בהתחלה חשבתי שאין לי מה להגיד. כי הספרות באמת לא הרסה לי את החיים. היא לא. ואז מיטל אמרה את זה בעצמה וחשבתי: בבקשה. איזה הרסה. מורות לספרות, נגיד, זה יש לי מה לומר. אבל הספרות? נהה.
נגיד "נשים קטנות". תמיד היה ברור שאני ג'ו. מכל מיני סיבות, אבל גם, בעיקר, בגלל שג'ו היא הקוראת-הכותבת של המשפחה. בגלל שהיא זו שמסתגרת בעליית הגג עם תריסר תפוחים אדומים ומזילה דמעות על ספר. נו, בגלל הקראנות הזו שלה, וגם קצת בגלל התפוחים.
(רק אחרי כמה זמן גדלתי וגיליתי להוותי שכולם מזדהים עם ג'ו. שזו לא רק אני, עם הטום-בויות והפה ג'ורה. גם בנות הרבה יותר – אה, נקרא לזה עדינות – ממני הזדהו עם ג'ו, פשוט כי היא הייתה הגיבורה האמיתית).
אהבתי להיות ג'ו הקראנית. ואהבתי להיות זאת עם המילים. ואהבתי את אסלן ואת מומו, ממש. כמו חברים. בקיצור, לא היה לי מה להגיד כי הספרות לא הרסה לי את החיים.
***
לפני כמה ימים קראתי את "כמו אבלאר, כמו אלואיז". כן, בפעם הראשונה, לא הסתייע קודם. עכשיו נהיה לי מלא זמן פנוי בלי שום תיאוריה לקרוא ואני קוראת ספרים, שזה סוג של חידוש. קריא מאוד, נסעתי עם זה שתי נסיעות ארוכות מצד אחד לשני של העיר וקצת על הספה בשישי אחרי צהרים ונגמר. בדמעות אפילו.
ואז הבנתי שבכל זאת קצת נהרסו לי החיים מזה. כי אני מאמינה. מאמינה באהבות כאלה, הכי-הכי. מאמינה שיש אנשים כאלה, כמו מרים נאמטי, גם דוסית וגם בת שמונה-עשרה וגם ציצים יפים וגם הכי חכמה ונבונה והולמת בכח ובפראות על כל החושים.
אבל גם הרבה לפני שגיליתי את האמת על האהבות, שאין אמת בפרסום וזה. הרבה קודם. מאמינה באסלן, מאמינה שהגמדים הם צורפים מופלאים, מאמינה שיש את הענבים האלה, מ"הנסיך כספיאן", הכי מתפוצצים בפה והכי טעימים. שאם ישנים, כמו יוסטס סקרב, במערה של דרקון וחולמים מחשבות דרקוניות – הופכים לדרקון. מאמינה שיש מקום כזה ממלכת חשבון ושם מגישים מרק חיסור (לא משביע), ושיש שוק מילים שבו מוכרים אותיות – ה-א' מתוקה וה-ע' עפיצה ועצית, בגלל זה כל כך הרבה אנשים מחליפים אותה ב-א'. לא קראתם "המגדל הפורח באוויר"? זה אזל בהוצאה, האמת. חבל.
שום התבגרות לא תעזור, שום ידיעה שזה לא באמת לא יכולה להציל מהאמונה הזו, שקרתה כל כך מוקדם וכל כך עמוק. שום קריאה מאוחרת של נרניה, שום הבנה איזה "לא-מתקדם" זה, איזה ספר נוצרי-צדקני ומנופח זה, לא תשנה את זה.
מאמינה – בואו נקרא לזה בשם המפורש – בקסמים. גם בגרסה הילדית של זה, נגיד הסירופ של מרי פופינס (הרבה יותר אנטיפטית בספר), וגם בגרסה הכאילו יותר אמיתית של זה, נגיד אהבה.
