Someone goes online

Someone goes online-not particularly computer savvy but they feel they 'get by' as far as checking the weather online, doing their taxes and finding out what movie is playing where-they have in mind that they want to meet someone. It doesn't have to be romantic, though, in all honesty, it would be great if it were. But they don't want their future friend to be from one of those sleazy matchmaking sights. So they go to a blog. Blogs are where all the cool kids hang out. Blogs are where those who aren't just looking for sex find their fix. Blogs don't have sexual predators in them. Blogs are for intellectuals ('just like me'). Blogs are where it all happens. Right? Wrong.

 

This is the truth as seen and read from the 'outside'. I'm not a computer wiz, or a hacker and, frankly, I'm lucky if I can find my way around Israblog. But I know how to write and in a community of writers you'd think that would be enough. You'd think. You'd be wrong.

 

Blogs are founded upon a system of prom kings and queens every bit as much as your average American high school. Blogs have cool kids that everybody fears yet desperately wants to be friends with, and it has its resident geeks that get stuffed into virtual lockers on a regular basis. It is a common misconception that within the world of internet those coveted roles become reversed. That those kids who were teased and taunted in high school—those who's lunch money was eternally missing because it got taken away by the bully of the hour—are now the reigning kings and queens of the cyber playground. They have the power to make you or break you. A good word from them about a post you've written will send you into cyber heaven. A bad one will make your life a living hell. Only that your life doesn't end at the corner of your computer screen; it seeps into your 'real' life, making you ashamed to leave your 'real' home, go to your 'real' job or talk to the very 'real' man who slices your cheese in your local supermarket—but that’s already a different post.

 

The truth is that coolness is a trait for life, just as the number of teeth you show when smiling. A good orthodontist and a couple thousand dollars to spare will make you show more or less teeth, and will, most likely, make these teeth nicer to be seen, but it will do nothing, nothing I say, for the way your lips curl at the corners of your mouth when you smile making you look like a joker. In much the same way, coolness can be acquired. To an extent. Extent being the operative word here. Always and without a doubt the cool factor will fail you when you need it most. When that person you've been dreaming would comment on your post finally does so, you will grow back your greasy hair, pimples, and that chubbiness as if they never left and it would be just another day in your 10th grade gym class again.

 

Alas, you're dreams of sweet revenge have failed. The jock with the great abs and killer charisma who, your only solace was to think, was a total retard and couldn't put together a sentence unless it was in the shape of a car, has done it once again. It turns out he can put a sentence together. A few in fact. It also turns out that when he writes, people read. Seems that the one you took pride in being the opposite of was not only handsome, cool and good at sports but, what d'ya know, he's clever too…

 

They're now picking teams for a game of basketball. It's amazing how you're still surprised when you get picked last.

28 תגובות “Someone goes online”

  1. א. מקסים מקסים.
    ב. אני מסכימה שיחסי הכוחות לא מתהפכים במאה אחוז, אבל נראה לי שכן יש באינטרנט יתרון ענקי למי שיודע להשתמש כהלכה במילים שלו.

    ג. עושה חשק להחביא אותך בחדר ולא לתת לך לצאת לעולם.

  2. פוסט מעולה, אבל אני קצת עם מיטל. אני חושב שהבעיה גרועה בהרבה. זה לא שהמגניבים גם יודעים לכתוב, זה שהיודעים לכתוב נהיו מגניבים, עם כל האישיות המחורבנת שבאה עם זה.

