהו זה. יכולתי להירשם לקורס עיצוב תפאורה או לקורס עיצוב תאורה, אבל לא ידעתי לצייר או לרשום מספיק טוב, ולכן לא אוכל להירשם לאף אחד מהם.
"אני רושם טוב", אמרתי.
על סוג ההתנהגות הזה אני מדבר. ישבתי במשרד של מישהו שהערצתי אותו ופחדתי ממנו, מישהו שהיה שומר הסף של משהו שרציתי, ושיקרתי לו בפרצוף. דיברנו עוד קצת ואז הוא אמר "בסדר, אתה יכול להירשם לשיעור שלי". ורצתי לחנות ציוד האמנות הקרובה, וקניתי חומרי רישום, משום שהיה עליי להתחיל ולהתאמן.
כך הצלחתי לעבור את הסף. למדתי לרשום, ביל הפך למורה ולמנטור שלי, וארבע שנים לאחר מכן עברתי לניו-יורק והתחלתי לבצע את עבודות העיצוב שלי. אני לא יכול לומר שהיכולת שלי להתפרנס מהמקצוע ההפכפך הזה קשורה אך ורק להתנהגות שלי במשרד של ביל, אבל אני יכול לומר שהיא תלויה בכך שהייתי מוכן לעשות דבר כזה. ההבדל ביני לבין דיוויד המפטון לא נעוץ בכל שהוא אמן התחזות ואני לא; ההבדל הוא שאני סיפרתי רק שקרים שיכולתי לעמוד מאחוריהם, וידעתי מתי להפסיק. זוהי לא התנהגות מסוג שונה, כי אם מינון שונה של אותה התנהגות.
ונראה לי שנשים באופן כללי, והנשים שעל חינוכן אני מופקד באופן פרטי, נוטות להיות גרועות בסוג כזה של התנהגות, אפילו כאשר הסיטואציה מזמינה התנהגות שכזאת. הן לא רק גרועות בלהיות אידיוטיות יהירות שמאדירות את עצמן. הן גרועות בלהתנהג כמו נרקיסיסטיות שמקדמות את עצמן, כמו אובססיביות אנטי-סוציאליות, או כמו שחצניות פומפוזיות, אפילו קצת, אפילו לרגע, אפילו כשהאינטרסים שלהן דורשים מהן לעשות זאת. אפשר למתוח ביקורת רבה על סוג ההתנהגות הזה, אבל אי אפשר לומר שהיא לא מצויה בקרב אנשים ששינו את העולם.
השינוי הזה דורש מנשים להתנהג כמו גברים, אבל אז מה? אנחנו מבקשים מאנשים לחצות את גבולות המגדר כל הזמן. אנחנו במהלכו של פרוייקט רב-דורי שמעודד גברים להיות מקשיבנים טובים יותר ובני זוג רגישים יותר, להתחשב ותר ברגשות האחר ולהחצין יותר את הרגשות שלהם. באותו אופן, אני רואה עמיתים שמנסים ללמד נשים אסטרטגיות להגנה עצמית, שכוללת אגרסיות פיזיות ישירות. אבל לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם העמיתים שלי היו מתאמצים באותה מידה כדי ללמד נשים אסטרטגיות לקידום עצמי.
* * *
אחת מהסיבות לכך שאסטרטגיות כאלו מצליחות היא שאנחנו חיים בעולם שמפלה נשים לרעה. עם זאת, אפילו בעתיד אידיאלי, קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות שמניבה תגמולים לא פרופורציונאליים, ואם קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות גברית, התגמולים האלו ימשיכו גם הם להיות גבריים. זוהי לא תוצאה של דיכוי, אלא של חירות.
אזרחי העולם החופשי מחזיקים במינון חסר תקדים של חירות שמאפשרת לנו לבחור איך אנחנו חיים, כך שאנחנו חווים את החיים כסדרה עצומה של תגליות עצמאיות: מה עליי לעשות? איפה אעבוד? עם מי עליי לבלות את זמני? ברוב המקרים, אין תשובה נכונה, רק פשרות. רבות מהפשרות האלו מתרחשות בשוק: החל ממה שאנחנו אוכלים ועד המקום בו אנחנו גרים; בכל תחום יש רשימת אפשרויות, ובין ההעדפות שלנו לתקציב שברשותנו, אנחנו עושים את הבחירה שלנו.
אבל בשווקים מסויימים החליפין הוא הדדי – בזמן שאתה שוקל את האפשרויות שלך, גם האפשרויות שלך שוקלות אותך. האנשים שהם מספיק ברי מזל כדי שהאפשרויות האלו יהיו פתוחות בפניהם מגלים במהירות כדי זה לא מספיק שאתה רוצה ללמוד ב- Swarthmor, או לקבל מימון מ- Kleiner Perkins. המוסדות האלו צריכים גם להחליט שהם רוצים אותך.
