 |
| המניפסט הראשון של הדאדאיסטים (ויקיפדיה) |
איפשהו באמצע מלחמת העולם הראשונה התחילו כל מני קבוצות מודרניסטים לשרבט את המניפסטים שלהם. רוב המניפסטים האלו עוסקים באופן שבו יש לכתוב שירה, אבל נראה שהם שימשו, בה במידה, כדי להסביר לאנשים כיצד צריך לקרוא אותה, את השירה החדשה. ללא המידע הזה, המטא-ספרותי, השירים של הפוטוריסטים והאימאז'יניסטים, האקמאיסטים והקונסטרוקטיביסטים היו נראים כמלמול לא סדור, חסר טעם, של משוגע יהיר. המניפסטים שימשו כמורה נבוכים, מערכת המנמקת כיצד לכתוב את השירה החדשה, וכיצד לקרוא ולהעריך אותה.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה ניסו לשכתב את חוזה הקריאה של הציבור, הדבר הזה שגורם לנו לקרוא "חוה" בעיתון ולא לחשוב שמישהו התכוון לרמוז לחוה אימנו.זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל המגוון הפך אותה למשמעותית. הספר "מניפסטים של מודרניזם" מציג כ-15 תנועות ספרותיות שונות. "כ-15" כי קל להתבלבל בספירה.
כתוצאה, הערכת שירה נעשתה עסק מתסכל, השמור בעיקר לבורים ואניני טעם. קשה לדעת כיצד השיר המסוים שאתה מחזיק רוצה שתקרא בו, אילו קונוונציות אסתטיות להחיל עליו. ועתה, לך תבחין בין טוב לרע.
ובכל זאת, בדרך כלל יכולת לדעת כיצד לקרוא משורר או ספר. ואם לא ידעת בתחילה, היית מתחיל לקרוא באגד הדפים שלפניך, והשירים היו רומזים, לאט ובמצטבר. והנה בא "לורם איפסום".
***
 |
| אמנות אסקי. מכאן |
"לורם איפסום" (גילוי נאות: אני מכיר את הנבל המכנה עצמו "מחבר") בנוי מ-507 קטעים בני שלוש שורות, שמופרדים זה מזה במספרים. אין ביניהם שום קשר, לפעמים. לפעמים יש. אתה קורא שירה, חושב שנגמר, והוא ממשיך במספר הבא. אתה קורא את המספר הבא, חושב שממשיך, ואז הוא נגמר. או שלא הבנת.
[019]
איזה קטע הבנאדם הזה
העלו מחירים, אה?
בטח
לפעמים זה רק ציטוט, כמו שלעיל, ולפעמים זו שירה, מהאם-אמא של הקונוונציות:
[194]
הכאב מתחדד
ברצינות
לא פשוטה
ולפעמים זה שניהם:
[139]
רק עשה לי טובה
בלי יסורי מצפון
אוקי
[146]
תסתכל לשם
לא לשם לשם
לשם לשם
ולפעמים זו בדיחה סתם, ולפעמים זה הרבה יותר מזה. אבל לא בזה העניין, בזה העניין: עליך להחליט לבד, משיר לשיר, אם מדובר בשירה או חידוד או ציטוט או שלושתם. במובן הזה, זו לא שירה, זו גם שירה.
וזה כיף. אפשר כמעט לחוש את המוח נאנק, כשהוא מתאים את עצמו מ-178 ל-179, מחליט כמה קשב להקדיש ל-032, וכמה מותר לקרוא אל תוך 401. לפעמים זו שירה מעולה (331), ולפעמים לא (333), אבל כך או כך זה מגניב לאללה.
וזה גם יותר מכך. כי כך, בערך, גם עובד האינטרנט. טוקבקים, פורומים, בלוגים, אתרי תוכן, לחץ-כאן-למידע-נוסף, אודות, קישורים-נוספים – הפשיטו מהם את העיצוב ואת הרגלי הקריאה, ותקבלו ערימת טקסטים, שרומזים על עצמם. טוקבקים שאומרים – אני טיקבוק; בלוגים שאומרים – אני בלוג. אם תכניסו אותם לסדרת שירים בשלוש שורות, תקבלו משהו מלורם איפסום. ונראה לי שזה חלק ממה שהספר הזה מנסה לעשות, לחפש מה מכל המלים הללו הוא גם שירה.