  3. הו הו. המהממת.
    אני לא בטוחה שזה ככה, מכמה סיבות, לא בהכרח מתיישבות.
    א. סיכוי סביר שהערס החתיך של השכבה אפילו לא יטרח להיכנס ולקרוא דברים משעממים כאלה. מבחינתו, כנראה, זו כנראה תהיה עוד איזו התאגדות של אנשים שלא מזיינים מספיק. מה לו ולזה? האירוע הזה – תמיד יש כזה בסרטים – שבו, אחרי המון זמן, הגיק של התיכון פוגש את הבריון של השכבה שהיה מתעלל בו, והבריון הוא תמיד עני נורא ומנקה שירותים באיזו מסעדה, או יושב על הבר עם בחורה שבעצם נורא רוצה מישהו חכם, ובאחד משני האופנים האלה הגיק נוקם את נקמתו – האירוע הזה לעולם לא קורה.
    ב. בדרך כלל מרחבים כאלה של אינטרנט נגיד, בלוגים "חכמים", ירכזו אליהם חבורה מסוימת, וגם בה יהיו יחסי כוחות. בחבורה הזו מלך השכבה עשוי באמת להיות זה שהיה הכי מוכה בתיכון. במובן הזה למישהו תמיד תהיה תקומה בבלוגוספירה, כמו שקוראים לזה. אבל למלך השכבה הזה תמיד יהיו "אחרים". זה בהגדרה. להם לא תהיה תקומה.
    ג. זרות היא לא תמיד תלוית מציאות. יש אנשים שזרות היא הרשתיות של העיניים שלהם. כשיש מלך השכבה, הם יהיו האחר שלו, לא משנה אם המלך הזה הוא ערס מי"ב או עורך תרבות רהוט מדי ומאוהב במילים של עצמו, ובכלל, בעצמו.
    ד. מה שמיטל אמרה, אבל היא כבר סגרה אותך בחדר בעצמה, אז מה יש לי לעשות.

  4. יש כאן מעבר לזה גם עניין של מעגלים רבים וחופפים. בתיכון, אם לא הסתדרת עם חברי הכיתה עדיין היית תקוע איתם. אם outsider אז outsider. באינטרנט אתה יכול לנדוד ממעגל למעגל, מפורום אחד לבלוג אחר, לחפש את המעגל החברתי או תת-התרבות בה תשתלב. אין שום הבטחה, כמובן, שתמצא מקום להתבלט בו. אין שום קסם באינטרנט שהופך עורו של אדם. אבל בחברה החיצונית שם, בעולם הבשר שבחוץ, הקריטריונים הם מאד פיזיים, מאד חיצוניים. האינטרנט לא יהפוך פרח-קיר לכוכב-על, אבל הצ'אנס להתבטא בלי להתבייש במראה שלך יכול לתת לאופי לצאת החוצה, ולפתח בטחון עצמי שיבוא לידי ביטוי אחר-כך גם בפנים-אל-פנים.
    אותו שחקן כדורסל-שהפך-לבלוגר לא בהכרח יותר חכם, או מעניין. פשוט השנים שלו באור הזרקורים החברתי נתנו לו את הבטחון העצמי להמשיך לשים את עצמו במרכז.

  5. פוסט מעורר מחשבות, וזכרונות. במיוחד מטאפורת בניית קבוצת הכדורסל בסוף. תודה

  6. אה, אלמלא נסיון חיי היה מצביע על ההיפך הגמור והמוחלט של כל מה שכתבת כאן, הרי שהייתי מסכימה איתך.

    ראשית, אני חושבת שחוויית התיכון בארץ שונה מאשר זו שבארה"ב. או לפחות זה היה ככה בימים בהם התבגרתי. הקיטוב בין המגניבים לבין הדחויים לא היה כה קיצוני, ויכולתי לחיות בשקט בפינה של הדחויים מבלי שיציקו לי, רוב הזמן (בגיל צעיר יותר כן. לא בתיכון. אנשים מתבגרים פה מהר יותר, אולי).

    לפי מה שאני רואה בסרטי התבגרות אמריקאיים, החלוקה למעמדות יותר אכזרית ופחות פלואידית שם, ושימוש בפרקטיקות של השפלה הרבה יותר מקובל. אולי זו הסיבה לכך שעוד לא קם התיכוניסט הישראלי שגנב אמ-16 מאחיו החייל ויצא למסע הרג במסדרונות בית הספר?