כמה מההזדמנויות החשובות ביותר שאנחנו מקבלים מתרחשות בשווקים הדדיים: חינוך ותעסוקה, חוזים והלוואות, מענקים ופרסים. והמוסדות שמאפשרים את ההזדמנויות האלו פועלים בסביבה שבה קשה להגיע למידע מדויק. אחד מכלי השיפוט המרכזיים ביותר שלהם הוא הצבת שאלה ישירה למתמודד: ספר לנו מדוע עלינו לקבל אותך. ספר לנו למה עלינו להעסיק אותך. ספר לנו למה עלינו להעניק לך מענק. ספר לנו למה עלינו לקדם אותך.
בנסיבות כאלו, אנשים שלא מרימים את ידם, לא זוכים שיבחרו בהם, ואנשים שמרימים את ידם בביישנות, נבחרים פחות. המצב הזה נובע חלקית מהעובדה שבאנשים אסרטיביים מבחינים ביתר קלות, אבל הוא נובע גם מכך שהרמת היד כשלעצמה מהווה סימן יקר-ערך לכך שאתה מוכן להסתכן בהשפלה פומבית כדי לנסות משהו.
המוכנות להסתכן חופפת להרבה מהמיומנויות שלהן יזדקקו המועמדים כדי לבצע את העבודה עצמה – לגייס עמיתים וכסף, להכניס מוטיבציה בלב המשתתפים ולשכנע את חסרי האמונה, להתמיד לנוכח מכשולים ולעג. במילים אחרות, מוסדות שמעריכים את ההתאמה של מועמדים בוחרים לרוב אנשים שמקדמים את עצמם משום שקידום עצמי קשור לתכונות אופי אחרות שנדרשות כדי להצליח.
מפתה לדמיין שנשים יוכלו להיות חזקות ובטוחות בעצמן מבלי להיות יהירות או אידיוטיות, אבל זוהי תקוות שווא, משום שאנשים אחרים הם אלו שקובעים שאתה אידיוט, והניסיון שלא להגיע למצב הזה, מעניק לאנשים אחרים כוח להטיל וטו על הפעולות שלך. כאשר מישהו מציג עצמו כטוב מספיק כדי לבצע דברים מעניינים, באותה נשימה הוא גם חושף את עצמו לשיפוט שלילי לסוגיו, וככל שאני יכול לומר, העובדה שאנשים אחרים זוכים באפשרות להחליט מה הם חושבים על ההתנהגות שלך מותירה רק שתי אסטרטגיות תגובה: לא לעשות דבר, או לא להתייחס לתגובה.
* * *
האסטרטגיה של אי ההתייחסות לתגובה מפתיעה לטובה. עוד אחת מהסטודנטיות שלי לשעבר, שעכשיו היא עמיתה למקצוע וחברה, קראה בקשה מעיתונאי במגזין, שמבצע תחקיר לקראת כתבה טכנולוגית, וביקש דוגמאות. החברה שלי, שבעבר הייתה שקטה מדי בנוגע לעבודתה, החליטה לכתוב לכתב ולומר: "העבודה שלי היא נפלאה. כדאי לך לכתוב אודותיה".
הכתב בחן את העבודה שלה וכתב לה חזרה: "העבודה שלך אכן נפלאה, ואני אכן אכתוב עליה. אני חייב גם לומר לך שאת האישה היחידה שהציעה את עבודתה. גברים עושים זאת כל הזמן, אבל נשים מחכות שמישהו ימליץ עליהן". החברה שלי הפסיקה לחכות, ועכשיו העבודה שלה זוכה לתשומת הלב לה היא ראויה.
אם תעברו במחלקה שלי ב-NYU, לא תאמרו "הו, הביטו עד כמה גברים הם יותר מוכשרים מנשים". רמת האנרגיה היצירתית והגיוון שבה במקום הזה עדיין גורמים לי לעצור את נשימתי, והם לא מחולקים על פי המינים. עם זאת, לא תטעו אם תאמרו "אני מתערב שהסטודנטים שיהיו מפורסמים חמש שנים מעכשיו יכללו יותר גברים מנשים", משום שזה מה שקורה, שנה אחר שנה. החברה שלי, שדיברה עם הכתב, ממשיכה להיות מקרה חריג ועצוב.
חלק מהאפליה הזו בקריירה נובעת מסקסיזם, אבל חלק אחר נובע מכך שגברים פשוט טובים יותר בלהיות יהירים, ומודאגים פחות מכך שאנשים שיחשבו שהם טיפשים (לרוב בצדק, יש לומר), משום שאנחנו מנסים דברים שאנחנו לא כשירים לעשות.