לא סתם מאמינה. זה בזיכרון שלי. ממשי כמו שרק זיכרון יכול להיות. הטעם של ה-א' ושל ה-י' בשוק במילוניה, השוקו שמומו שותה אצל מאסטרו מינוטוס סקונדוס הורה. הצבע הלילכי המבהיק של טבליית השוקולד ההיא של צ'ארלי. גם הראשונה, המאכזבת, וגם השנייה, עם הכרטיס המוזהב. זה צבע אחד ויחיד וראיתי אותו בעיניי. הוא תמיד יהיה, קודם כל, הצבע הזה.
או השמלה המפרשית של אריאן ב"נאווה לאדון". היא תמיד היתה לפני הבגדים האחרים, שלפעמים מזכירים אותה ב"מפרשיות" שלהם. מה זה מפרשיות? אם הייתם קוראים הייתם יודעים. השמלה המפרשית, נו.
***
עכשיו, מדובר פה באדם מבוגר, כן? עם משפחה ועבודה מסודרת וטרחות של גדולים. וכבר אני יודעת דבר אחד או שניים על דבר אחד או שניים, ובעיקר כבר יצא לי להינגף פעם-פעמיים במציאות ולגלות שהחיים זה לא מה שחשבתי. אני יודעת שאין באמת שום אסלן ושום מאסטרו ופרחי שעות ושום דרקון-מזל. שאי אפשר להיכנס לספר כמו בסטיאן ולהיות גם שם וגם כאן. אבל זה לא עוזר. זה לא עוזר לזה שהעולם שלי הוא תמיד גם-שם. שתמיד ככה אני מבינה את העולם. שתמיד קודם היה הסיפור, ולו אני מאמינה יותר.
החצר של בית הספר היסודי ברחובות תמיד תהיה קודם כל זו של "אליפים" ו"אורי". המרתף של הדוד מצרפת יהיה קודם כל זה של "הכלבים מאחוזת ווילובי". נו, הרי יש את המשחק הזה, אני בטוחה שכל מי שחולה בזה משחק בו: "איפה זה היה". ראיתם את זה כשזה קרה, הסיפור, זה קרה במקום שאתם מכירים מהחיים. לוליטה משתזפת בחצר? הרחבה שמול המעבדה לביולוגיה בבית הספר במרסיי. עליית הגג של בסטיאן? בתיכון, כמה קומות מעל הספריה שממנה לקחתי ולא החזרתי את "הסיפור שאינו נגמר". וגם הרבה יותר מאוחר, הספרים מהתזה, אלוהים: השכונה של "שואה שלנו", כולל העצים? במטבח הישן של ההורים שלי.
זה הכתים לי את החיים, זה מה שזה עשה.
***
אבל יותר מזה, זו פשוט רמאות.
נגיד כשל המהמר, האמונה השגויה שמתישהו חייבים לנצח. זה לא נכון, הרי. סטטיסטית יכול לצאת פלי מיליון פעמים, כי בכל זריקה יש את אותם חמישים אחוז. אבל זה מה שגורם לך להמשיך להמר.
כלומר, תיאורטית צ'ארלי יכול היה לפתוח את החפיסה השניה הזו ושוב הייתה מתגלגלת לו טבלייה מבהיקה בצבע לילך, והיא שוב היתה הכי טעימה ומנחמת, אבל לא היה בה כרטיס מוזהב. הוא היה חוזר הביתה לסבא יוסף וסבתא יוספינה וסבא ג'ורג' וסבתא ג'ורג'ינה ולאביו מבריג-המכסים-על-שפורפרות-משחת-שיניים וזהו. והסיפור עובד עלייך כך שלרגע מבוהל את מאמינה שזה עוד עשוי לקרות. זו רמאות מספר 1, ה"קלה", נגיד.
זו רמאות כי אני הרי יודעת. כי זו תחילת הסיפור ויש עוד מלא עמודים, וצ'ארלי הוא הגיבור –ובכלל, ככה קוראים לסיפור, אז ברור שהוא חייב להיכנס למפעל.
