[זהירות: מלא פתוס ופלגיאטים]
כי אני כותבת. אז אני יודעת איך זה להיות אלוהים: הכי בחוץ והכי בפנים: בלב כל אחד מגלגלי השיניים הזעירים הלא-נראים שמחברים סיבה לתוצאה, בתוך גרגרי אבק רוקדים בשמש ושדות קרב רובצים בחושך, בתוך המחשבות של אנשים הרבה שכל אחד מהם כלוא בתוך מחשבותיו שלו, בתוך התוהו הסמיך שמאחורי המחשבות שלהם, בכל הזמנים ובכל המקומות; ובה-בעת מחוץ לכל זה, מלמעלה, מאחורה, בסבך החוטים הצבעוני שמלמעלה, שמאחורה. איך זה להיות חופשית לגמרי וכבולה לגמרי, כי אני העולם והעולם זה אני, רק זה, ואני בכל מקום ובשומקום.
אני יודעת איך זה להיות נוכחת בַּכֹּל מבלי להיראות לעולם; להיות קרובה אל אנשים יותר משהם קרובים אצל עצמם אבל לבד לגמרי וחופשית לגמרי; לאהוב ולהבין בשלמות מבלי להצטרך להאהב ולהיות מובנת; להיות אכפתית לכל ואדישה לכל, בלי רגש ובלי רוע; אני יודעת איך זה לשלוט שלטון מוחלט, לברוא ולהמית, לקרב ולהרחיק, להתיר ולאסור, להאהיב ולהשניא, להעיר מלחמה ולהשכין שלום.
אני יודעת איך זה כששום דבר בעולם אינו זר לי. אני יודעת איך זה לדעת את כל האמת, את כל האחדויות, את כל הרזולוציות, את כל הסיבות, את התואם הבסיסי העמוק שבין האנשים לבין עצמם ובין האנשים לבין הדברים, שהם עצמם עיוורים לו. אני יודעת איך זה כשלדעת ולעשות הם אחד, איך זה כשלהיות ולעשות הם אחד.
אני יודעת איך זה לעשות את העולם בדיוק כמו שהוא צריך להיות.
כי אני קוראת. אז אני יודעת איך זה להיוותר אדם ובכל זאת לדעת שיש אלוהים ושהוא נוטה לך חסד: איך זה כשאלוהים מדבר אלי, מראה לי קלפים, מראה לי את האמת, את האמת שאולי אינה סופית אבל היא מוחלטת ואפשר להיאחז בה ולטפס ממנה הלאה – את האחדויות והרזולוציות והסיבות,שדות קרב וגרגרי אבק, את מחשבותיהם של אנשים ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותיהם. אני יודעת איך זה להיות אדם ובכל זאת להיות בכמה מקומות בבת-אחת, בכמה זמנים בבת-אחת, בכמה תודעות זרות בבת-אחת.
אני יודעת איך זה להיות לגמרי לגמרי בחוץ; איך להשיל מעלי את עצמי, את כל החבילה, הסטוריה וטבע וגוף, ולהישאר רק עיניים ורוח, רואה ולא נראית, הווה ולא עושה; איך לחוש עניין בלי אינטרס, הזדהות בלי אמפתיה; אני יודעת איך להיות במקום שאני לא נמצאת בו, ולשמוע עץ שנופל ביער שומם לגמרי.
אני יודעת איך זה להגיע למקום שמעולם לא הייתי בו, לעמוד נוכח ריבוי התופעות של עולם שהוא באמת ובתמים חיצוני ואחר וזר לי – ובכל-זאת להבין לגמרי מה הולך; לדעת שאני יודעת את כל מה שרלוונטי ושכל מה שאני יודעת רלוונטי; לדעת ולחוש, אם לא לראות, שיש תואם הבסיסי עמוק בין האנשים לאנשים ובין האנשים לדברים שהם עצמם עיוורים לו, ושהעולם הוא בדיוק מה שהוא צריך להיות.
אני יודעת גם איך זה להציץ מעבר לכתפו של אלוהים, לראות את התחתיות המזוייפות של הצילינדר שלו ואת הקלפים שנשמטים מדי פעם משרווליו, לשמוע את הצרימות שבקולו הממתיק-סוד, מבלי לחדול להיות אדם.