    שנית, כאמור, נסיוני עם הבלוגוספירה מורה את ההיפך הגמור. אני בדיוק פרח הקיר שאיש לא הכיר ושהרשת איפשרה את הפיכתי ליצור שונה לגמרי. במפתיע או לא, משהו מזה חילחל לחיים האמיתיים.
    כשאני הייתי עסוקה בלמצוא את הגרוּב שלי בבלוג, הילדים המגניבים עוד לא שמעו על המילה. אז נכון שהיום גם הם כבר פה, ונכון שכנראה היה להם שוק קטן כשהסתבר שמידותיהם התרומיות ומגניבותם מחוץ לרשת לא מיתרגמים אוטומטית למטבעות חברתיים בבלוגוספירה, אבל כן חלה זליגה מסוימת של המרכז מן השוליים הגמורים שהרכיבו אותו (הטיפוסים הביזאריים שהיו ראשוני הבלוגרים, נגיד) אל עבר מרכזי הכוח בחים האמיתיים, שהבינו שהם לא יכולים לפספס את הבונוסים מהרשת.

    המשחק משתנה, והוא משתנה כל הזמן, אבל הוא עדיין מכיל ליבה קשה של גיקים ושל נרדים, אשר למגינת ליבם של מלכת ומלך הנשף בחיים האמיתיים, עדיין מסתובבים בשדרות הרחבות של הבלוגוספירה בנינוחות שאין להם בחיים האמיתיים. מוהאהאהאה!

  7. ועוד דבר שחשבתי עליו.
    יש סוג של אלימות שהיא ייחודית לקהילות כותבות – גם פורומים, לא רק בלוגים – והיא אלימות של שפה. כאן זה יכול להתבטא בשימוש בז'רגון – אין לי מילה יותר טובה, וגם בתביעה (המובלעת יותר מאשר המפורשת, למרות שגם זה קרה, והיה מביך), להשתמש בז'רגון, "להגיד את זה במילים יותר יפות ומסובכות". במקום אחר זה יתבטא בדיוני-דיונים צדקניים על אנשים שמדברים בשגיאות וכמה זה נורא.
    רוצה לומר, השריר שמפעילים בקהילה כזו הוא פשוט שריר אחר, ומי שיש לו יותר ממנו, הוא השולטתתת!1 לפעמים אני לא בטוחה שזה פחות אלים.
    אה, ולגבי ארה"ב ופה. אני חושבת שרוב ה"דחויים" בתיכון האמריקאי, מה שזה לא אומר, הם לא הבחור הזה שמציקים לו פיזית. רובם הגדול הוא סוג של חננות חרישיות שיושבות ואוכלות את הסנדביץ' שלהם במינימום תנועות כדי לא להרגיז את מי שלא צריך. פשוט עליהם לא עושים סרט. וכאלה, כידוע, יש גם בארץ. וגם יש פה את מי שרודים בו בתיכון על בסיס יומי, תמיד יש אחד כזה. אולי זה כי הוא לא יודע לשבת בפינת הדחויים בשקט, אולי אלוהים יודע מה בו מכעיס את כוחות הטבע. אבל ברור שיש.
    ואגב, מאד מאד משנה אם אמנם יש לך "פינת דחויים" כזו, או שאת לגמרי לבד.

  8. Reading some of your comments, I suspect I've misled you. Seems that a clarification is in order:

    You see, the high school experience I described is fictional (though I'm sure it really did happen to someone). Fortunately or unfortunately, my own high school experience was far less dramatic, scarring or painful. I was actually, dare I say, moderately P-O-P-U-L-A-R, and have yet to experience the horror of being stuffed into a locker for myself.

    This is not to say, however, that your pity is completely unwarranted. High school was for me, as it is for most, an awkward time that called for some desperate measures. I'll leave it to your imagination to guess what those were…

    But to my point, my experience of being an outsider and a perennial outcast came at a later time. A time loosely corresponding to my first forays into the cyber world. The internet did not welcome me with open arms, and in many ways my arrested development shone through in all its juvenile splendor the first time I was brutally ignored when I presented a question before the cyber community.