וזו, הידיעה הזו, האמונה הזו, זו הרמאות הקשה באמת.
כי בחיים זה פשוט לא קורה. בחיים אין שום מפעל ושום ממתקים מגניבים. לא בגלל השוקולד, שזה אף פעם לא היה הקטע שלי. מעופפלית הזכוכית היתה מוצלחת בהרבה, אבל גם זה אין. אין. החיים קשים, כל הזמן עובדים בהם, ואין בהם שום קוסמות ושום התרגשויות. לא כאלה. כל האהבות מתעייפות ונהיות רגילות, ולא נגמרות בכלל בסיפור קצר עם תינוק-מלאך כמו ב"כמו אבלאר". החיים זה החיים. יש בהם מוות וחולי ועצבונות, וגם אלה לא מרגשים ודרמטיים ומלנכוליים ומלאי תובנה כמו בספרים, אלא סתם, עלובים ובנאליים ומצערים-סתם.
***
וזה מה שנורא באמת. כי לאן מוליכים את הידיעה הברורה, בגוף, כמו שאלה שמאמינים באלוהים יודעים – שיש? שדווקא כן? שבאמת?
מה עושים עם הגעגוע הזה, כמעט-פיזי (או לא כמעט. פיזי, כמו לאהבה שנגמרה-אבל-היתה), למקומות שהיית בהם באמת, שלא תגידו לי אחרת – נרניה הצעירה, כשעוד אפשר היה לקבור באדמה שלה סוכריות טופי ולגלות למחרת עץ עם הפירות הכי מוזרים והכי טעימים?
מה עושים עם ההכי-הכי הזה של האהבות ושל ההתרגשויות? ומה עושים עם זה שאפילו את האכזבה מהן כבר קראתם הכי-הכי, והיא היתה הרבה יותר ממשית ומרגשת מהאכזבה הבנאלית, אכזבת-החולין (כמעט אמרתי "פרוזאית") שהיא סופן של כל האהבות האמיתיות?
אלוהים, איזה דיכאון.
התמונה: מכאן
טוב, זה מהמם.
אבל זה לא סותר את זה שאת גנבת לי פוסט. שרצה לומר, בדרך הרבה פחות תמר קפלנסקיית (חייבת לעשות משהו עם הי' בסוף של השם שלך. זה מקשה על ההטיה), שאם היה אפשר לבטל מהמוח שלי את רעיון הקתרזיס, החיים היו הרבה יותר פשוטים. כי זה באמת קיים רק בספרות.
פוסט מעולה.
אבל זה כבר לא רק ספרות, לא? זו אמנות בכללותה. קולנוע, תיאטרון, מוזיקה. או שהם כולם בליבם ספרות.
וואו.
טוב, זה באמת מהמם.
אבל השבוע היה לי קטע של חידות ומתישהו לבת הגדולה (בת ארבע) קצת נמאס שהגדולים כל הזמן מתעסקים בחידות שהיא לא מבינה, אז היא התפרצה לשיחה והחליטה לחוד כמה משלה ואחרי "למה חסידה עומדת על רגל אחת?" שהיא למדה בגן, היא התחילה לאלתר והחידה הבאה היתה "מה זה ירוק, צומח על עץ ומלא טעם?" ואחרי כמה רמזים התברר שהתשובה היא ענב. הספרות עוד לא ממש נגעה בה עד היום, ואני לא ממהר להפיל עליה את העניין. רק שכשקראתי את התיאור שלך לענבים מנרניה חשבתי על זה שבחידה שלה יש כאלה ענבים כאן, אצלנו, למרות שהיא ואני אכלנו את אותם ענבים השנה, ואני לא הייתי מעלה על הדעת לקרוא להם מלאי טעם. אז אולי העניין הוא האופן הזה שבו הספרות נותנת לנו דרך לשמר את תחושת הפליאה של ילד מול העולם הרבה אחרי שהיא בעצם דהתה והתפוגגה.
!!!
