אוקיי, עכשיו את תיגעי בה. כן, עם זה

לרוב הגברים הסטרייטים, כך מוסרים לי מקורותיי, יש פנטזיה לסבית. לאחר מחקר מעמיק (וזה המקום להודות לקרן גוגנהיים שאפשרה לי לצאת לשבתון ולבדוק את הנושא) הגעתי למסקנה שכלל לא מדובר בפנטזיה לסבית, אלא בפנטזיה הטרוסקסואלית רגילה. אני מניח, על מנת ליצור שפה משותפת, כי פנטזיה לסבית פירושה שבחלומו רואה הגבר לפחות שתי נשים מושכות המענגות אחת את השנייה. אלא שהן אינן לסביות. זאת משום שתמיד ישנה האפשרות שזין גברי יחדור את הסצנה, כמו מיקרון מרחף המופיע פתאום, אפל ואטום כעב”ם, בפריים של הסרט. וגם אם אותו גבר סטרייט מפנטז על סצנה כל-נשית, והוא אינו מוכן לכלול ולו בולבול אחד בתרחיש, הוא עדיין הבמאי של העסק, הוא מחליט מי ומה ואיך; הוא, בקיצור, הפאלוס.

במילים אחרות, הלסביות בפנטזיה הגברית הן בסך הכול בי-סקסואליות המוכנות, בכל רגע נתון, לצרף גבר למשחק. המין הלסבי הוא כמו אפריטיף או סורבה בין המנות העיקריות של-אתם-יודעים-מה. לכן, ההבדל בין פנטזיה שכוללת כוס אחד ועשרה כוסים הוא משני, משום שכל הכוסים הללו הם שיבוטים שתשוקתם היא אחת: התורן הרוטט שלי. במונחים הגליאניים, הכוסים בפנטזיה הלסבית הרווחת הם לא בשביל עצמם, אלא בשביל הזין.

אבל בעוד מספר הכוסים בלתי רלוונטי משום ש-, בפרפראזה על גרטרוד סטיין, כוס הוא כוס הוא כוס, כלומר כל כוס בפנטזיה משקף את אחיו (צריך להיות: אחיותיו), מכפיל ומשלש את התשוקה הטמונה בהם להיחדר על ידי בעל הפנטזיה, מספר הזינים בפנטזיה קריטי. בהגדרה, פנטזיה סטרייטית יכולה להכיל רק בולבול אחד; כל בולבול נוסף, זעיר ונבול ככל שיהיה, מיד שולל ממנה את ההגדרה הסטרייטית. מבחינת ההגיון הפנטזמטי, כל הכוסים זהים זה לזה והם נערמים כמו הדרגות בכפתור של הווליום: עוד מאותו דבר. אבל אף בולבול אינו זהה למשנהו. אם בטעות, ככה בהיסח הדעת, מתגנב זין לפנטזיה שלך, כמו ערבי שגונב את הגבול, מיד מתערערת ריבונותך כבעל הפנטזיה, כי עכשיו יש סיכוי שהרמון הוואגינות ירצה להיחדר על ידי הזין האחר, ובכלל מה פתאום נכנס לך לראש פין סורר ואז אתה נזכר בפעם ההיא שאתה ובן דוד שלך הצמדתם בולבולים וישר עובר לך החשק.