כי אני דמות. או על כל פנים, אני יודעת איך זה להיות דמות. אז אני יודעת איך זה להיות במוקד תשומת הלב של אלוהים: איך זה כשתמיד יש שם מישהו לא-נראה שרואה אותי, כשתמיד יש שם מישהו לא-נודע לי שיודע עלי, לא רק יותר ממה שאני יודעת על עצמי, אלא את האמת – את מחשבותי ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותי, את העבר ואת העתיד, את הסיבות בכל הרזולוציות, ואת התואם הבסיסי העמוק ביני לבין האחרים וביני לבין הדברים שאני עצמי עיוורת לו. והוא גם מוכן עקרונית לספר אותה.
אני יודעת איך זה להיות לגמרי בפנים: איך לחיות בעולם שבו יש לדברים משמעות שאינה תלויה בי, עולם שבו לכל מה שישנו ולכל מה שקורה יש משמעות; אני יודעת איך זה לבטא את מי שאני בכל דבר שאני עושה; אני יודעת איך זה כשיש לי גורל, איך זה להגשים את גורלי, אפילו איך זה לדעת שאני מגשימה את גורלי. אני יודעת, קצת, איך זה לאהוב לנצח, איך זה לחיות באושר עד עצם היום הזה, איך זה לשוטט בלי מטרה בהרים למשך חודש. אני יודעת איך זה לחיות בהרבה מקומות, בהרבה זמנים, בהרבה אירועים ונסיבות וגופים שמעולם לא הייתי בהם.
אני יודעת איך זה להיות באמת ובתמים מרכז העולם. איך זה כשכל שאר האנשים ושאר הדברים בעולם קיימים אך ורק במידה שהם קשורים אלי.
ואז לכי לך אל החיים האמיתיים, אל הלכלוך הזה, המקום הזה שבו אין סיבות ואין אמת ואין ידיעה ואין תואם, וחיים רק פעם אחת, וכל עניין מסריח מאינטרס, וכל פעם שאת מתעוררת כל ההסטוריה והאופי שלך נופלים עלייך מחדש לאין-מנוס ומרתקים אותך למקומך הישן, והגוף הזה נסחב לכל מקום עם חינו ותשוקותיו ומגושמויותיו ומוגבלותיו והכאבים שלו (בעיקר הכאבים שלו), ואת לא מכירה באמת גם את האנשים שאת הכי אוהבת, ואת לא מרכז העולם גם עבור האנשים שהכי אוהבים אותך, ואף אחד לא באמת רואה כלום אף פעם, וצריך להאבק על כוח וגם אז הוא תמיד חלקי עד גיחוך, הכל תמיד חלקי עד גיחוך, והעולם הוא מכלול הדברים ולא מכלול העובדות ואין ספירת מלאי אף פעם, ואין נצח, ואין מסומנים, ואת רואה דברים רק דרך עצמך, ואת לא רואה את עצמך, ואין להיות לגמרי בפנים ואין להיות לגמרי בחוץ, ורבותי, לפני שאתם מאסתטים את כל זה בחוטים צבעוניים לכדי קתרזיס תעצרו רגע, ותיזכרו במשהו עכור מחייכם שלכם, במשהו עכור באמת, לא אכפת לי במה, ברגעים המביכים של ארוחת הערב-חג, ותגידו לי, באמת, מה זה החרא הזה?
ואז מה שיוצא זה שאני נדה כל הזמן בין העמדות, מנסה לתמרן: פועלת כאילו מישהו מסתכל, מסתכלת כאילו לא יכולים לראות אותי, מספרת לעצמי סיפורים על עצמי, ממירה דברים לעובדות וערכי שימוש לערכי חליפין, נמנעת בתיעוב ובפחד מכל נסיון להשיג כוח כי אף כוח ממשי לא ראוי שאני אנסה להשיג אותו, מקסימה או מבהילה זרים בכך שאני נראית כאילו אני מצפה מהם בכל ליבי למשהו שאיננו, בעצם, אלא זה שיהיו כמו שצריך קוראים או מחברים או גיבורים, רודפת כל הזמן אחרי האמת ונאחזת בה ופוערת בתזזית את פיה ורואה את השיניים המזוייפות ושומטת אותה בבוז ועוברת הלאה. מה שאני רוצה עבור עצמי יותר מכל הוא לא להיות מאושרת, אלא להיות מסוגלת להגיד לעצמי שאני מאושרת ושזו תהיה האמת. ההבדל אולי דק כמו סכין אבל הוא חד כמו תהום.