טוב זה לא נותן לי להגיב לתגובות ספציפיות, השם!
מיטל, תמיד אני נבוכה לגלות כמה קצר אפשר להגיד את הלהג שלי. בחיי.
מרגוליס, התגובה הראשונה שלי היא להגיד שאני בסוף חושבת שהכל ספרות, או לפחות שהכל סיפור. בטח סרט או הצגה. ושגם מחול או אמנות פלסטית הם הדבר שאני מבינה מהם, וזה תמיד-כבר טקסט. אבל האמת היא שאני לא לגמרי בטוחה בזה. לא במקרה של מחול, שפחות גורם לי לנסות להסביר אותו אלא "סתם" פועל עליי. בקיצור, אני צריכה לחשוב על זה.
שחר, אני לא חושבת שזה עניין של הזרה, שזה מה שהבת שלך עשתה, בשבילך. הכירה לך מחדש את הענבים, יעני. אחד הדברים היפים שספרות עושה זה הזרה, הלטמה הזו בצד הראש שמסדרת לך מחדש את העיניים ואתה רואה משהו שקודם לא ראית למרות שהוא היה.
אני לא יודעת אם זה פאק של הספרות או שלי, כלומר אם זו הספרות שנותנת לנו דרך לשמר את הילדיות או שאני סתם אינפנטילית חסרת תקנה. אני חוששת שהבעיה היא לא בספרות. הבעיה היא בחיים, שהם לא משהו. הספרות פשוט מאירה על הלא משהו-יות הזו שלהם באור ממש ממש חזק.
ואיתמר, הלוואי שהיית אומר יותר מילים (ספציפית, לא תמיד. תמיד אתה דווקא אומר). והתמונה קרעה אותי מצחוק, כמובן. כותרת מעולה. באמת נתקפתי דכדוך עמוק אחרי הכתיבה. נכון שהאיש האחרון בשורה נראה כמו מוני מושונוב?
יפה, אבל את המסקנה אני לא מקבל.
החיים לא חייבים להיות הדבר האפרפר הזה שבורחים ממנו לספרים, ולסרטים, ולחופשות, ולבילויים.
זה שקר מוסכם של תרבות ה…(צריכה? אולי).
יש מקום לקתרזיס בחיים. יש מקום לענבים מלאי טעם וליצורים מהאגדות.
וה"שיקויים" (-; הם רק חלק מהתשובה.
גם בספרים, על כל בילבו שיוצא לשם ובחזרה יש אלפי הוביטים שלא יוצאים אף פעם מגבולות הפלך. אבל אליהם אנחנו לא שמים לב. בשביל הרפתקאות צריך להעז.
("איך שר הטבעות הרס לי את החיים"? "איך טרילוגיית האילומינטוס מילאה לי את החיים"? עזבו אותי באמ'שכם, אני צריך לעבוד P-:)
בדיוק חשבתי אם כדאי להעיר על המשפט "הבעיה היא בחיים, שהם לא משהו", אבל מרמיט התגנב פה לפני.
מצד שני (גם ללא צד ראשון), מה ההבדל בין "שיקויים" לספרות? זה טריפ וזה טריפ, ובשניהם אנחנו בורחים מהמציאות (או משנים את המציאות, איך שתרצו).
אז החיים הם לא משהו, או שבעצם הספרות מפתה אותנו לחשוב שהחיים הם לא משהו? אולי זו קנוניה של מם הספרות שמטרתה למכר אותנו עוד קצת, לגרום לנו לשקוע לתוך העולמות הקסומים והמופלאים שהיא טווה מסביבנו תוך טשטוש העולם שאנחנו באמת חיים בתוכו?
ומצד שלישי, לפעמים החיים באמת לא משהו.
ככולם – מהמם.
ואני כנראה מודה כאן בבורות די איומה, אז נא לתת קרדיט – מרי פופינס מבוסס על ספר?
