ילדה

ילדות היא כלא. בבגרותך את יכולה לבחור. בילדותך המוצא היחיד הוא שקרים. ותקווה שפתאום הכל ישתנה. בבום. שתהיה מלחמה גדולה. רעידת אדמה. שההורים ימותו. שישלחו אותך לבית אחר. שלא יהיה לך בית בכלל.
ילדות היא אין מוצא. מגיעות שמועות על עתיד אבל אף אחד עוד לא הוכיח שהוא באמת מגיע. יש רק זמן-ילדה שנשקף אליך מכל מקום אליו זכרונך ודמיונך מזדחלים.
אני נשבעת לעצמי שוב ושוב לעולם לא לעבור צד. לא רק שלא לקחת חלק בקנוניית ה"חינוך" והצעקות. זה ברור שלא. אבל גם לא להפסיק לשחק. להמשיך לדלג.  למתוח את הילדות, לתת לעצמי סימנים קטנים, לא לשכוח. ילדות זה חרא אבל העולם שלהם נראה עוד פחות טוב. ומתוך בחירה.
והבדידות.
לא מאמינה שאפשר לדבר. שאפשר להיות מובנת. שאפשר מלב אל לב. שהלב בכלל קיים. לא מבינה מה לעשות עם השפה, עם הגבהים אליהם שואפת עם פירורי הכאילו תקשורת הזאת. וכולם משקרים כל הזמן. אבל רק עלי צועקים. משקרת כדי לשרוד, לפלס לי דרך בעולם האין-אמת הזה שלהם.
ימי ילדות אוטמים את הלב. אי אפשר להרגיש שאין לי מקום. אי אפשר לקבל שזה כל מה שיש. אי אפשר להזין את עצמך בצעקות. לאיין את עצמך. את רק גרגר. אף אחד לא שם לב. הלוואי והיו מפסיקים להעמיד פנים שאת קיימת.
ואמא שלי אומרת: הנשמה שלך נקייה. והדברים שאת עושה ותעשי ילוו אותך תמיד. תשמרי על הנשמה שלך נקייה.
וישר אני מרגישה כל כך מלוכלכת. נשמה זאת מילה יפה. לא יתכן שיש לי כזאת.
שוב ושוב קראתי לשטן. קח הכל הכל. תן פיסת אמת קטנה. תן רגע אחד של ראייה מפוכחת. כמה אימנתי את עצמי בלזהות חייזרים. לא לפחד ממפלצות. לאהוב אותן. שיבואו.
לסבתא שלי יש כדורים בתיק. מסדירים את קצב פעימות הלב. היא סובלת מאריטמיה. אני גונבת את הכדורים ובולעת. מחכה. כלום לא קורה.
ומין. בכל הקשר ומקום. הכל רווי ארוטיקה. גלויה ונסתרת ומהבהבת. ולא מדברים על כלום. רק אחרי הצגות של חנוך לוין הם אומרים "זונה" ומילים מפורשות.
לרונית ולי יש אוסף תמונות של נשים עירומות. אנחנו קוראות לזה "אוויר". לרונית ולי יש המון משחקים. גם עם ליבי. גם עם ענת. אנחנו מתפשטות בקלות מאחורי דלת מוגפת. לא נעולה.
וגברים מבוגרים שנצמדים. כל כך מהוגנים וכל כך נצמדים. סודיים. מאפשרים הצצה דרך צוהר קטן. להיות ארמון על גרגר אבק.
והנה, עקפתי את או הנרי. 30 שנים אחרי. הורות. כולאת את הילדים במרחב האפשרויות המוצע להם. מתעצבנת. צועקת. שוכחת את אין הברירה שלהם. ונזכרת. ופותחת. מתרככת. ושוכחת ונסגרת ומתעצבנת.

(פורסם במלואו כאן)

8 תגובות “ילדה”

  1. כואב, בכל בוקר כשאני דוחק בה ואומר שחייבים לצאת לגן כי אם לא אז אבא יאחר לעבודה, ובכל פעם שאני אומר שצריך לסדר את החדר ולא מוציאים משחק חדש לפני שמחזירים את הישן, או שחייבים להתקלח גם אם לא רוצים. כואב. אני כל הזמן זוכר, אבל קשה להתרכך. כואב.

  2. איש באמונתו וגו' כמובן. אבל ברור לך שלנו יש עוד הרבה דברים אחרים שבדללם קשה לנו להבין איך אפשר שלא להיות הורים.

  3. אומרים לנו שיש ילדות (הורות?) אחרת
    הביאוה לכאן.

    (מעניין, כשאני קורא את זה פה זה מעורר בי הרגשות אחרות.)

  4. נכון, מרמיט. איזה קטע זה. גם לי זה נקרא מוזר כאן. כאילו זה קצת פחות אני. פחות תהומות או משהו. יותר מיינדי .

  5. זה בטח הצבע. אני רץ לשנות את הבלוג שלי לאדום :)

    יותר ברצינות, זה מה שנקשר לי בראש לאתר שלך זה כל מה שכתבת בעבר, וזה צובע את הכל. כאן זה מקבל איזו מכובדות, כי כאן דיברו בכובד ראש על כל מיני עניינים כבדי ראש, וגם ניתחו והשוו כל מיני פילוסופים שלא קראתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>