מה "גילוי נאות" מה? התחרפנת על כל השכל? משטרת הפי-סי השתלטה לך על המוח? כבר אי אפשר לכתוב "אני מכיר את תומר ליכטש ומעריך ומוקיר את מה שהוא עושה"?
טוב, אולי לא. אולי זה רק אני הפסיכי כאן שצועק על אנשים בלי שמגיע להם באמת.
זו רק הצרנה לשונית מן המוכן, לא הרבה יותר.
שייגמר כבר הפוסט מודרניזם הזה. כמה מעייף זה. כמה עבודה זה.
שמעתי אותך מדבר את הפוסט הזה והנהנתי.
וקראתי והנהנתי.
אבל משהו בהשוואה הזו דפוק, נראה לי. האם טוקבק או בלוג מכריזים על עצמם אחרת מאשר כל שיר מהסוג המודרניסטי באופן ספציפי? האם חוזה הקריאה המפורסם אינו מקבל תוקף רק במעבר מן המניפסט לשיר? ובאותה מידה, האם הקונבציות השונות של מקומות שונים באינטרנט לא מקבלים תוקף רק באמצעות הטקסטים (מסוגים שונים) המופיעים בהם? פתאום, אני לא מבינה איך אתה עושה את ההבדלה.
הסבר?
אני לא חושב שהעובדה שטקסטים מסמנים כיצד יש לקרוא בהם הופכת את ההבדלה ביניהם לבין חוזה קריאה לבלתי יעילה. או שלא הבנתי אותך?
ועדיין לא הסברת איך קריאת טקסט כמו: 26 ל27 אתה מטומטם היא משהו חוץ מבזבוז זמן. כאשר תוכל להסביר את זה ואפילו בצורה חצי מתקבלת על הדעת יהיה ראוי שתכתוב משהו על הדבר הזה שנקרא לורם איפסום
לאחד, נסה-נא לחשוב על הנקודות הבאות:
1. האם גם את הצבת האסלה של דושאן כמיצג במוזיאון אתה מכנה בזבוז זמן?
2. אמנות היא אקדח-זיקוקים של הקשרים. שירה היא אקדח-זיקוקים של הקשרים מילוליים. שירה חזקה היא שירה הקשרית וזו בדיוק השורה שהבאת בהקשרה.
3. ההקשר הוא למעשה הצינור המוביל מחשבות מן הכתב אל המציאות. בניגוד למה ש"חושבים" קלדני ביקורת מסוימים, המציאות האישית של כל אחת ואחד מאתנו מורכבת מטוקבקים הרבה יותר מאשר מחופי פיורדים. יש בכך יתרונות וחסרונות, אבל זו המציאות.
4. אסיים בציטוט שיר מחווה לספר לורם איפסום שנכתב ע"י המשוררת המנוחה צאלה כץ ימים לפני מותה ללא עט:
רמיקס/צאלה כץ
יצירה היא
תמיד טוקבק,
תמיד הדהוד
וטוקבק הוא
תמיד יצירה.
תמיד פרי-חושים
יש הרבה כוסיות
ורק אינטרנט
אחד
נראה לי שלא הבנת אותי.
אתה עושה הבדלה, כך נראה לי, בין חוזה הקריאה (ואופן מימושו) של שירים מודרניסטיים ושל טוקבקים בלוגים ולורם איפסום. אני לא מבינה על סמך מה זה מבוסס.