ואני לא יודע מה לעשות בנוגע לבעיה הזאת (המהות של קיטור, למעשה, היא העובדה שלמקטר אין כל מושג איך לתקן את הדברים עליהם הוא מקטר). אבל אני יודע זאת: יהיה טוב יותר אם נשים יזהו הזדמנויות מעניינות שעשויות להתאים להן, הזדמנויות שהן עלולות לחרב אם באמת ינסו לעשות משהו לגביהן, ואז ינסו לקבל אותן. יהיה טוב אם יותר נשים יתרגלו להרים את ידן ולומר "אני יכולה לעשות את זה. תרשום אותי. העבודה שלי נפלאה", ולא משנה כמה אנשים יתרגזו בשל התנהגות שכזאת.
מצוין וחשוב. תודה על התרגום
מיטל, אני מאוד שמחה שתרגמת את הפוסט הזה.
זה מצחיק לקרוא אותו אחרי פתיחה של אישה שמסבירה שהיא הייתה יכולה לכתוב אותו בעצמה אבל…
למה בעצם לא להצהיר (ביהירות, בחוצפה שתסכן אותך בלהיחשף כטיפשה) שאת פמיניסטית-מתחכמת-נפלאה, ולכן יום אחד עוד תכתבי כאן פוסט המשך שידבר על איך אפשר, ובלי שנשים יהיו גברים?
אני מוכנה ללכת אחרי קריאה כללית ובלתי מחייבת אך מעוררת שמחה מהסוג הזה.
למעשה, אני מתחייבת לכתוב את הטוקבק המתלהב הראשון. עליי.
זו לא בהכרח רשומה על מגדר. כלומר: לא קראתי את זה כרשומה על מגדר. אם מתעלמים מהפן הסטטיסטי (וזה הרְגל), עדיין אפשר להשאר עם תמצית שמתארת תכונת אופי מסויימת ואת יתרונותיה. ואז הרשומה הופכת מקיטור לעצה; הֱיה יהיר. זו ניתנת לישום גם בידי גבר שבגברים.
מצוין ונכון והקיטור לא הוצא לשווא. בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא עכשיו. תודה על התרגום.
אני יכולה להגיד שלאחרונה היו לי כמה הזדמנויות שבהן הייתי צריכה להרים את היד, ובכל פעם שאכן עשיתי זאת, זה היה מתגמל.
התהיה שלי היא האם נשים יעשו זאת באותו אופן כמו גברים? האם האסרטיביות, או "היהירות האידיוטית" הנשית זהה לזו הגברית? או שמא יש לנו דרך אחרת?
נעמה, תודה.
עלמה, אני מוכנה בתגובות. אני עובדת על פיתוח שיטה סודית שתאפשר את זה. כשאסיים את הניסוי העצמי, אכתוב את הפוסט, הבטח הבטחתי.
נ', להבנתי, זו בהכרח רשימה על מגדר. את יכולה לא להסכים עם השיוך המגדרי, אבל הטקסט משייך את התכונה הזו לנשים. זה חלק מרכזי מהטענה שלו.
גילי, בבקשה. אני חושבת שנשים יכולות למצוא דרכים מתוחכמות יותר. לא בגלל שנשים הן מתוחכמות יותר מלכתחילה, אלא בגלל שהן משכללות את הדרך שלהן כשהן כבר יודעות את הבעיות בדרך שגברים מצאו, כך שיש להן יתרון של ניסיון קודם.
אבל זו לא כל טענתו. אני, כפחות מעורה בעינייני מגדר, מצאתי שגם שלשאר טענתו יש ערך בפני עצמה, כעצה שאני לעצמי יכול לממש.
נ, את צודקת כמובן. זכותך לקחת מזה כל דבר שיועיל לך. רק בעיניי זה כל כך חלק מהותי, שלא ניתן לוותר עליו.
גם אני מודה על התרגום והבאה של המאמר/פוסט הזה. לא חשבתי במונחים של מגדר, אבל מעניין לי לדעת שזה יותר שכיח, התנהגות כזו (פסיבית) אצל נשים. מצד שני מתקבל על הדעת, לא? קראתי איפשהו בספר של קורט וונגוט, "ארוחת בוקר של אלופים" שזו דרך חשיבה הישרדותית קדומה, משום שנשים הזדקקו בעבר לכמה שיותר ידידים שיכלו, וכמה שפחות אויבים, על רקע כוח פיזי מועט יותר בהשוואה.
כשקראתי את הפוסט באנגלית ידעתי שמישהי תתרגם אותו ושהיא תהיה מלכה, פשוט לא ידעתי שזו תהיה המלכה החביבה עלי מכולן. תודה בשמי (ובשם כל הנשים העצלות ששלחתי להן את המקור באנגלית ולא קראו).
עכשיו מגיע החלק הקשה, כמובן. להפנים.
יעלילה, מחשבה מצחיקה של וונגוט. מעניין אם היא נכונה באמת.
זוש, מלכה את בעצמך.
!
איתמר, שמת לב שאתה הראשון שמעז?
באמת אין אף פמיניסטית זועמת חוץ ממני על המטוס הזה?
נו טוב –
זה תרגום מצוין (יחי שפם בן-גברא!) לפוסט מאוד מעניין, אבל גם ממש נאיבי בעיני.