אפרופו הצמדת בולבולים, בדרך-כלל נהוג לחשוב שהומוסקסואליות מאיימת על גברים סטרייטים הרבה יותר מלסביות. אני מאמין שההפך הוא הנכון: הלסבית מתחרה עם הסטרייט על אותו פלח-שוק, ומכיוון שסביב “נשיות” יש איזו הילה מיסטית למחצה, רוב הסטרייטים מאמינים שללסביות יש איזה יתרון, מיסטי לא פחות, בהשגת נשים אחרות. תפקידה של הפנטזיה הסטרייטית הוא לנטרל את האיום הזה, משום שהיא מאששת שוב ושוב שהלסבית לא קיימת: “לסבית” היא בחורה שמזדיינת עם בחורה אחרת עד שיצטרף – או לעיניו של – הבחור. במילים אחרות, סטרייטים בכלל לא אוהבים לסביות. הם פוחדים מהן פחד מוות משום שלסביות הן איום משולש: ראשית, הן מתחרות עם גברים על ליבן של נשים אחרות. שנית, הן בעצמן נשים, כלומר הן מצמצמות עוד את מאגר הואגינות הפוטנציאלי המחכה שאיזה סטרייט יטבול בו את הזין ושלישית, בניגוד לנשים סטרייטיות שב”לא” שלהן תמיד מסתתר איזה “כן” שמספיק אלכוהול וקצת אלימות יוציאו אותו, הלסבית מסמלת בעיני הסטרייט “לא” יציב, קבוע, וגרוע מכל, א-פריורי (ברור שציירתי תמונה פשטנית, שלא לומר סקסיסטית כלפי כולם, ועם זאת, אנחנו עוסקים בפחדים קמאיים, ראשוניים, בעוד המציאות תמיד עשירה ומגוונת יותר). רוב הגברים מפנטזים על לסביות בי-סקסואליות משום שזה המנגנון היחידי שמאפשר להם לתפקד מגדרית בעולם שמאכלס לסביות ממשיות, אדישות לחלוטין לקסמיהם. העונג בפנטזיה הסטרייטית, אם כן, הוא בכלל לא עונג מיני, לפחות לא עונג מיני ישיר; הוא העונג שבהסרת האיום המלתוסינאי שמגלמות הבחורות שזוכות בכל הבחורות הטובות. לכל סטרייט יש פנטזיה לסבית ואין לו פנטזיה הומואית – היעדרה של האחרונה חשוב לא פחות מנוכחותה של האחרונה – משום שהן שתי הפנטזיות שמאפשרות את קיומן של כל הפנטזיות הסטרייטיות האחרות: הראשונה, בקיומה, מכחישה שהלסבית קיימת ואילו האחרונה, בהיעדרה, מדחיקה את קיומו של הפייגלה הקטן שמסתתר בתוך כולנו.

ומצד שני, אני מאמין שאפשר להחזיק בפנטזיה לסבית שאינה תולדה של תחושת חוסר-ביטחון קיצוני. הפנטזיה הזו בנויה לא סביב ההכחשה של ההעדפה הלסבית, אלא דווקא סביב ההקצנה שלה. במקום לדמיין זוג – או לגיון שלם – של בי-סקסואליות דורשות זין, עלינו לדמיין עולם לסבי מספיק-לעצמו, בלתי חדיר לעין או לזין הגברי. זו תהיה פנטזיה מינית על חוסר האפשרות לדמיין מין, או לדמיין מין שבו לגבר אין שומקום, אפילו לא ואולי בעיקר לא, כזבוב על הקיר.

מה עונג יש בפנטזיה כזו? במקום להכחיש את העובדה שישנם נשים בלתי מושגות, הפנטזיה הזו חוגגת את אי-מושגותן, את האניגמה שהן מציבות בפני הגבר הסטרייט. כאן, העונג נובע בדיוק מהמבוי הסתום שאליו נקלע האיווי. במובן מסוים האיווי נשאר תלוי באוויר, נכנס למסלול-חוגה סביב הרעיון הבלתי נתפס של זוג נשים מספיקות לעצמן, וחוסר היכולת לספק את האיווי, להביא אותו לכדי גמר וגמירה, הופך לסיפוק מסוג אחר, אינסופי.