לא חשבתי שאני עושה הבדלה, ואם עשיתי – לא לכך כיוונתי
הסבר:
השירה ירדה לזנות מזמן, מילא, מתרגלים. בכל זאת – כבוד- המקצוע הכי עתיק וכו'. אבל שירת הדאחקה – על פי מעט הדוגמאות שהבאת – לא עושה חשק לכלום. לא תשוקה לשפה, לא רצון להציץ מאחורי המסך, כלום. רק להתכסות בשמיכה מעל לראש ולחכות שייגמר כבר ותחזור השפה הדשנה, האמיתית, שמתפצחת על הלשון, הזכורה לטוב. כי מה יש פה – שפה אנורקטית, הדלדלות החומר – הייקו הוא בדיוק הפורמט המתאים לחרוט על מצבת אבן ממוצעת.
ראשית, הייקו אינו פוסט-מודרניזם, וגם לא השירה המודרנית, שחלקים נרחבים ממנה לא עונים על דרישות "השפה הדשנה, האמיתית".
שנית, אני חושב ששירה היא, מעל הכל, עניין של תשומת לב, כמות הקשב שאת מוכנה להעניק לדבר הזה שלפנייך. נראה לי שלו היית מעניקה די קשב לאיפסומיה, היית מגלה שזה מתגמל.
מירי, ארנסט המינגויי טען שאחד מיצירותיו הטובות היותר היא:
For sale: baby shoes, never worn.
שש מילים ועולמות שלמים גנוזים בהן.
לגבי הירידה של השירה לזנות, זה בדיוק מה שקרה לשירת המיינסטרים. ההצעה האלטרנטיבית של לורם איפסום היא בדיוק ההיפך מכך. דווקא שירה שהיא שעשוע לשוני או משחק מילים חסר הקשר – כשמה כן היא – משחק. היא הדאחקה. שירה אמיתית היא כזו המעוררת מחשבה ושיח. זאת שלא נרתעת מלבחון גבולות משני צידיהם.
על מצבת האבן הממוצעת – היא שירת הבינוניות הקבעונית והמשתעשעת בעצמה למוות – ההצעה של לורם איפסום היא זר הפרחים המונח, המסמל את ההמשכיות ואת הפריחה המחודשת, את הלידה שאחרי מותה של השירה העברית.
עניין של טעם. תודה על ההסבר המלמד בעניין ההייקו. מבחינתי השירה הזו, דוגמיות הטעימה של השירה הזו [סופרמרקט, סופשבוע, אנשים שפויים בדרך כלל עטים על דוכני טעימה של טופו מעובד כאילו אין מחר] – לא מצדיקות השתקעות. כמו לקנות בייגלה סומסום בגלל החור. מייאש. צפיתי הבוקר בש"ח בסרט של רות ולק על אורלי קסטל בלום (ערוץ שמונה, שידור חוזר נוסף היום בשלוש וחצי) – ושם יש תשוקה בוערת לשפה. השפה מעוררת אותה, רואים את זה גם בעין לא מזויינת של מישהי כמוני. אני מודה ש146 קצת הרטיט אותי, דווקא, מתוך קישור אסוציאטיבי ל'פנגווינים' המעולה של רחל חלפי. אני לא מצליחה לנסח את התחושה – משהו שקשור להצפת יתר מילולית, חוסר אחריות משוררית. גיבוב. לדלות פנינים מתוך הזבל ? למה? האם זה מעיד על חוסר הבטחון של ליכטש ככותב? (לא). למה הקורא צריך להתאמץ ולעבור על פני רעש לבן בדרכו אל הפנינה המקומית? למה לא יתכבד הכותב ויבור את המוץ מהתבן? האם הגיע הזמן להכריז לא רק על מות המחבר, אלא גם על מות העורך? האם טקסט לא ערוך אינו מעיד בהכרח על גרפומניה? האם אין ניגוד בין הפורמט המהודק של ההייקו לבין הצפת היתר של הטקסטים בספר? מה זה נותן, מעבר לתסכול, מעבר לתחושה שחיים בעידן פטפטני?
לערן –
דמגוגיה. תהילתו של המינגווי נבנתה על מאות העמודים שכתב ב'הקץ לנשק', והאמירה שלו בנוגע לסיפור הקצרצר שהבאת היא ללא ספק עשירה בעיקר באירוניה עצמית. אירוניה עצמית היא ללא ספק אחת התכונות היותר חשובות לכותבים, ואחת הנדירות, לצערי.