זה שנשים הן פחות אידיוטיות יהירות מאשר גברים זו לא סתם טעות הסטורית מעציבה שצריך לתקן אותה, יש לזה סיבות סוציולוגיות עכשוויות די חזקות ואפילו די טובות.
כי הרי, להבדיל מהדוגמאות שמביא כאן שירקי, רוב הסיטואציות בעולם שבהן צריך לבחור האם להיות אידיוט/ית יהיר/ה או לא הן לא כאלו שבהן את מנצלת מישהו באופן חדפעמי ולכן גם לא משנה מה הוא יחשוב עלייך אחר כך (מכתב ההמלצה), וגם לא כאלו שבהן האדם שמולך לא ידע שבחרת לנהוג כאידיוט/ית יהיר/ה (ראיון הרישום), אלא סיטואציות שבהן האנשים שמולך רואים האם בחרת לנהוג כאידיוט/ית יהיר/ה ומגבשים עלי/י/ך דעה בהתאם, ודעתם דווקא חשובה לך, וכן משנה לך "כמה אנשים יתרגזו בשל התנהגות כזאת", כי אלו א/נשים שאת תקועה איתם, שאיתם את עובדת ומהם את מנסה להשיג דברים.
והעניין הוא שאידיוטיות יהירה אצל נשים נתפסת אחרת לגמרי מאשר אצל גברים בעיני הא/נשים האלו: להיחשב בעיני עמיתייך כאידיוטית יהירה זה פשוט כמעט אף פעם לא משתלם. לא ירצו אותך. את תיפסלי. להיחשב לאידיוט יהיר, כנגד זאת, זו אולי תכונה מעצבנת, או מגוחכת, או משפילה לעתים, אבל ממש לא כזו שחוסמת את הדרך, ולעתים ממש להפך.
וזה כללי הרבה יותר מאשר סוגיית השיווק העצמי האגרסיבי. כי להיות אגרסיבית בכל צורה זו פעולה שנשים תמיד מקבלות עליה סנקציות ממש חריפות, ולכן לומדות להימנע ממנה.
בלי להיכנס לסיפורים אישיים אמיתיים ומזעזעים, לי אישית יצא לחטוף על הראש לא מעט, בכל מיני הקשרים, על כך שאני יהירה, או אגרסיבית, או אלימה. ואני באמת יהירה ואגרסיבית ואלימה לפעמים, אבל לא יותר ואפילו הרבה פחות מאשר לא מעט ממכריי הגברים, שבכל זאת זוכים להרבה פחות סנקציות חברתיות על אותן תכונות בדיוק. ואני עוד מסתובבת בתוך הבורגנות האשכנזית הגילמנאית השמאלנית המשתדלת-להיות-פמיניסטית.
נכון שגם אם זו המגמה הכללית, כדאי היה עקרונית לאתר את הסיטואציות, הקיימות בלי ספק, שבהן גם כאישה כדאי לך להיות אידיוטית יהירה, אבל זה קצת נאיבי לצפות לזה. כי יש לבני אדם את מה שאן סווידלר קוראת לו ארגז כלים, אופן ההתנהלות הבסיסי שלך בעולם. שמתוכו את/ה בוחר/ת כל פעם את צורת ההתנהגות שנראית לך נכונה לאותו רגע, ואכן יש בתוכו מגוון מסוים (אף אחד/ת לא נדחפ/ת תמיד או שותק/ת תמיד; את/ה בוחר/ת את הקרבות שלך), אבל יש לו גם הומוגניות מסויימת. או שאתה טיפוס נדחף, או שאת לא. ואם כן, אז לפעמים תידחף גם כשהיה עדיף לך לשתוק. ואם לא, אז לפעמים לא תידחפי גם כשהיית צריכה.
בקיצור, אני חושבת שאפשר להסביר הרבה מההבדל המגדרי הזה במונחים רציונליים ואפילו תועלתניים. מצד שני, יש צד שני. אבל בתגובה אחרת כנראה.
קרן, יש הרבה פמיניסטיות זועמות פה, אבל לפי המחקרים במרחב נשי, כמו זה שנוצר פה בפוסט הזה, אנחנו תמיד מכילות וזה
הדוגמה של הרישום היא דווקא לא דוגמה לאינטראקציה חד פעמית. הלא הוא אחר כך למד אצל האיש הזה, ואם הוא היה חושב שהוא אידיוט יהיר, זה בהחלט היה משפיע עליו.
ובנוגע תפיסת האסרטיביות בעיני העולם, אני חושבת שאפשר להסתכל על זה גם אחרת. יש מעט נשים שמרימות את ידן (זו מטאפורה טובה שלו), ולכן העולם נוטה להעניש על כך נשים יותר משהוא נוטה להעניש על כך גברים. ייתכן כי לו נשים היו מתנהגות ככה באותם מינונים כמו גברים, העונש הלא-פרופרציונלי עבור נשים היה פוחת (כמובן, לא עד לרמה זהה לזו של גברים. אבל יש לקוות שפוחת בהרבה).