    If I seem even the least it cool to you now, its not because I'm the queen but because I'm sleeping with the queen, which makes me, lets see…the court jester!

    Some two years after that miserable day, a lot of tears and some philosophical thinking for good measure later, I attempted the blogosphere again. This was yesterday.

  9. כמו רוב המגיבים, אני נוטה שלא להסכים. גם לאחר ההבהרה של הכותבת אני עדיין לא מצליח להבין על מה מבוססת ההקבלה בין העולם המקוון המבוזר, המילולי, לעולם התיכון הסטריאוטיפי שהציגה הכותבת, שמבוסס על חיצוניות ויצרים.

  10. זו ש

    I think my question back in the day had something to do with how to tell about yourself without disclosing too much. I remember it concerned me that if you tell just a bit about yourself you run the risk of being unwantedly 'mysterious', and if you tell too much well then…yuck.

    I think my question has since been answered :) thanks anyway

  11. ברמן

    The parallelism between the prototypical American high school and the blogosphere is made on the basis of the power struggle that underlies both–the war between the worthy and the worthier which is the driving force that fuels both communities. In answer to your question, that is the foundation for the comparison

  12. ענת
    ובכן, עם זה אני מסכים בהחלט. בכל מקום יש מאבקי כוח, ומהבחינה הזו, סופרמרקט לא שונה בהרבה מכור גרעיני. בכל זאת, גם אם הנישות דומות, האנשים שמאכלסים אותן שונים בכל מקום, לא?

  13. זו ש

    No, no way are you yuck! In fact, you are probably more along the lines of the aforementioned queen. If anything…

    As for revealing too much about one's self, I've already confessed to my lack of cyber knowledge (especially in Hebrew), which means I haven't read much of your stuff. But, based on your comments above, I will say this: beautiful rhetoric is a redeeming quality. Hey, that's a BIG compliment.

    And on a general note, when writing is beautiful enough, the content matters surprisingly little. Form over content. Spoken like a true aestheticist…

  14. אמא של חבובו(תמר)

    I agree, it makes a world of difference whether or not you have a "losers group" or you're on your own. Having a bunch of friends who share your fate is a privileged outcast status.

    I'm reminded of the CBS show "The Big Bang Theory". Its about a group of rather happy geeks and its piss-in-your-pants funny. Check it out.

  15. במידה מסויימת אני דווקא מסכים עם ענת.
    אני דווקא אתחיל עם ההסתייגויות המתבקשות – כן, זה נכון שבעזרת סוג של עבודה "נכונה", השארת תגובות וטרקבקים והסתפחות בדאחקות הקבוצתיות כמעט כל אחד (בעל כישרון כתיבה סביר) יצליח "להתקבל". אבל…
    בקהילת הבלוגרים יש קליקות. כמה בלוגרים פרצו לתודעה בזכות הכתיבה שלהם נטו ולא בגלל שעבדו לפי כללי המשחק של לנקק-לי ואלנקק לך, טקבק לי ואפרגן לך?

    אני אמשיך מהתגובה של זוש… – את מביאה את עצמך בתור דוגמא למי שהאינטרנט הפך מפרח קיר לבלוגרית פופולרית ומוערכת. זה נכון. אבל זה קרה גם ובעיקר בגלל שאת היית שם והגדרת את הז'אנר. בתחילת החיים בישרא, כשמרבית הבלוגרים הישראלים הכירו אחד את השני (ווירטואלית), והגיבו, התייחסו (או התעלמו במופגן) אחד מהשני. כשהבלוגוספרה גדלה נוצרו קליקות וגם נותרו אנשים בחוץ.
    ועוד נקודה חשובה – אז, בימים הראשונים של הבלוגוספירה, בתקופת ההתהוות, הרי לא היית ממש את עצמך (מה שזה לא אומר) אלא כתבת משהו שונה, הפרחת בלוני ניסוי כדי לראות מה אוכלים הקוראים. אלו הניסיונות האלו שאיפשרו לך להיות הבלוגרית שאת היום.