שוב, ברור שגם כאן יש מידה של שוביניזם בריא. במקום להדחיק את הלסביות אני מעלה אותה על הדום, הופך אותה לעניין כמעט מטאפיזי. אבל נדמה לי שאי אפשר להיפטר, כאשר מדובר בפנטזיות, ממידה מסוימת של מיסטיפיקציה; פנטזיה, ככלל, היא המקום או התהליך שבו לאקט המיני, שהוא בבסיסו עניין די ארצי וטריוויאלי, מוצמד איזה עודף, איזו שארית, איזו אניגמה הרומזת שיש בתנועות הבוכנתיות ובהתפתלויות ובגניחות יותר מה שנדמה; שמתרחש כאן קסם או טרנס-סובסטנציאציה שאינם יכולים להתרחש בשום אופן אחר. לכל הפחות, הפנטזיה החצרונית שאני מציע או מצביע על קיומה, המתענגת דווקא על אי-האפשרות (כלומר על הפוטנציאל הטהור, לפני שקיבל שם וצורה), אינה מבקשת לכסות על פחד עמוק וילדותי, אלא מנסה להפיק הנאה דווקא ממה שמאיים וכואב. ואולי גם זה משהו.

רשומה זו פורסמה לראשונה בבלוג פלצן מתנשא

11 תגובות “אוקיי, עכשיו את תיגעי בה. כן, עם זה”

  1. "בהגדרה, פנטזיה סטרייטית יכולה להכיל רק בולבול אחד" – טוב ויפה, אם לא היינו צריכים להתמודד עם שאלת הפופולריות של הגנג בנג כפורנו סטרייטי. או שאתה רואה בזה ביטוי למאוויים הומוסקסואליים? או אולי להיפך – "עלינו לדמיין עולם לסבי מספיק-לעצמו, בלתי חדיר לעין או לזין הגברי" – אולי, באופן פרדוקסלי, זה בדיוק מה שהגנג-בנג מייצר? דה-מיסטיפקציה של הפאלוס כ-אחד? נדמה שאין עוד ז'אנר של פורנו שבו הגבר עובר אובייקטיפיקציה כה בוטה כמו בגנג-בנג. גבר בא, עושה את העבודה והולך; בא אחר במקומו ועושה בדיוק את אותו הדבר; כך, גבר אחר גבר, האישה נחדרת על ידי זין אחר זין, אך לא מגיעה אל סיפוקה. במובן זה, הריבוי האין-סופי של הפאלוסים בעצם שווה ערך לאי-קיומם. וכך, אני בעצם יכול להסכים עם האמירה שלך שציטטתי בהתחלה – פאלוס יכול להיות אחד או לא יכול להיות בכלל.

  2. מאד נהניתי מהפוסט, הכתוב היטב (חוץ מהמשפט " בניגוד לנשים סטרייטיות שב'לא' שלהן תמיד מסתתר איזה “כן” שמספיק אלכוהול וקצת אלימות יוציאו אותו" – – וכן, ראיתי את הסוגריים הכביכול-מתנצלים שבאו לאחר מכן. "סקסיזם" ממש לא מכסה את זה. הייתי צריכה לבלוע חזק כדי להמשיך לקרוא).

    לעניין: מעניין, מה שאתה אומר, אם כי הפתרון נראה לי לא לוגי. בכולופן, עצוב לגלות שההומופוביה שולטת באופן כל כך איתן בפנטזיות של הגבר הסטרייט, ושהתשוקה שלו לנשים מוגבלת כל כך בידי איוויים של שליטה ובלעדיות. אין לי מושג איך חושבת האישה הסטרייטית ואיפה היא עומדת ביחס לפנטזיה ההומואית של גבר שוכב עם גבר, אבל כבי-סקסית הרשה לי לומר שזה פשוט מגרה רצח. אין לי שום בעיה עם העובדה שבשום שלב בתסריט לא יופיעו כוסים.

    א' נדב: לגבי הגנג-בנג, אני חולקת על דעתך באשר לאובייקטיפיקציה שעובר שם הגבר. זה כך רק אם אתה מבצע בגנג-בנג תבנות חוזר בקריאה נשית. מבחינת הגבר, הוא באמת לא יותר מהמיקרופון שחודר לפריים, הנוכחות שלו בסרטי פורנו כאלה היא מינימלית. העדשה מחליקה מעל גופו מרוט השיער וחסר הפנים, ועוברת לכוס הגונח הבא.