לשחק במילים ולכתוב שירה – שני דברים שונים לחלוטין. בסדר, נניח שיש פה אלמנטים מעוררים למחשבה – הרי הדברים ידועים – יש יותר מדי, מהכל, כנראה שגם מילים, השפע מתחלף בחנק. אבל מה עם היופי? איפה היופי? מה נשאר משירה שמוותרים בה מראש, על היופי?
לגבי שירת המיינסטרים – בדרך כלל נכון. מיינסטרים, הוא תמיד במיינסטרים. ללא ספק.
מירי,
אני מבטיח לך כי בלורם איפסום אין אף ביטוי בנוסח "לבור את המוץ מהתבן". השגיאה שלך היא לא סתם שגיאה בעברית, היא משהו חמור ורחב בהרבה. המשהו הזה הוא הנסיון להעשיר את השפה באופן מלאכותי באמצעות עולמות תוכן מזויפים שלדובר או לכותב אין מושג בהם, על-חשבון העשרתה באמצעות מונחים אמיתיים "מהשטח". הגישה הזו בדיוק הביאה לשירת המוץ והתבן של המיינסטרים. לשמחתנו מלאו אסמינו גם ב-"לורם איפסום" ואני מאחל גם לך, מירי, להפסיק לקרוא קש ועוד קש ולהצטרף לשירה החדשנית והאמיתית.
לערן –
("ערן"?(
(:
מירי,
יופי בעיניי מסתכם באמת ובפתיחות. כיעור בעיניי מסתכם בשקר ובקיבעון. לפיכך הספר הזה הוא מהיפים שקראתי.
כן, שיהיה ברור שאני באמת ערן והקשר שלי עם המחבר טרם יציאת הספר מסתכם בפגישה אחת (ובשתי בירות) שהוקדשה לחילוקי-דעות אמנותיים בינינו.
בסדר. נדבר בשש אחרי הפ"מ
למה אתה כל כך אוהב את הספר? בגלל שהוא מציע אופק חדש לשירה העברית? לא נראה לי שאוהבים בגלל זה ספר, אלא אם כן יש לך מקל נדודים על הגב ושוט נבואים ביד. למה אתה כל כך מתגייס למענו?
(אני לא אומרת שלא צריך להתגייס למענו. פשוט הנאומים האלו, זה נשמע קצת חסר פרופורציה לעובדה שמדובר בספר שירה)
מיטל,
אני באמת חושב שמדובר כאן באופק חדש לשירה העברית/ישראלית. בניגוד למחבר, לדעתי לא צריך להחזיר לשירה את הפחחחח אלא להראות לשירה את הפחחחח.
כואב לי לקרוא תרגומים שמגביהים את המשלב באופן חסר פרופורציה, כואב לי שבחו"ל השירה כן הפנימה המון תובנות שבארץ הממסד קובר, כואב לי שיש כאן גטאות וסייגים שנבנים ללא הרף כדי למנוע מאחרים להיכנס לקליקות.
אני כלל לא בטוח ש"לורם איפסום" מגדיר את עצמו כספר שירה אבל אני חושב שהוא ספר השירה החשוב ביותר שהתפרסם כאן מזה שנים. ובכל זאת, נדמה לי שאני "מתגייס" למאבק גדול יותר.
קבענו. זה יוצא מיד אחרי שאנשים מסוימים יבכרו את המינגווי ודושאן על פני שידורים חוזרים בטלוויזיה.
אתה קצת מצחיק.
אה, כאילו להתנצל?
סטיגמות, סטיגמות. כמעט עושה לי חשק לצבוע לבלונדיני.
להביא את המינגווי ודושאן כדוגמה לחדשנות מחשבתית זה קצת דוגמטי, לא? אין לך שמות קצת פחות מתים?