    ועוד סיוג לסיום – אני לא אומר שזה רע או טוב, אלא שיש משהו בטענות של ענת – כדי להתקבל לקליקה וכדי להיות פופולרי בדרך כלל לא מספיקה רק כתיבה טובה. צריך להתאמץ וצריך לעטות מסכות במידה מסויימת זה באמת כמו בתיכון. כמו בחיים. זו הדינמיקה של הקליקות והיא קיימת תמיד.
    (טוף, האמת שזה מתקשר לי לקליקות ומחלקות קשירות בגרפים ולרשתות חברתיות במובן המקורי/מתמטי של המילה, אבל אם אני אכתוב את זה אתם באמת תנעלו אותי בלוקר. סייג לחוכמה).

  16. אוה, כמה שאני לא מסכימה.

    בניגוד לתיכון שבו את תקועה עם החבורה האקראית שנולדה בשנתון שלך וגרה בשכונה שלך, האינטרנט הוא יותר כמו מלנתאלפים חוגי דרמה וכתיבה יוצרת ונוער שוחר מדע וסלון מזל וכל המפלטים שאת יכולה להעלות בדעתך למדוכאים של התיכון. אולי במבט שטחי מבחוץ האינטרנט נראה לך כמו מקשה אחת עם מרכז ושוליים, אבל מבפנים הוא מלא כיסים ונישות שכל אחד יכול למצוא ביניהם את המקום שבו הוא ירגיש בבית. כל מה שצריך זה סבלנות וסקרנות, ובעיקר לא להניח שהמקום שבו יש הכי הרבה התקהלות הוא דווקא המקום הכי מעניין. מנסיוני הרבה פעמים הדברים הכי מעניינים והאנשים הכי שווים מתחבאים בשוליים ומשאירים רק רמזים דקים לקיומם. בשלוש-ארבע שנים שאני פעילה באינטרנט מצאתי יותר חברים משמצאתי בכל החיים שלי לפני כן, וזה לא בגלל שאני עושה הרבה מינגלינג (אני לא), אלא בגלל שהאינטרנט אפשר לי למצוא בדיוק את האנשים שמתאימים לי. מבחינתי זה ההפך הגמור של חווית התיכון.

    אגב, אני לא מתייחסת לזה כמו איזה ניצחון שלי כגיקית על המקובלים, כי לא בשביל זה באתי לפה. זאת אך ורק ההקלה שבמציאת מקום שבו אני יכולה לדבר ולשמוע אנשים שמעניינים אותי בלי שיפריעו לי אנשים שלא מעניינים אותי. ייתכן כמובן שהחוויה שלי לא מייצגת, אבל לפחות היא אפשרית.

    יכול להיות שחזרתי בואריאציה על דברים שאנשים אחרים כתבו כאן – אם כן אז סליחה, ואין צורך לחזור למעני על תשובות שענית לאחרים, זה בסדר. אבל את הבלוג החדש שלך אשמח להכיר.

  17. פינגבאק: בלוגיקה
  18. פינגבאק: בלוגיקה
  19. ענת את צודקת לא מספיקה כתיבה טובה צריך גם להיות נחמד וקצת קונפורמיסט והכי חשוב: ללקק לתחת של המקובלים שלא תמיד שווים משהו.

    אישית אני לא מלקק וגם פגעתי בלי כוונה באגו השברירי של כמה באולימפוס ככה שאפשר לומר שאני מוחרם אבל מצד שני אני נאמן לאמת שלי אז אין לי מליון כניסות פר יום אבל פופולריות אף פעם לא היתה סממן לאיכות בקיצור מיצאי את החברים האמיתיים שלך הם לא חייבים להיות באלפיון העליון של הבלוגספירה ועל שאר העולם שימי זין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>