  3. את התובנה שלסביות בעצם מאיימות עלי הבנתי די מזמן, אי-שם בכיתה ח'. אז בערך חדלתי עם פנטזיות לסביות ואינני מוצא בכך שום גירוי.
    למען האמת, גם אינני מוצא משיכה מיוחדת בקונצפט של שלישייה עם שתי בי-סקסואליות – אני מעדיף שהן יהיו מרוכזות בי.
    וכן, לסביות הרבה יותר מאיימות על ההטרוסקסואליות שלי מאשר הומוסקסואליות.

  4. הגנג-בנג (ואני מניח שאנחנו מדברים כאן על אישה אחת וכמה גברים, כי האופציות האחרות משרתות צרכים אחרים) הוא באמת דוגמא מעניינת. אבל הגנג-בנג, לפחות בגרסאות שאני ראיתי הוא לא לינארי אלא ריזומטי – בכל רגע נתון, הבחורה נחדרת על ידי כמה גברים. הפנטזיה שמספק הגנג בנג, לכן, היא של נחדרות אופטימלית. אם יורשה לי לעסוק בפסיכואנליזה בגרוש, הרי לנשים יש, איך שלא נסתכל על זה, נקב אחד יותר. והעודף הזה, הריבוי הזה – כי אני מניח שרוב הסטרייטים לא ממש רואים את עצמם נקובים ככברה – משגע, לפחות את אלה שנהנים מפנטזיות גנג-בנג. הוא מציב, שוב, במונחים פסיכואנליטיים די בנאליים, אניגמה שאי אפשר להתגבר עליה, ונותר רק לנסות לסתום אותה.

    לדעתי אין כאן דה-מיסטיפקציה של הפאלוס, משום שהזרגים דנן אינם בשביל עצמם: הם כולם אבריו של המפנטז. הם התשובה של הפאלוס האמיתי, המבט המפנטז, לאניגמת הריבוי של הגוף הנשי. בריבוי נלחמים בריבוי. זו הדרך היחידה שבה המבט מסוגל להתגבר על דלותו של הגוף הגברי. הדחף הזה הופך לפארסה ברגע שבו אי אפשר עוד להסתפק באיבר אחד בתוך נקב אחד, ומתחילים לבדוק את גמישותו של הגוף הנשי. זה גם הרגע שהפנטזיה המאד גברית הזו נעשית הומו-אירוטית ואוטו-אירוטית במופגן וקורסת אל תוך עצמה.

  5. זה היה די מזמן, ולא מצאתי עדות אינטרנטית כתובה, אבל שאלו את דיוויד לינץ' למה הוא בחר להכניס למיטה את שתי הגיבורות במלהולנד דרייב המופתי. הוא אמר (שוב, עדות שמיעה עקיפה בלבד), שזו המחשה של אחד הפחדים הכי גדולים שלו כגבר – שישנה אפשרות שנשים לא תזדקקנה לו (=זין) בשביל סקס. עצם הרעיון הבעית אותו, ואולי זו הסיבה שאותן סצינות לא נראות כמו פורנוגרפיה זולה או פנטזיה הטרוסקסואלית כפי שאתה מתאר, אלא מקבלות משמעות עמוקה מאד (בהקשר של כל הסרט ההזוי והמופלא הזה), הרבה מעבר לתפאורה הזמנית.

  6. אני כל כך לא יודע איך להגיב לזה. קראתי את הפוסט שלך, היה נראה לי שהסכמתי. קראתי את התגובה של א' נדב, והיה נראה לי שהסכמתי. קראתי את איה, והיה נראה לי שהסכמתי. קראתי את כל שאר התגובות, והיה נראה לי שאני מסכים. אוף. אולי פנטזיה לסבית היא רק פנטזיה לסבית? בבקשה?

  7. א' נדב: בגנג-בנג בכלל לא מדובר על סיפוקה של האשה. היא בכלל לא סוביקט שם. זאת חגיגת הפוטנציאל החדירתי של כל הגברים בעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>