ובעניין הארגז כלים, אני חושבת שזו נאיביות לחשוב שכלי ההאדרה העצמית והאסרטיביות נפוצים בארגזיהן של נשים כמו באלו של הגברים (או במילים אחרות, ממתי את דוגמה?).
הפוסט הזה הוא נאיבי, אני מסכימה, אבל רק בגלל שהוא מבוסס על ההנחה (על אף שהוא טוען שלא) שאם יסבו את תשומת ליבן של נשים לכך יהיה להן קל לשנות זאת.
אני לא מבין ממתי פמיניזם הפך מ"בואו נתקן את החלקים בעולם שדורשים תיקון" ל"ככה העולם, בואו נלמד איך לרמות אותו טוב כמו הגברים". הסבלנות כלפי אידיוטיות יהירה צריכה לפחות אצל הגברים, ולשם צריך לדחוף, לא להיפך.
מיטל – אני לא מוותר עליו. אני פשוט אוכל את העוגיה והקרמבו בנפרד.
ניצן – צריך לבחור מטרות מציאותיות מידי פעם, לא?
כן כן, אני מסכימה איתך. (הו לא!)
הרישום לא דוגמה לאינטרקציה חד פעמית (זה המכתב), אלא לאינטרקציה שבה לאדם מולך אין באותו רגע יכולת לדעת שאתה בוחר להתנהג כמו אידיוט יהיר.
ולגבי ארגז הכלים, התכוונתי בדיוק למה שאמרת – כיוון שא/נשים קונות/ים את ארגזי הכלים שלהן קומפלט, כי ככה זה בא לחנות, נשים קונות את ארגזי הכלים הלא-אגרסיביים יחסית, כי הן מסיקות בצדק שזה הסט שעדיף להן.
יופי של טקסט, ולא פחות מכך – יופי של תרגום. כל הכבוד, מיטל.
צד שני!
מה שמרתק אותי בפוסט הזה זה האופן שבו הוא מעלה את שאלת החשיבות האסטרטגית של מה-חושבים-עליך במשחק החיים שלך.
אמנם, בניגוד למה ששירקי אומר, כמעט אף פעם לא באמת לא-משנה-מה-יחשבו-עליך. פשוט יש נסיבות שבהן זה שתתנהג/י כאילו לא משנה לך מה יחשבו עליך לא יגרום לכך שיחשבו עליך דברים גרועים מספיק בשביל שזה ישנה. הנסיבות האלו נפוצות הרבה יותר עבור גברים מאשר עבור נשים. ולכן נשים בוחרות בחוכמה לא להתנהג כמו אידיוטיות יהירות.
אבל מה שכן, נראה לי שנשים, באופן כללי, נוטות להתייחס לשאלת החשיבות של מה-חושבים-עלייך באופן אחר לגמרי מאשר גברים. ראשית כל, הן מניחות תמיד שזה חשוב מאוד; שנית, הן מניחות שמה שחשוב מאוד זה לא רק, נניח, האם חושבים עליהן משהו רע או טוב, אלא מה *בדיוק* חושבים עליהן; והן מנהלות את חייהן כאילו זה שיחשבו עליהן רעות זה תמיד רע בשבילן, וזה שיחשבו עליהן טובות זה תמיד טוב בשבילן, למרות שבעצם זה ממש לא כך.
(ובין השאר, הרבה פחות חשוב להן מה הן חושבות על אחרים מאשר מה אחרים חושבים עליהן.)
וכל זה באמת חוזר בצורה מצערת לכמה נשים הן עדיין קודמכל אובייקט שמסתכלים עליו וגברים הם קודמכל סובייקט מביט וכל החרא הזה. אבל נראה לי שזו דווקא תכונה שאולי יש סיכוי לשנות באיזשהי מידה, לפחות בעצמך. דווקא בגלל שזה משהו שממש מכונן אותנו באופן עמוק, ופחות מתבטא על פני השטח בסנקציות יומיומיות; וכמו כן, כי מה שצריך לשנות פה זה לא את מה יש בארגז הכלים אלא את איך את מייצרת אסטרטגיות של שימוש בכלים.
כלומר, מרגע שאת תופסת שקצת עבדו עלייך פה כל הזמן, מרגע שאת מבינה פעם אחת שבאמת, אבל באמת, לא הפסדת כלום מזה שמישהו שלא מעניין אותך חושב שאת מכוערת, אז בייבי, זה הרבה יותר טוב מללמוד איך לרמות לפעמים במשחק; זה ללמוד איך לפעמים לא לתת למשחק לרמות אותך.
אולי.
איזה פוסט נהדר, ודיון נהדר. באתן לי ממש ממש טוב
אני הראשון שהעז מה?
וקרן, הפסקה האחרונה בתגובה האחרונה שלך – משהו!