אם תצבעי לבלונדיני, אציע לך בלונד-קש. להביא את המינגווי ואת דושאן כדוגמאות זה מאוד דוגמטי, וזו בדיוק הסיבה שהבאתי אותם. אילו מניתי שמות חיים הרי היית פוטרת אותם בעוון פוסטמודרניות. אז נצרי אותם כשמות דוגמטיים שמפריכים את טיעון קללת הפוסטמודרניות.
אם בכנות ביקשת, אין לי כל כוונה לעסוק בניימדרופינג או בכפיית הטעם שלי, אבל אני שמח להפנות כל אדם ל-UBUWEB
http://www.ubu.com/
אם חפצה את בהתעמקות ספציפית, הייתי מתחיל את מסע ההתעוררות במשוררי ה-ש-פ-ה האמריקאיים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Language_poets
שני אתרים מעניינים שמפנים בעצמם להמון מקורות (לא רק אמריקאיים לשמחתנו) הם הבלוג של רון סילימן:
http://ronsilliman.blogspot.com/
והאתר של צ'רלס ברנסטין:
http://epc.buffalo.edu/authors/bernstein/
אה כן, שמעתי שגם לאמיר אור יש אתר ואפילו נכנסתי פעם. אבל זה לא חובה
אני אוהב שירה, ואת השפה גם. אבל לא כל שיר צריך לדבר על השפה, ולא כל שיר נזקק להוכיח באותות ובמופתים את הווירטואוזיות הלשונית של המחבר. זה סבבה שאת לא אוהבת הייקו, באמת – אני לא אוהב את "דון קיחוטה" – אבל נראה לי שביצעת קפיצת דרך אולימפית מכאן ועד לטענות אודות מצבות ואהבתם או אי אהבתם של המחברים לשפה.
לגבי הטקסטים בספר, ניסיתי להסביר בפוסט למה הם כן חשובים, ולמה אינם גרפומניה. "הרעש הלבן" הזה הוא חלק מרכזי באפקט של הספר. ודאי שיש ניגוד בין הפורמט המהודק של ההייקו לבין "הצפת היתר של הטקסטים בספר". את ההייקו העלית את. מה זה נותן? לפעמים אסלה במוזיאון, לפעמים דחקה, לפעמים תחושת גודל – כל האינטרנט הזה.
אמיר אור????
שומו שמיים וגוועלד.
אבדוק את האחרים, תודה.
זה שצאלה כץ "התעוררה" פה כדי לתת מענה לליכטש מדבר בשם עצמו. צאלה=דחקה על שירה (ולא אחת איכותית במיוחד) אבל איך אפשר להתווכח אם שורה מכוננת כמו
יש הרבה כוסיות ורק אינטרנט אחת.
אולי ננסה:
508
הספר הזה עשוי קטעים
קטעים קטעים
תשארו, קטעים.
אני ממוצא יהודי.
(התגובה כוונה למיטל אי-שם למעלה)
איתמר שנינו יודעים ש508 יותר טוב מהרבה קטעים בספר, ושוב אני מבקש הסבר לי מדוע ה"רעש לבן" במילותך או הגרפומניה (לדעתי שלי) מצריכה קשב כלשהו מעבר לחוסר קשב לקול הפנימי שאומר "סגור את הספר"
כי בניגוד להרבה ספרי שירה אחרים, הספר הזה נקרא כמכלול, וכמכלול הוא מקבל איכות אחרת. די כתבתי את זה בפוסט, ודי עייפתי מלכתוב זאת שוב. בוא נסכים שלא נסכים.