את מזכירה את "כמו אבלאר, כמו אלואיז", ומילת המפתח היא "כמו". כי אבלאר ואלואיז הוא סיפור מהחיים ולא מהספרות, וככזה, הוא מלא תסכול, תפניות מדכאות, וההאפי אנד שלו הוא היחיד שהחיים יכולים להציע – בסוף קברו אותם יחד. אבל עדיין, יש בו אהבה שמלים אינן יכולות ללכוד, אלא רק להזכיר.
אבל, כן, החיים. כה זקוקים לעריכה שזה לא מצחיק.
זה היה, פחות או יותר, פוסט שתכננתי לכתוב. אז אני אצרף רק את הציטוט שהתכוונתי להשתמש בו. שזה ציטוט מ"הי-פידליטי" של הורנבי ציטוט ספרותי על מוזיקה, אבל מעצם העניין גם על ספרות. בספר שמבטיח דברים לא פחות נשגבים מהרומן של הפנר.
What came first, the music or the misery? People worry about kids playing with guns, or watching violent videos, that some sort of culture of violence will take them over. Nobody worries about kids listening to thousands, literally thousands of songs about heartbreak, rejection, pain, misery and loss. Did I listen to pop music because I was miserable? Or was I miserable because I listened to pop music?
אכן, מדהים.
אבל גם לי מגרד קצת מהכיוון של מרמיט ומרגוליס. נראה לי שזה בגלל שהפוסט המקסים הזה היה מלא בכל כך הרבה אמונה של וכלפי אנשים. אמונה שנראה לי שבלי הספרות לא היינו (יותר נכון יהיה לומר לא הייתי, אבל שויין) יכולים להחזיק בה, לפחות לא כחילונים. וחוץ מזה, תגידי את, בכנות: זה לא מדהים לגלות שאת מסוגלת להתאהב בבן הזוג שלך גם אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, גם אם לכמה רגעים. סתם,לדוגמא, בגלל אותה שעה של שיחה לפני השינה. שיחה שאת יודעת שהגוף שלך יתחרט עליה, אבל הנפש…
אולי הסופרלטיב הכי לא נאות, בהקשר של הפוסט הזה, אבל:
מקסים
ממש מקסים, מההתחלה ועד הסוף. אחלה פוסט. תודה
נזכרתי בקטע מ "גדל אשר באך". מישהו (בטח הצב) עולה על בעיה קשה בספרות המתח, כשיש בלש שיודע בדיוק מה שהקורא יודע, ומאתגר את הקורא לפענח את הפשע לפניו. לקורא יש יתרון גדול על הבלש – הוא יודע כמה הוא רחוק מסוף הספר. לכן הוא מציע שהספר יכיל בסופו הרבה עמודים ריקים, וכך יטעה את הקורא. (אחר כך זה מסתבך, אבל כבר לא חשוב)
תודה.
תודה בחזרה.
כן, מרי פופינס זה קודם כל ספר, לי היו שניים – מרי פופינס ומרי פופינס בגן הציבורי. יצאו בהוצאת מרגנית, ואין לי מושג אם הדפיסו אותם שוב מאז. לא יודעת אם תרגמו גם את האחרים, כי יש עוד. אותם לא קראתי אבל.
תמר, לא השתנית מגיל 5…
אתמול ראיתי אותך בעיתון. היום גיגלתי אותך ואני מתפעלת ומתרגשת ממה שראיתי, שמעתי וקראתי (כן, זיהיתי כל מיני פרטים מנוף ילדותך וחזרתי 30 שנה אחורה להיות הבייבי סיטר שלך, שיחד איתך נהנתה לשמוע תקליט של Les trois petits cochons et le grand mechant loup….)
ביליתי שעות רבות בבית משפחת קפלנסקי ברחובות, בעיקר איתך, וספגתי רבות…
אשמח מאוד לשמוע ממך!
כתיבה נפלאה על נושא כה קרוב ללבי ולחיי, תודה.
אבל אני בכיוון של מרמיט – אולי יש עוד שלב במסע הזה.