איך שלא תסתכלו על זה, בעיניים גבריות או נשיות, האסטרטגיה הנכונה בסיטואציה של בקשה למכתב המלצה היא להאדיר את עצמך מתוך ידיעה שהכותב העצלן (שהיה יכול לכתוב בעצמו את המכתב) ימתן את הטון. מה שנכון הוא שיותר גברים רבים יאמינו במה שהם כותבים ונשים רבות לא ירגישו בנוח להלל את עצמן.
מה שלי מפריע בהכללות שכאלו היא ההשוואה של כל הנשים לקבוצה מצומצמת של גברים. גם אם מסכימים עם העובדה שיש יותר שחצנים יהירים משחצניות יהירות ההשוואה של כל הנשים מול האולד בויס קלאב מקוממת. אז נכון יש אדיוטים יהירים שמצליחים אבל האולד בויס קלאב סגור גם בפני רב הגברים.
נראה לי שמשהו קצת מתפספס בתגובות: להבנתי הכותב אינו מייעץ לך להתנהג כמו יהיר ואידיוט, אלא מייעץ להתבלט, למרות הסיכון שבחלק מהמקרים תיתפס כיהיר ואידיוט. המסר פה הוא שצריך לקחת סיכון ולהתבלט, ולצורך כך כדאי שקצת לא יהיה אכפת לך מה חושבים עליך.
שלא כמו נ', אני לא חושב שאין כאן מסר מגדרי, אבל כמו נ', גם אני חושב שכגבר אני יכול בהחלט להשתמש במאמר. בימי רווקותי, ובמיוחד בחלק הראשון שלהם, זכור לי הפחד המשתק לא להתחיל עם נשים מפחד שאני אתפס כאדיוט, ואת התסכול העצום שלי מחוסר ההצלחה שלי בקרב נשים ביחס לטיפוסים יהירים. בכל עולם הדייטינג, הגבר הוא הפעיל, ולאשה לרוב יש תפקיד סביל יותר. לא מפתיע, שהדבר הזה משתכפל לשוק העבודה.
במילים אחרות, ביום שנשים יתחילו עם גברים כמו שגברים מתחילים עם נשים, גם הבעיה שהמאמר מתאר תיפתר (וכמובן שקרן צודקת בכך שהפרוש של ההתנהגות שונה, ואישה אקטיבית לא תמיד נתפסת בצורה חיובית. במובן הזה, השרמוטה והביצ'ית שתיהן מייצגות התנהגות אקטיבית שאינה מצופה מאשה, אחת ביחסים ואחת בשוק העבודה).
ניצן, לא עושים רק או או. עושים גם גם. כמו ששירקי אמר, כבר שנים מנסים ללמד גברים להקשיב בלי שנשים יצטרכו לצעוק להן באוזן (כלומר, להיות אידיוטיות יהירות), אבל זה ייקח עוד רגע עד שהאוזן שלהם תתפתח
נ', קרמבו זה נחמד
יוסי, תודה.
קרן, צד שני. אני ממש לא מסכימה עם זה שנשים נענשות יותר על זה שהן מתנהגות כאילו לא אכפת להן. הן פשוט גרועות בלעשות את זה. הן יודעות להיות אסרטיביות, הן יודעות להיות כנועות, אבל להיות אדישות, ראיתי מעט מאד נשים מוצלחות בזה. ובמקום שבו אדישות הופכת לאסרטיביות מאופקת (או איזה שם שלא יתנו לזה), נוצר הפער בין נשים וגברים, נדמה לי. ובעניין זה שגברים פחות חשוב להם מה יחשבו עליהם, אני בכלל בכלל בכלל לא מסכימה. כל כך אכפת להם, שהם קמים כל בוקר עם בקבוק גולדסטאר בתחת וצועקים לכל העולם שהם התעוררו, עד כדי כך אכפת להם (לא הגברים הנורמלים, נו, לא אלו שאנחנו ישנות איתם בלילה לפעמים), אלו מהסטריאוטיפים. אבל כן, לשנות אסטרטגיות במקום לשנות את הכלים, זה נכון.
עדיה, הוא נחמד שירקי, כן.
איתמר, חשבתי שאתה הגבר הראשון בדיון. אבל טעיתי
טל, אני חושבת שכולם מסכימים שזו האסטרטגיה הנכונה. השאלה היא רק מי מסוגל לנקוט בה (או אפילו לחשוב עליה). וגם, אני חושבת שהדיון הזה, כמו כל דיון על נשים מול גברים, הוא על נשים קלאסיות מול גברים קלאסיים. ברור שהוא לא לגמרי תקף כאשר בוחנים כל אדם לגופו וכל תת קבוצה לגופה.