זו אני ואלו החיים שלי. אף פעם לא היו לי אחרים. כך שאני לא יכולה לומר שהספרות הרסה את חיי, כי לא היו לי חיים שקדמו לספרות; ואני לא יכולה לדעת כמה מתוך חיי הוא הספרות במובנה הצר וכמה הספרות במובנה הרחב וכמה האנושיות באופן כללי. אבל בכל זאת נדמה לי שבזמנים אחרים, במקומות אחרים, יש בני אנוש שהחיים שלהם הם, נאמר, פחות כאלה. שאילו הייתי, נניח, איכר רוסי זקן, החיים שלי היו פחות כאלה.
מאוד מאוד הייתי רוצה לדעת איך זה להיות האיכר הרוסי הזקן הזה. אבל אני לעולם לא אדע. אף אחד לא יכול לספר לי.
 |
| איכר רוסי זקן |
יש להניח שגם הוא לעולם לא ידע איך זה להיות את. אבל דבר אחד אפשר לומר בביטחון – שאת יודעת (עד כמה שניתן לדעת) איך זה להיות יותר סוגים של אנשים ממה שהוא יודע. (יצא ניסוח מסורבל אבל אני מקווה שהכוונה ברורה)
יש רגעים שבהם אין דבר חזק יותר מהרצון להחזיר לחנות את הידיעה הזאת, אבל נראה לי שלפחות ב-90% מהזמן, אם היתה באה פיית המשאלות ומציעה לך ברירה ממשית, את לא היית מוותרת עליה.
יופי של פוסט, כמובן.
אה, וסחתיין על האיכר הרוסי הזקן שלך
תגידי, זה לא טולסטוי שם למטה, בתור האיכר הרוסי?.
אני לא מצליח להבין מה ההבדל בין פוסט, טרקבק או תגובה
ואני מקווה שאני לא פוגע בפרוטוקול של האתר המכובד
היידגר אמר על הספרים שכתב: "יש רק משימה אחת – להפוך להווה שאנו עצמנו הננו להפוך למצוקה ממשית ולשחרור ממשי".
ואני עוד שייך לציבור המציצנים
והאתר הזה הוא רק מוזה למחברת המעופשת שלי.
בכל זאת, למרות שזה אולי לא יפה/מכבד/מנומס לכתוב תגובה כלכך לא אינטלק!% באתר
הזה, רציתי רק להגיד לך שזה אחד הדברים המרגשים והיפים ביותר שקראתי.
והייתי כותב לך את זה במייל כדי לא לחשוף יותר מדי רגשות על הבמה פה, אבל לא השארת כתובת.
פוסט יפהפה, ואיני מסכים עם כלום. כי את לא יודעת איך להיות אלוהים, ואת לא יודעת איך מרגישים אנשים אחרים, ואת לא יודעת איך זה שאלוהים נוטה לך חסד. את יודעת רק להיות איכר רוסי זקן. ולמרות זאת, את מבצעת את התפקיד במיומנות מרהיבה.
אמר פעם אדם "אני יודע כמה אני לא יודע".
גמר חתימה טובה
mr.globy
גם אני כמו איתמר לא מסכים עם זה, אבל אני חושב שלמדתי שאני לא יכול להסכים, ולפני כן כשהייתי רק קורא ולא מנתח אז כן הסכמתי.
אז אולי בעצם הספרות מצילה את החיים שלנו, ואז אנחנו יושבים בכיתות ולומדים שהיא בעצם הרסה אותם ולא שמנו לב ואז מאוחר מדי.
שכחתי לציין שהפוסט מעולה.
זה יפהפה.
אני לא יודעת אם התכוונת לזה, אבל אני הרגשתי מסופו של הפוסט, אחרי התמונה של טולסטוי שלא הכרתי, אני לא מכירה תמונות של סופרים מלבד קפקא, ובכן עכשיו אני מכירה את טולסטוי, שדיבר על האיכרים הפשוטים בהערצה ובכמיהה, והסתכל עליהם במבט רומנטי שיש מה לבקר בו ויש לפקפק בו אבל אני מרגישה קרובה מאוד אליו לפעמים, כאשר אני שואפת להיות בעלת מודעות נמוכה יותר, כמו כמוך כאן אולי, להיות לגמרי דמות, בעצם. מה שאני מנסה לומר כאן זה שאולי התכוונת, ועשית את זה ביופי גדול גם אם לא לזה התכוונת, שטולסטוי עצמו הוא כזה.
