לידי משמרת העיתונאים הצעירה. בחינם. עלי.
לפני זמן מה כתבה איילת מ"ללא אליבי" פוסט מקסים על ימיה בגל"ץ. הדברים שהיא אמרה שם התחברו לדברים שאוכלים אותי כבר כמה שנים. העבודה הזו, עיתונות, דורשת ניצול. העיתונאים הללו, שהולכים לתשאל את משפחות הפצועים, שלמדו איך לעודד "סיפור אנושי" מתוך פיות אנושיים, עוסקים בעיתונות בצורתה הגולמית. הם לא חושפים עוולות, הם לא מביאים לציבור דבר. הם עוסקים בהפיכת בני אדם לסיפורים, סיפורים לתוכן, תוכן למלים מודפסות. הם גדודי הקונבנציה, האנשים שממלאים את החורים בעיתון של מחר ובאתר של היום. חלק מהמרואיינים מעונינים בכך, ודאי, אבל זה לא משנה. ברוב המקרים, ברוב המקרים, נדרש ממך ללמוד כיצד להשתמש באנשים למען העבודה.
כך גם היתה העבודה שנים על שנים. זה לא חדש, ויש עבודות נוספות שדורשות את אותו סוג להטוט מנטלי, כזה שמאפשר לנו להפוך בני אדם לפונקציות של המקצוע. רק אל תתפלאו אחר כך שהעיתונאים הללו, כשיהפכו לעורכים, יהפכו אתכם לפונקציות במקצוע שלהם. את הלהטוט הזה הם למדו קודם, בשטח.
הזמן זוחל בלאט
 |
| ספרים הם אהבה. מכאן |
יצא לי לאחרונה להתעסק קצת באחד מסיפורי חוני המעגל (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד א).
בקצרה: חוני תהה כל ימיו לפשר הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א'), שהרי איך ניתן לדמות את שבעים שנות גלות בבל לחלום. באחד הימים הוא רואה איש שותל עץ חרוב, שאל אותו כמה זמן עד שהעץ יתן פרי, וזה עונה לו "שבעין שנין". חוני תוהה למה לו לשתול עץ שלא יהנה מפירותיו, וזה עונה שהוא שותל לבנו, כמו שאבותיו שתלו לו. חוני נרדם, מתעורר לאחר שבעים שנה, ורואה אדם מלקט חרובים מעץ. לאחר שזה מספר לו שאביו שתל את העץ, מבין חוני שעברו 70 שנה. הוא הולך לביתו, שם הוא מגלה שבנו נפטר אולם נכדו חי עדיין. הוא מספר להם שהוא חוני המעגל, הם לא קונים את זה, הוא הולך לבית המדרש, שומע אותם מתרברבים, מספר שהוא חוני המעגל, לא מאמינים לו, חלשה דעתו ומת. ולכן, רבותי, אומרים רבנים "או חברותא או מיתותא".
זה סיפור משעשע. ראשית, אין קשר אמיתי בין חלקו הראשון לחלקו השני; הוא לא באמת מסביר את הפסוק ההוא מתהילים. שנית, תפיסת הזמן של הסיפור היסטרית. בסרטי "חזרה לעתיד" שלושים שנה לכאן או לכאן מתבטאים בשינויים דרסטיים במציאות. אנחנו לא יכולים לחשוב על מסע בזמן מבלי לראות שינויים אדירים בעולם, חלקם מופרכים. הזמן שלנו זורם מהר יותר. אצל הפסיכים מהתלמוד, לעומת זאת, חלוף הזמן גורר רק את חלוף האנשים.
ובעצם, זה לא מדויק. כי בסיפור הזה, בעצם, הזמן מתקדם אך האנושות מתדרדרת. במה התרברבו הרבנים? "נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו". ובתרגום: "נהירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל, שכאשר היה נכנס לבית המדרש כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה פותר להם". כמה חמוד.
פונקציית הקריאה האפשרית
רוני שני פרסמה לא מזמן מקבץ קישורים מעניין לדיון שהחל בעקבות מאמר של ניק קאר. קאר טוען שהרשת מקצרת את טווח הריכוז שלנו. לא יצא לי לקרוא אף אחד מהקישורים הנ"ל עדיין, בעיקר מכיוון שהעבודה מקצרת את טווח הזמן שלי, אבל אנסה לתרום שני סנט, בתקווה שאצא מקורי.