להיחבט בקרקע האין ואחר כך לגלות שאולי כן יש?
כי הפנר למשל, הוא כתב את מרים נאמטי א ח ר י שהוא כתב דברים ברוח מה שאת כתבת. וציטטתי אותו פה:
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=168381&blogcode=13813547
תודה!
בכיוון של מה שמרמיט אמר. כי ההפנר למשל, הוא כתב את מרים נאמטי א ח ר י שהוא כתב את זה
… כל אהבותינו הגדולות נובעות משם, כנראה. כל אהבה "גדולה", "עצומה", "אין-סופית" – תמיד היא של ילד נטוש לאמו. לפחות אצל הכותבים למיניהם. כשאלה מתארים אהבת זוג – גם היא גם הוא, זוגיותם – אהבתם תמיד "דיוקנו של האמן כילד נטוש". כולנו נולדנו יתומים וגדלנו נטושים. ואלו בינינו שגדלו לכתוב, לצייר, לשיר או משהו – ר א ו, הבחינו בחרדה איומה, איך אמא נוטשת יום-יום ומרגע לרגע, ולא זו בלבד שאמא נוטשת, אלא שא"א לה אחרת. לא במזיד נוטשת – בחוסר אונים. אמא עוד קטנה, לא כל-יכולה: היא עצמה יתומה ונטושה, ואתה הקטן פתאום "רואה אותה". כמו ברנטגן רואה אותה, והיא קטנה, יתומה ונטושה. ואז עומדת בפניך בכל עוצמתה רק האפשרות האחת, לתמוך בה כדי שהיא תוכל להחזיק אותך על הידיים, זמנית. כל הזמן זמנית. אין לך ברירה אלא שתאהב תיכף ומיד את עצמך בכל עוצמת אהבתה החסרה, האהבה, זו שאיננה. כל חברי המתמוטטים, אלו שלא שרדו ורק גופם המדוכא וחרדתם העצומה מתרוצצים עדיין בינינו, אלו לא תפסו בזמן שהאהבה שהיו זקוקים לה, אמם לא יכולה הייתה להביא, יתומה נטושה כמותם; הם לא תפסו ולא התאמנו בילדותם לאהוב תיכף-ומיד את עצמם בכל עוצמת האהבה – והיום מאוחר מדי. גם אבא, כמובן. כשאתה נשען עליו, הוא בכלל מתפלא עדיין שהוא כבר מצליח לשרוך לעצמו את הנעליים לבד. רק מקודם, לפני רגע-בערך, היה בן שלוש (ואתה בן חמש). את זה בעצם תמיד ידענו ואפילו הסכמנו (כנראה) להסתפק בסיטואציה, במצב האנושי המתואר ב"בריאת האדם" של מר מ. אנג'לו, שהוא ככה נוגע לו (לך) רק באצבע קצת, בקצה,
מ-ר-ח-ו-ק. יש "בריאת אדם" אחרת, יפה ממנה, שמצאתי פעם בספר כשחיפשתי משהו אחר. אני לא זוכר פסל (או תחריט) של מי ומתי ואיפה אחפש היום למצוא אותה […] זה נראה בערך ככה: אלוהים יושב על משהו, לא זוכר מה, ואדם על הרצפה לרגליו, ראשו על ברכי אלוהים וזרועו של אלוהים כרוכה סביבו. אב ובנו. מיקומם של השניים, צורת הישיבה שלהם. הדרך שבה מניח הגבר את ראשו על ברכיו של א ב י ו וזרועו של ה א ב כרוכה סביב בנו, הגבר. לא הילד. אב ובנו – ושניהם גברים מגודלים – מיד זה נוגע ללב. אני שמח בשבילם, שהצליחו להגיע לגיל בגרות כך. אנחנו, אני ואני, ישבנו (קבוצה של שניים) בגיל שלוש וארבע וחמש והיינו הילד במיטה בעץ הכפכפים