11 תגובות “אז כך בנתה לי הספרות את הפרדיגמה הפסיכוטית המופלאה שהיתה לי פעם”

1. זה יופי של פוסט וסיטואציה שנשמעת מלחיצה בטירוף.

   ברוכה הבאה.

2. לא יודע איך זה הגיע הנה, אבל תודה.
   זה והבלוג זה הטקסט האישי הכי מעניין שקראתי ברשת ב, אומ, חמש השנים האחרונות.

   וגם תודה שלא שמתם על זה את "איך הרסה הספרות את חיי".
   לפעמים רק בזכות הספרות בכלל נשאר משהו.

   לא היתה צריכה להכתב תגובה זאת.

3. ברוכה הבאה, לעזאזל. מה שאת מתארת מזכיר לי יותר מכל את הצורה שבה אני חושב כשאני מתעורר. איכשהו, צירוף צבעי הסדינים יחד עם הטמפרטורה של הכרית מוכיחים, כמעט תמיד, שמותר לי לישון לפחות שעה נוספת. וזה כמעט תמיד כך, נוגע במטאפיזיקה.

4. ועוד משהו: זה היה אחד הפוסטים הכי מרתקים סמיוטית שקראתי לאחרונה. תבורכי.

5. יו, אני כזאת מפגרת. אני קופצת ומוחאת כפיים בעבודה, וגילי ורועי חושבים את מה שכתבתי בתחילת המשפט.
   גם- זו אני- שם למעלה! באתר של ההם!
   גם 4 אנשים אהבו את הפוסט שלי!
   וגם קיבלתי ברכה מאיתמר וממיטל!
   וגם כתבתי משהו מרתק סמיוטית בלי לדעת מה זה סמיוטיקה!!!

   תודה לכם שנתתם לי מקום. ואהדה.
   אני הולכת לשיר בחניון.(רחוק מגילי ורועי…)

6. את יפהפיה והבלוג שלך
   ואני שמחה שהשארת את הסוף של הפוסט עם המגניב והכל ובעיקר אני שמחה לגלות אותך

7. קצת קשה לי להגיב לזה.( בגלל מבוכה) נורא יפה מצדך.
   תודה.

8. כבר פעם שלישית שאני קוראת, ומרגישה כמעט אשמה על השמחה שגורם לי מה שכרוך בכל כך הרבה סבל. מצטרפת לקליאה. תודה.

9. עמוק
   הסמלים הם לא סתם סמלים הם שירה, והשירה היא מנגינה ומנגינה היא הכתמים והכתמים הם לא סתם כתמים הם תפאורה , תפאורה של שמות ותתי שמות,
   לא כל אחד יודע להאזין לה, למנגינה
   או לקרוא אותה ומעטים עוד יותר אלו שמטיבים להפיק אותה
   ארבעה ניכנסו לפרדס ורק אחד יצא בשלום…

   בכל מקרה, נתקלתי וקראתי וזה עיניין , זה יפה, את מתארת מצב שבו הסכיזופרניה ממירה את עצמה לכישרון הלחנה, מסתם רעש היא הפיקה מוזיקה,
   התהליך שאת עברת מעניין מאוד ויפה וחכמה הצורה שבה את מתארת אותו, קראתי עוד קצת שלך,
   את מסוגלת לפעול בתוך הידע תוך כדי הכרה מוחלטת בחוסר ההגיון שבו ובאי המשמעות שלו?
   המציאות משוגעת, לא חייבים להיות משוגעים כמוהה, לזה את מתכוונת?
   סיכזופרן לא יכול להתמודד עם ידע, לא ברמה של אירגון, ולא ברמה של משמעות, ולא משנה מה גודלה של כמות הידע שהוא יחשף אליה בזכות כישוריו , תהיה גדולה ככל שתהיה
   הוא יאבד בה, לא ככה? אני תוהה..
   זהו מצב מופלא שבו רעש אני הופך למגינה , ודיבור לנתיביי השכל ודימיון לשירה
   " וימלטו הקולות שבקעו ממיתרי כינורו- ותהי אגדה! "
   חוללת את השינוי בכוח השפה? המחשבה? איך הפכת את השפה שלך, את העברית, למציאות עליונה , על חושית כל כך
   קראתי שאת קוראת מחשבות, זה נכון?
   תקראי את שלי! תנסי בבקשה..
   אני אשמח שתחווי דעה עליהן.

10. התשובה שלי קצת מורכבת כי שאלת המון שאלות, וגם כי זה נושא מורכב.
    אז קודם כל אני בהחלט קוראת מחשבות, לפעמים. אבל זה לא תלוי ברצון שלי.

    בתקופה שהפוסט מתאר היו הרבה מנגנונים פתולוגיים שעיצבו את העולם שלי. המשחק עם הסמלים היה רק אחד מהם. ורק אותו תיארתי בשביל הפרוייקט כי הוא קשור.
    אני חושבת שאצל כל אדם יש מימד סמלי למציאות שמשפיע על הפעולה שלו בה. והמימד הזה מושפע ממשהו שמקיים יחסי גומלין עם עולם האומנות. גם מזין אותו וגם ניזון ממנו.
    פשוט במצבים פסיכוטיים מסויימים זה נהיה מאוד מודגש.