כל מי שעבד בתוכן באינטרנט מכיר את הדרישה לכתוב קצר. התביעה הזו עצבנה אותי במשך שנים, אבל גם אני חייב להודות שאני דוחה טקסטים ארוכים למאוחר-יותר נצחי-למחצה. עכשיו נדמה לי שאני מבין למה. הרשת היא קצת כמו חנות ספרים ענקית וחינמית. אתה יכול לקרוא מה שאתה רוצה, אבל אתה יודע שכל זמן שתשקיע בטקסט א' בא על חשבון קריאתו של טקסט ב', ג', ד' וכו'. פוטנציאל הקריאה האפשרית יושב שם תמיד, מעין קול קטן ומרושע, שמספר לך על כל הטקסטים שאתה מפסיד עכשיו כשאתה קורא את הטקסט הזה. זה מקום טוב לסיים את הפוסט, לא? משוחררים.
באיזה ספר של קורט וונגוט הוא סיפר על האיש שמת בתאונת מעלית ומהמערכת ביקשו ממנו להתקשר לאלמנה, לספר לה על מותו של בעלה ולשאול אותה איך היא מרגישה?
אנשים הם סיפור, בין אם הם על גבי דף עיתון או מול הפנים שלך. אבל תחת מגבלת זמן כל סיפור הופך לשטחי ונטול אנושיות.
וכבוד על האסף ענברי ברשימת הקריאה
אבל זה האתגר היום יומי של ההומניזם, לא? אנשים ממלאים פונקציות בחיינו, וזה נכון למרואיינים, מכונאי רכב, גננים, מטפלות (למי שיכול להרשות לעצמו), קופאיות בסופר מרקט, לקוחות, מנהלי בנק, סוכני ביטוח, בוסים, עובדים "זרים", ואפילו בני זוג, הורים, ילדים. ולא נתחיל לדבר אפילו על "אויב" בשעת מלחמה. בכל המקרים האלה זה קל לגלוש לחיפצון, שלא לומר החפצה (איזה עונג מעוות יש בכתיבת המילים המפוחלצות האלה), קרי לשכוח שגם הם בני אדם. שמירה על צלם אנוש משמעה לזכור.
חנן: אני זוכר את הסיפור, אבל לא זוכר איזה ספר. ואכן, דוגמא מובהקת.
טל: אנשים הם לא סיפור. הם לעולם לא סיפור. ובכלל, אין סיפורים בעולם, רק בתודעה. (ותודה על הכבוד
)
ארך אפיים: אתה צודק, כמובן. אולם נדמה לי שדווקא עיתונות מייצרת חיפצון קר יותר. אנחנו גולשים לחיפצון תמיד, קשה שלא, עיתונאים כקופאים בסופר. אך יש משהו בלדבר עם בנאדם, לשמוע את הסיפור שלו, ולשמוע אותו רק מתוך ניסיון לחיפצון שהוא נורא יותר בעיני.
נראה לי שלקחת את דבריי במובן טכני מדי, או במובן המודרני המבוזה, לפיו סיפור משמעו אייטם חדשותי זול.
"אין סיפורים בעולם, רק בתודעה" – לזה כיוונתי.
אין לנו מבנה התייחסות אחר לעולם פרט לסיפור, כך שגם העיתונאי וגם האדם החווה טראומה אישית איתה הוא נאבק, מתמודדים עם המציאות במישור משמעות דומה. ברמה הבסיסית אין ניצול במקצוע העיתונאי (או בזה של הסופר). הוא נוצר מתוך הרצון לתאר את העולם, כמו כל מדיום אמנותי.
הבעייתיות במדיום העיתונאי כיום היא הכניעה שלו למסגרת ההתייחסות הכלכלית באופן כמעט מוחלט, ומכאן לדעתי נובע הזעם שלך. החשיבה הכלכלית המיידית משטיחה את צורת ההתבוננות שלנו במציאות – היא הופכת בני אדם לחפצים בכך שהיא מרדדת את הסיפור שלהם לכדי מוצר מתכלה. החל מן הפורמט ההולך וקטן של מבנה החדשה העיתונאית ועד לתדירות הבלתי אפשרית שבה "המציאות מיוצרת" בכל יום. הפשע שלה הוא שהיא תורמת להבניית אופן החשיבה המרדד הזה בקירבנו, והתוצאה היא אנשים שחיים חיי אינסטנט חסרי תוכן ועומק.
אבל בכל פנים, צורת החשיבה הזאת היא לא הכרח המציאות, אלא רק השתקפות שלה. אם כבר, השלב השטחי שבו נמצאת העיתונות כיום, כמו מדיומים אחרים, הוא סימן לכך שבקרוב היא תעבור שינוי מבנה רציני.