סיון, אתה צודק לגמרי, נראה לי, במה שהוא התכוון לומר. וכמו שאמרתי לטל, בדיון הזה גבר הוא היצור המיתולוגי המדומיין ההוא, ואת עצת "לפעמים מוטב להיות אקטיבי" אפשר לקחת לכל מיני מקומות ולכל מיני מגדרים. אבל בדבר אחד אני לא מסכימה איתך, העניין קצת סבוך יותר מ"נשים צריכות להתחיל להיות אקטיביות", כי הבעיה היא לא רק בהתנהגות הנשים אלא גם בתגובת העולם להתנהגות הנשים (שזה מה שקרן אומרת כל הזמן, אבל היא נצמדת לקוטב הזה, ונראה לי ששתי הבעיות קיימות).
אני דווקא כן מסכימה עם קרן לעניין חריפות הסנקציות; הבעיה שזה טיעון אמפירי שהוא בעצמו קצת סובייקטיבי, כי או שלא חווית את זה על בשרך, או שבחרת להתעלם מזה כשזה קרה, אם כבר, וכאשר.
– – וכרגיל בסוגיות ביצה ותרנגולת קשה לתחם איפה נגמר הדיכוי הסביבתי ומתחיל הריסון העצמי, ואם באמת יש קשר סיבתי או רק קורלציה שמתחפשת.
– – ולמרות שאני מבינה את ההצדקות המתודיות, גם אני כמו נ' הייתי מעדיפה לקח נטול צבעים מגדריים, של אין הביישן למד וגו'.
– – וגם אני, כמו הבוסית של הבחור שתיעד חוויות מכנס על קניין רוחני שהתקיים לאחרונה, הייתי זעה באי נוחות בכיסאי מול הטענות הביזאריות-משהו של עו"ד יניסקי-רביד שכדי להגביר את השוויון בין המינים יש להרחיב את תחום הכשירות לפטנט לעבר מקצועות "נשיים" כמו הוראה וסוציולוגיה (כאן:http://blog.ipfactor.co.il/2010/01/04/bar-ilan-university-holds-premature-after-re-bilski-conference/).
מצד שני כשמעצבנים אותנו מספיק עד כדי לגרום לנו לפעול אנחנו עושות דווקא דברים לא רעים אז אולי שווה?
שאפו על התרגום. ולקרן, שאפו על התגובות.
שארפר, באמת (על הלקח הנטול צבעים מגדריים)? אבל הרי זה כל כך מגדרי.
ז'ניה, משוגעת. את כבר יומיים צועקת עליי בראש שהתרגום לא טוב.
נראה לי פשוט חזיר קפיטליסטי
קרן- חשוב לי להדגיש שקיימים הבדלים בין יהירות ואלימות (מישהי אמרה פעם יפה: ההבדל אולי דק כמו סכין אבל הוא חד כמו תהום). אלו שתי פרקטיקות שנשים משתמשות בהן פחות, אבל הסנקציות הן שונות (וגם, הצורה השונה היא כמובן תוכן שונה וזה יהיה אולי בפוסט אחר (מצד שני יכול להיות שלא כי המחשב שלי הופך לאינקובטור ענקי של פוסטים חצי מוכנים לאמיתיים והמזעזעים)).
כלומר
(ואנחנו שוקעות בדיונים כל כך כלליים, שמשהו בי זועק שרגע, זה בעצם החיים שלי, וקרה לי ממש השבוע)
אחד הדברים המעניינים שהפוסט הזה העלה בעיניי הוא שהתנהגות "אקטיבית" כוללת גם היבטים שלא חשבתי עליהם. כי ברור שהאסרטיביות והאלימות הן פחות נגישות לנשים, אבל לא ממש יצא לי לחשוב בצורה כזו על העובדה שגם יהירות (חסומה? נחסמת?).
ומשהו על הפרדת קרמבואים מהעוגייה (ואגב, נ', סחטיין גם על הדימוי וגם על הקרוס דרסינג האינטרנטי הזריז בעולם)-
יש משהו במקום האישי-אישי הזה (הפחד, החרדה מלהתבזות ולצאת יהירה מידי (להנפיק צ'קים ללא כיסוי)) שגורם גם לי מיד כמעט לנתק את העוגייה ולקחת מסר אוניברסלי ולא מגדרי (כי לא יכול להיות שהביפנוכו הזה שלי נובע מהעובדה שאני חלק מקבוצת ה"נשים", זה כנראה הגיוני יותר רק אם זה חלק מקבוצת "בני האדם" שהיא תמיד כולם ואף אחד).
אבל זה לא ככה, למעשה, כל מסר פלקטי של "חשוב להעיז" מחמיץ את העניין (למשל: איך אני עצמי מגיבה להתנהגות של נשים וגברים סביבי כשהם מפגינים יהירות, ואיך בכל זאת יש את הפער הזה).
מיטל, כתבת את זה איפשהוא למעלה באחת התגובות ורציתי לחדד.