חשבתי הרבה בזמן האחרון איך הכתיבה דורשת רמה מסוימת של חוסר מודעות. גם אם היא מודעת להרבה מאוד רמות תמיד ישאר איזה מימד נסתר שהיא לא מודעת אליו ורק כשאינה מודעת אליו היא יכולה להיכתב. צריך לחסום מעט מהדברים, שלא ישתקו אותך. כתיבה טובה היא כתיבה מודעת, בעיני, כמעט תמיד, אבל גם בכתיבה מודעת עד כאב תהיה רמה לא מודעת, יהיה דבר לחתור תחתיו, ואולי לכן אפשר לחתור תחת טקסטים, ואולי לכן אחרי כל כתיבה אפשר לאכול את עצמך, ואולי לכן הכתיבה מנסה לדובב משהו לא לגמרי מודע
– אני מתפזרת: ובנקודה הזאת שבה הכתיבה לא מודעת, גם הכותב הוא דמות, וטהור ולא מודע, ומעורר חמלה או אהבה או קרבה או בוז או כולם יחד.
נו. גם עכשיו אמרתי כמה שטויות מחוסר מודעות.
איזה יופי, את מנסחת בצורה מרהיבה ומדוייקת חלק מרכזי מההוויה שלי שאף פעם לא ידעתי לצקת לתוך מילים.
ארורים הם חיי הספרות.
עזבי, זה מעבר לזה. לקחתי את שתי הפסקאות שמתחילות ב"וזה", ושלחתי אותן לחברים קרובים עם הדגשות בחלקים המדוייקים. במיוחד הנושא של להפוך דברים לעובדות – זה מנגנון שמובלע בכל התייחסות שלי לחיים של עצמי.
"והעולם הוא מכלול הדברים ולא מכלול העובדות ואין ספירת מלאי אף פעם, ואין נצח, ואין מסומנים, ואת רואה דברים רק דרך עצמך, ואת לא רואה את עצמך, ואין להיות לגמרי בפנים ואין להיות לגמרי בחוץ".
"פועלת כאילו מישהו מסתכל, מסתכלת כאילו לא יכולים לראות אותי, מספרת לעצמי סיפורים על עצמי, ממירה דברים לעובדות וערכי שימוש לערכי חליפין" (אגב, נדמה לי שאני מבינה למה את מתכוונת בערכי שימוש וערכי חליפין, כלומר, אני יכולה להסביר באמצעות זה תופעות של עצמי, אבל את בעצם מתכוונת לאיזשהו מונח שאני לא מכירה משיח אקדמי כלשהו?)
"מה שאני רוצה עבור עצמי יותר מכל הוא לא להיות מאושרת, אלא להיות מסוגלת להגיד לעצמי שאני מאושרת ושזו תהיה האמת. ההבדל אולי דק כמו סכין אבל הוא חד כמו תהום."
ועל הרעיון הזה: "וכל פעם שאת מתעוררת כל ההסטוריה והאופי שלך נופלים עלייך מחדש לאין-מנוס ומרתקים אותך למקומך הישן" יצא לי לחשוב לא מעט לאחרונה, וזה כל פעם מחדש נראה לי כמו טרגדיה, האכזבה הזאת של להיות כל בוקר מחדש את, ממש את, בדיוק אותה את, עם כל ההיסטוריה שלך וכל מה שהיה עד עכשיו, פלוס המאמץ של יום נוסף שמושתת על אותה נקודת פתיחה, איך אפשר לעבוד עם החומר הזה בכלל?
אלו גם כמה מהפיסקאות החביבות עלי.