    אני לא חושבת שפרדיגמות פסיכוטיות הן בהכרח לא מאורגנות. הן פשוט מאורגנות בצורה שמשבשת את התפקוד. והן עצמן נפלשות ע"י ריבוי מגנונים פתולוגיים שממלאים אותן ב"רעש". אבל עדיין אפשר לספר אותן כסיפור על העולם. סיפור שאפשר להבין אותו. ולהזדהות איתו. וסיפור שהוא אנושי. גם אם הוא חייזרי מאוד.

    אחת הפעולות שמאפיינת תפיסה וסיפור פסיכוטיים היא דווקא נטיה למשמע פרטים שאנשים אחרים יתפסו כ"סתם רעש". למשל פרטים תמימים לכאורה זר מוחלט ברחוב שיגרמו לפסיכוטי להאמין שהוא זומם נגדו.
    כך שהרעש פועל פעולה כפולה ודו פרצופית- ה"רעש" של אנשים "בריאים" מתורגם לפרטים חשובים בסיפור. ויש רעש פנימי רב שמפריע לארגן את הסיפור.

    כמובן שמצבים פסיכוטיים מסויימים נראים כלכך לא מאורגנים, ולא נגישים לאדם חיצוני, שלא ניתן לדעת. אבל אני מאמינה שגם בהם יש הגיון פנימי. הוא פשוט לא מצליח להביע את עצמו.

    בקשר למודעות לביזאריות של קריאת העולם באותו זמן… זה ממש תלוי כבר בפתולוגיה האישית שלי. אני נוטה לגלישות פסיכוטיות. יש תקופות בהן אני מחוברת יופי למציאות הנורמלית. וכך הסכמה של תפיסה חפה מעיוותים פתולוגיים קיימת בי. אבל אי אפשר להשתמש בה בתקופות של הגלישות. היא לא נגישה. לא שייכת לעולם. לא מציעה דרכים מתאימות לפעול בו. אני יודעת איך אני נראית. ויודעת שזה משוגע. אבל זו הדרך היחידה לשרוד.
    זה קצת דומה לאנשים עם OCD . הם יודעים שהם בדקו כבר שהגז סגור, ועם זאת, יש להם חרדה מאוד אמיתית שהוא פתוח. אבל זה תלוי באדם הספציפי.

    מקווה שעניתי על הכל. ותודה על ההתעניינות

11. המימד הסמלי הוא הכרחי לפעולת צרוף האיברים על ידי השכל והוא מאפשר את ההנחה הבלתי אינטלקטואלית של המיינד שישנה אחידות וקיים רציונאל, כשם שמספר רציונאלי תלוי בהנחה קודמת של אחידות ותיחום,
    וזאת על מה שמוגדר כציר אינסופי של מספרים.
    אני לא כ"כ מבין למה את מתכוונת כשאת אומרת "עולם האומנות", אולי יותר ראוי השימוש במושג "היצירה", שעצמך הופך להד מופץ מעבר לניסיון שלך, "רק מילה בזמן"…
    ודאי שבמצב פסיכוטי ישנו אירגון, אירגון הוא תנאי , הבעיה היא בחוסר התאום שבין הסמלי לאיבר, והאיבר במקרה הזה יכול להיות לא רקהדומם והחברתי אלא גם התחושתי, הרגשי והאינטלקטואלי הסובייקטיבים..
    סיפור ישנו, תרצי תוכלי לכנות זאת היגיון פואטי, אך אסור לכנות מלמול סכיזופרני שירה, אל תאמיני שישנו הגיון פנימי בפסיכוטי, תיהי בטוחה שישנו היגיון פנימי שמטבעו, טבע ההיגיון, הוא מביע את עצמו כפי שהוא
    אין תפקוד "אחר".
    הסיפור הוא שקר וגנבת דעת, הטיית הלב, עיוותו , הכרונולוגיה לא מצוייה, והעומק הוא רק למראית עין, תרתי משמע, כשמביטים בה מקרוב, בעין , נדמה שאנו רואים פסגות הרים ממבט על..
    מה שמעניין הוא איך אדם לוקח את המילה ובעזרתה גורם לכך שקורת ביתו לא תקרוס עליו, הסמל תכליתו לפייס בין הרעש הבלתי פוסק והפיצוץ המתמשך שבחלל לבין האילמות של האינסוף …
    הרעש הוא לא בפנימיותו של הפסיכוטי נכון, אך הוא גם לא באי כשירותם של השפויים להטות אוזן להגיונות הבריאה, הרעש הוא בחלל עצמו.
    שקט הוא מילה נרדפת לקשב, כשאנו מסוגלים להקשיב לאחר מאיתנו אנו חווים שקט, כשאנו לא מסוגלים אנו רועשים או יותר נכון יהיה לומר – נרעשים.
    מעניין, איך מיסדים סמל כזה שלא תהיה תמורה, או תהפוכה בינו לבין האיבר, ואולי זוהי הידיעה הרלוונטית היחידה, האחיזה האמיתית בתופעה?
    "as our age has endlless destructive force…it now needs a revolution of a comparable creative force….that reinforces memory, clarifies dreams, and gives substance to images"
    גודאר.