איתמר: אני חושב שאתה צודק. לשחרר פצצה בלחיצת כפתור ממטוס מזעזעת אותנו פחות מאשר לתקוע סכין בחייל אויב, כי כשרואים את הלבן בעינים האנושיות של הצד השני נוכחת בצורה יותר חזקה, ויש צורך להתגבר עליה. העיתונאים שלך אשקרה מדברים עם מישהו שכואב לו על מה שכואב לו. לכן הזעזוע למביט מהצד יותר גדול.
ואולי נתחיל להשתמש במלה תיחפוץ, רק כדי לא לשעמם את עצמנו.
טל: אבל יש לנו המון מודלי התייחסות לעולם, מרחבית למשל.
ואתה (אתה, נכון?) צודק, הבעיה היא בדרך שבה הסיפור לא מספיק לעולם, בדרך שבה הוא מתפקד כפילר. ואולי יותר מכך, הבעיה היא ראיית המטא. אנחנו שומעים סיפור-אנושי-מזעזע/מסמך-אנושי-קורע-לב, אבל אנחנו חושבים כיצד הוא מתאים לעמוד הראשי, מעל/מתחת לקפל. הבעיה שלי אינה חברתית. אני מוכן להסכין עם רידוד המציאות. הבעיה שלי היא מוסרית. אדם חווה חרא, ואנחנו צריכים למצוא איך החרא הזה יקדם את מעמדנו המקצועי. אנחנו מחכים לחרא.
עבדתי פעם בחדשות נענע. בין 23:00 לחצות היינו צריכים להעלות ארבעה מבזקים. הגעתי עד למבזק השלישי, והשעה כבר עשרה לחצות. קצת לחוץ, התחלתי לחטט בפיד של רויטרס. העולם נכנס לתרדמת. אף אחד לא אמר או עשה כלום. לחוץ יותר, התחלתי לרפרש את הפיד. מזל ששני חיילים אמריקנים מתו בעיראק.
ארך אפיים: תיחפוץ!!!!
הייתי גם הולך לשיחפוץ, אבל קל לבלבל את זה עם שיכפוץ.
אפשר להתחיל רשימת מקצועות שבהם מחכים לחרא. קברנים. מכבי אש.
אתה גם מזכיר לי את הברוקר בוול-סטריט בסרט הדוקומנטרי שאת שמו שכחתי, שישב מול המוניטור כשהגיעו החדשות על הפיגוע במגדלי התאומים, ומחשבתו הראשונה היתה – זהב! לקנות! מהר! אחרי כמה ימים נפל לו האסימון והוא החליט שהגיע הזמן להחליף מקצוע.
"לידי משמרת העיתונאים הצעירה…" הזכרת לי את שבתאי שפונה אל הדור הצעיר, בוא נשרוף את העיתונים, איתמר, קץ לשפל
הא הא הא
כרוז מס' 1 לתלמידי כיתות י"א / אהרון שבתאי
אני לא אשרוף חנות
החבר של בתי לא ירסק חלונות ראווה
אבל אתם
אתם
אתם
תלמידי כיתות י"א
עוד תעלו בלהבות את הסנטר
ואז
האוליגרכיה שמקרצפת בצעירים את המדרכות
ששוטפת להם את המח
ששולחת אותם להרוג ולהיהרג
שתולה אותם להתייבש כסחבה במרפסת העוני
תשתין בפחד מתחת לכורסה
ובידיים מיוזעות תוציא את הפנקס
ותכתוב לכם את הצ'ק הגדול
הצ'ק הגדול
ותקבלו בחזרה את הביצים
אני רואה את היום בעיני
מבר-כוכבא עד לקינג ג'ורג'
מפצפצים חנות חנות בנק בנק
הסנטר נדלק כמדורת חג
מאפר הכסף הנשרף בכספות
הכבוד לעבודה ההיגיון החברתי השמחה הגאווה
ואה הא הא הא הא
בא סוף לעוני, קץ לשפל.
האמת שזו רמיזה לפוסט ישן של מיטל ("לידי מנהיגי מאבק הסטודנטים"). אבל אלוהים, לא רוצה להזכיר לאף אחד את שבתאי.
כן, זה שיר נורא, אבל הצחיקה אותי הפנייה אל "העיתונאים".. פחות או יותר כמו לפנות אל תלמידי כיתה י"א, או לדבר על לשרוף את הסנטר.
(חוצמזה- אולי זה לא שיר ממש ממש רע. נגיד, הא הא הא אה דווקא עובד מצויין. )