נשים אסרטיביות נענשות הרבה יותר. גם אם נדמה שסטריאוטיפ העדינות הנשית חלף מן העולם, הוא רק לבש צורות חדשות. גברים אסרטביים (שלא לומר תוקפניים) זוכים למחמאה המפוקפקת "גבר גבר" ונשים אסרטיביות זוכות להיות מכשפות, לא אטרקטיביות ותוקפניות. אני לא יכולה לחשוב על דוגמה יותר מוצלחת משי וליאורה בהישרדות האחרונה. שניהם קורצו מאותו החומר, אבל בזמן שהוקיעו את האחת (הבנות והבנים כאחד), האחר קיבל צ'פחה על הגב (ומיליון שקלים).
עלמה:
א.
ב. גם לי, כמובן.
ג. נראה לי שבאמת יש הבדל מעניין בין אגרסיביות ויהירות שהמטאפורה של "להנפיק צ'קים ללא כיסוי" תופסת מאוד במדויק. זה ההבדל בין "לנסות לתמרן שחקנים אחרים באותו משחק כדי להגיע לעמדה X ולא Y" ל"לנסות לתמרן אחרים לשחק איתך במשחק X ולא במשחק Y". להיות יהירה זה מטא, זו אסטרטגיה שנמצאת רמה אחת מעל להיות אגרסיבית.
ד. אז תבלעי את הפרפקציוניזם שלך, אישה, תגייסי את הקצת יהירות הדרושה כדי להניח שהם מספיק טובים בשביל קוראי הרסס שלנו גם ככה, תשייפי להם באגרסיביות את הקצוות הפרומימדי, ותפרסמי אותם בחצאים, לבד או ביחד.
שרפר, נראה לי שכאן ההגיון הסוציולוגי, מושג העובדה החברתית של דורקהיים אם תרצי, ממש עוזר כדי לשחוט די בביטחון את התרנגולת: כאשר יש עובדה חברתית של ריסון עצמי אצל נשים (כלומר, באופן מובהק נשים מרסנות את עצמן בצורה X הרבה יותר מאשר גברים), כנראה שיש דיכוי סביבתי שגורם לה.
מיטל, "להתנהג כאילו לא אכפת להן" זה הרבה יותר כללי מ"לשחק אותה אדישות", זה כולל גם "להתנהג כמו אידיוט יהיר" למשל. ולא אמרתי שלגברים לא אכפת מה חושבים עליהם, אמרתי שאכפת להם באופן אחר :-). זה בדיוק ההבדל בין לצעוק לעולם שיש לך בקבוק גולדסטאר בתחת (הממ? יש לך מושג קצת משונה על הגברים שאנחנו לא שוכבות איתם, לא?) לבין לרצות לדעת מה בדיוק הבחור עם הבקבוק חושב עלייך הבוקר.
פוסט חשוב, בפירוש לא לנשים בלבד (חשוב על שתי קומותיו, גם לגבי רתיעת הנשים כן או לא, וגם עצם הצידוק לשירת הומירוס בקורות החיים).
על הדיון המגדרי אין מה להוסיף או לתרום. אבל אני חושב שאפשר להכניס עוד משתנה, והוא לאומי, או מדינתי, ובקיצור ישראלי. משום מה יש לי תחושה שלנחתומים ישראליים הרבה יותר קל לחיות עם הדיסוננס בין מה שהם כתבו על עצמם למי שהם באמת. וגם, מצד שני אנחנו הרבה יותר ציניים מחד ואיכשהו נכלמים מנגד למול מילים גדולות (זה כבר אני), מה שגורם להרגיש בסדר עם ההאדרה העצמית. אני בכלל רואה בזה מעין חוזה: אני תופר חליפה כדי שתקבלו אותי לשורותיכם/ תתנו לי כסף, ואז אוכל להתאים למידותיה. דוגמה פרוזאית: אלון גל כתב אי אז בקורות החיים שלו "מנהל ספורטיבי במכבי חיפה" או משהו כזה, על אף שלא היה אלא מציל בבריכת האגודה. היום הוא כבר קואוץ'.
ועלמה, לגבי הצ'קים נטולי הכיסוי: הסירי דאגה, כלפי חוץ זה תמיד עובד. ובחו"ל מסגרת האשראי מאוד נוחה (רק מטאפורית! לעולם, אבל לעולם אל תחרגי). הבעיה היחידה היא שנמען הצ'קים הוא אתה, כי אז אין את מי להונות בחמדה והם עלולים להתחיל לחזור….
קרן, עד כמה שזה משובב לב שאפשר לדלג ככה בקלילות מה-IS ל-OUGHT בהינף יד, ודאי לא נעלם ממך שזוהי בדיוק נקודת המחלוקת בינך לבין מיטל – לדעתה המגבלה היא פנימית בעוד שלסברתך היא חיצונית. למרות שאני נוטה להסכים יותר איתך, דעתי מבוססת על תחושות ונסיון אישי בלבד. אני לא רואה איך ניתן "להוכיח" זאת לוגית, ושום מסה קריטית לא תנביע את זה.
פוסט מרתק. בחיים לא הייתי טורחת לקרוא אותו באנגלית. עשית חסד עם התרגום. תודה.