ואביו בחדר למטה. ראיתם? מהרגעים המרגשים בקולנוע. בסצינה שנתנה לסרט את שמו מגלף האב כפכף חדש תחת זה שבנו שבר. הילד (קטן, בן חמש אולי) חזר בכפכף שבור מבית-הספר. בית-הספר הוא תקוותו, הפתח למחר של הילד. בלי כפכפים לא יגיע לשם מחר בשדות הבוץ של צפון איטליה. לא לדאוג: האב שולח את בנו למיטה והוא יוצא לגנוב עץ, חוטב מגזעו קטע, חוזר הביתה ויושב בלילה לגלף כפכף למחר. הבית שוקע בתרדמה. האם (ותינוקה שהיום נולד בזרועותיה) אומרת "אווה מריה" בקול מונוטוני, מיישן. הילד שוקע בשינה בטוחה, האב מגלף בתנועות בטוחות כפכף, והצופה באולם החשוך בוכה. כשראיתי לראשונה את הסרט ביום שישי אחד בקולנוע "שחף", מאוד התאפקתי. בסוף הסרט גם החלטתי שבטח (אולי) כבר הגעתי נרגש לקולנוע, שאחרת מה פתאום התרגשתי? מה כבר יכול לרגש כל כך בסצינה כזאת? ואני לא מדבר על הצורה שבמאי הסרט (ארמאנו אוֹלְמי קוראים לו, ולסרט קוראים באיטלקית L'albero delli Zoccoli) נתן לסצינה-פנינה זו, על הקסם שבו הצליח לחדור מבעד לפרטי, לחד-פעמי, ולהתרומם אל הכללי והעל-זמני, כמו לפעמים אצל ורמר. הפעם, לשם שינוי, אני מציץ דווקא בחומר-הגלם של האמנות ולא בתוצר – בגרגר החול שחדר לצדפה ולא בפנינה… והלכתי ביום ראשון שלאחריו לראות את הסרט שוב, והנה באותו מקום בדיוק שוב נתקע לבי בגרוני וחשבתי: מה? מה הולך פה? רק בדרך הביתה החלטתי שזה בא לי כי אני מ ז ד ה ה. לא סתם – אני מזדהה X2: עם שניהם. סימולטנית. אני הם. כמו הברון מינכאוזן שמרים את עצמו (על סוסו) מתוך הבוץ שהוא שקוע בו; לכל אורך הסצינה, בעלת הקצב הרך ומיישן כמו שיר ערש, א נ י האב שאומר: "בני ילך מחר לביה"ס. ילדי ימשיך ללמוד. אני אחראי לו ואני אדאג לו. אני אוהב אותו." ו א נ י הילד השוכב במיטה מתחת לכסת, שוקע בשינה שלווה של ביטחון כי "אבא יסדר הכול. אבא אחראי לי. אבא דואג לי ואני אוהב אותו."
משם כל האהבה הזאת: אני דואג לי ואוהב אותי באהבה אגדית עצומה כל כך, שאני מוכרח להשיב לי אהבה. כך אז. מזמן. כשהיינו צעירים ולא היה בנו מקום (פיזית) להכיל את כל שפעת האהבה הזאת של שנינו – שלי ושלי. והיא מילאה כל חלל בנפשנו, ומהאהבה העצומה ("העצומה" – כי זו הבנלית לא הייתה), מהאהבה הזאת שם, בקרקעית ילדותנו הנטושה, גזרנו דוגמאות לכל שאר אהבותינו: הפיקטיביות – ברומנים הגדולים ובשירה, בתיאטרון, בציור, במוזיקה ובקולנוע; והאחרות (הריאליות?) – פה ושם, במהלך החיים, לפחות אצל יחידי הסגולה (בני המזל) בינינו, פה ושם (אמרתי), פה היא ושם הוא – מנסים, גוזרים דוגמאות בבשר ודם. יש (גם) שהצליחו.
[מתוך "אברהם הפנר: ספר המפורש", עמ' 38-39].