ערך שימוש וערך חליפין הם מושגים של מרקס (בעצם של אדם סמית והכלכלה הקלאסית בכלל, אבל היום הם משמשים בעיקר אנשים שחושבים דרך מרקס), אבל כמו רוב המושגים הטובים באמת, המשמעות התיאורטית שלהם היא הרחבה ופיתוח של המשמעות המתבקשת-מתוך-המילים-עצמן – בעיקרון ערך שימוש הוא הערך של הדבר עבור אדם קונקרטי ברגע קונקרטי, מה שאפשר לעשות איתו (אני צמאה ואפשר לשתות מהספל הזה), וערך חליפין הוא הערך של הדבר בתוך רשת חברתית-סימבולית-כלכלית, שמנותק מהקונקרטיות של הדבר עצמו (הספל הזה שווה עשרה שקלים).
לגבי שאלתך האחרונה, הרטורית אך בכל זאת מפתה לנסות לענות עליה, יש לי רק את התשובות הקלישאתיות אני חוששת. שאפשר להיות הרבה אנשים במשך השנים כי בעצם מי שאת משתנה הרבה עם הזמן, ואף לנסות לשנות את עצמך לאדם שמשתנה הרבה, ושאפשר לקרוא ספרים ויתר על כן לכתוב אותם וכך להיות עוד אנשים, או לפתח עניין עמוק מאוד בחיים של מכרייך, או ללמוד לחלום חלומות צלולים. אבל לא, הבעיה הבסיסית נותרת. אולי הבודהיסטים צודקים ונחיה גם חיים אחרים.
זה מצחיק, או בעצם לא כל כך מצחיק – זה דווקא אמור להיות השיח האקדמי שאני בעצמי מכירה, ואני די בטוחה שכתבתי על זה תשובה ל"מושג" באיזשהו מבחן באוניברסיטה שנה שעברה. כנראה שזה דינו של חומר שנלמד ומוקא במבחן בלי שום שימוש ממשי בו.
אבל בכל מקרה הפירוש האינטואיטיבי (או חצי אינטואיטיבי, אולי בכל זאת נשאר משהו בבוידעם של הזיכרון שלי) היה מה שהתכוונת.
את צודקת שהבעיה הבסיסית נותרת. ברגעים אופטימיים יותר, נדמה שזה תלוי באיזו רזולוציה מתבוננים בזה. כלומר, ברור שהיום התעוררתי בבוקר ואמרתי לעצמי "אלוהים אדירים, זו אותה תודעה בדיוק שהתעוררה כך גם לפני שבוע", אבל התודעה הזו קצת שונה מהתודעה שהתעוררה בוקר אחרי בוקר בתיכון או בצבא.
מצד שני, ברגעים פסימיים ברור שבעצם מדובר בוריאציות, ובכל מקרה, גם אם כן השתניתי, את ההיסטוריה שלי אני לא יכולה למחוק, ולמרבה הצער, היא רק הולכת ונהיית ארוכה יותר.
אבל באיזשהו שלב ההסטוריה שלך הופכת מלהיות (רק) מי שאת ואת כבולה בו ללהיות (גם) אוסף של דברים שיש לך ואת לא כבולה אליהם (כתבתי על זה פעם (מפתה לומר "ראי שפי, 2009, http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=911")).
ובאיזשהו שלב יותר מאוחר את מתחילה גם לשכוח אותה. אבל בהינתן המאפיינים המבניים האחרים של השלב הזה, אולי זה לא ה-דבר לחכות לו.
אני לא בטוחה שהדברים שיש לך (שזה כמו "מה שאת עושה", אם אני מבינה נכון) הם הדוגמא הכי טובה או מעודדת לזה. כי הדברים ש"יש" לך, אם נחבר את זה לפוסט הזה, הם באיזשהו שטח אפור בין דברים לעובדות, תלוי איך מתייחסים אליהם. באופן אישי אני מרגישה שהם מתפקדים כגם וגם, ודווקא משום שאני לא כבולה אליהם, כשאני מתעוררת בבוקר "כבד" במיוחד, הם מבחינתי עובדות של ההיסטוריה הפורמלית או הסיפורית שלי בלבד, ולא מי שאני.
אבל אולי זה תוצר של הינתקות לא שלמה מחבל הטבור הזה של הופעה "מפוצלת" בעולם בהתבגרות אינטרנט מהסוג שדיברת עליה (שאני מכירה היטב), או שאולי ההגדרה של "דבר שיש לי" היא מאוד לא חד משמעית.
נפלא. זה נפלא. התרגשות של לקרוא את עצמי, ומנוסח כל כך יפה
תודה לך.
מילים יפות