אני חושב שמה שאיתמר מנסה לומר לך, אחד, זה משהו כזה: תאר לעצמך שאתה מאוהב. אתם חיים יחד והימים עוברים בנפלאות חסרת פשר. דבר אחד מפריע לך: הפלוצים שלה. הם איומים. ריחניים מאוד. ממש קשים. לא רק שאתה בורח מהחדר בכל פעם שהיא מפליצה, אלא שאתה מפציר בה: הפסיקי להפליץ! [איתמר היה אומר: אתה קורא פוסט/שורה/קטע מהספר/רגע בחיים]. ואז היא מתה. ואתה אלמן. וזקן. ומכוער. ואין לך לא אישה, ולא פלוצים, ולא שום דבר. ואתה בודד, ונזכר בה, בכמה שהיא היתה נפלאה, עם הפלוצים שלה, וצוחק מהפלוצים האלה [איתמר היה אומר: קונטקסט] ואומר לעצמך אוי הייתי דוחף את האף שלי לתחת שלה עכשיו, אם רק היתה בחיים, אם רק היתה מפליצה עוד פעם אחת ודי, הייתי כורע ברך ואומר לה את האמת, שאני אוהב אותה, ואתה אפילו לא תיחרד במעט, כלומר מהעובדה שאתה מתגעגע/אוהב פלוצים [איתמר היה אומר: הפלוץ מושמע מחדש] ואולי אפילו תכתוב על זה משהו, כי אתה אדם כותב, ויבוא מישהו ויגיד לך: אבל זה פלוץ.
באותו רגע תבין הבנה כמעט מיסטית שהבנאדם שאמר לך "אבל זה רק פלוץ" הוא נוד.
וזה ההבדל בין פלוץ לנוד.
אני חושב שהבנתי! זה מתחיל ב"תאר לעצמך שאתה מאוהב", ואכן אני מתאר שאיתמר מאוהב בליכטש מלפני הספר. לכן אני גם מתאר לעצמי שהוא קורא את הליכטש מפעם בתוך הליכטש החדש, כל כך חזק הוא מדמיין, עד שהוא מצליח לדמות פלוץ לסימפוניה.
כן, זה זה.
חזק.
האמת שידעתי את זה מההתחלה איתמר, אני פשוט אוהב את מה שאתה כותב.
לא שאני לא בצד שלך, אבל בנינו, החברה של ש-פ-ה הם האוונגרד העצלני, כבד הפה, הדליל אינטלקטואלית והדוגמטי במאה העשרים. ודווקא משוררים לא רעים יש מביניהם, אבל כחבורה של תיאורטיקנים ומניפסטאים הם חרפה ובושה, חוץ מבוב פרלמן וניק פיאומבינו (ברנשטיין מבקר מבריק ומשורר טוב, אבל שוב, תיאורטיקן מביש ומניפיסטאי מזיק). במיוחד סילימן, שהוא משורר משובח, הוא לא פחות מאדיוט גמור.
אחד אפס
מה זה שיר של צאלה?
וכאן טמונה הבעייתיות הגדולה של טקסטים כמו "לורם איפסום" – הוצא אותם מהקשרם, השב את המניפסט וחוזה הקריאה למקומם המכובד-אך-המאובק שעל מדף הספרים האקדמאי, ותגלה שמה שנשאר הוא לא יותר מרעש: שפת קודים שמצריכה היכרות מקדימה עם התכנים שהולידו אותה, עם האופן שבו היא מדוברת, ועם האליטה הקטנה והמצומצמת שיודעת לפענח אותה מ"רעש לבן" לשירה.
נוצרת כאן (כמו בהרבה יצירות פוסט-מודרניסטיות אחרות) חווית קריאה אוטיסטית. קריאה שעוסקת במה שאני מכיר, סך החוויות שאני מסוגל להשליך על הטקסט, סך האופנים שבהם הטקסט מספר לי על עצמי ובהם הוא מוביל אותי- בסופו של דבר- לעצמי. ובשביל זה אני לא באמת צריכה לקרוא שירה/ להקשיב לפרפר מרפרף באולם קונצרטים וכולי.
סמתישהי, קראת את הספר? אני שואלת כי אני לגמרי לא מבינה בשירה, אין לי זין לאוונגרדים ולפענח יצירות על סמך מניפסטים זה משהו שאני מאוד משתדלת לא לעשות מאז שיצאתי מהאוניברסיטה — ובכל זאת מצאתי בלורם משהו. נדמה לי, ואני לא מוכנה להגן על זה בבית משפט, אבל נדמה לי שאם מקדישים לספר הזה תשומת לב אישית, אם אפשר לנסח זאת כך, תוך התעלמות מההייפ-בכוס-תה שהוא עורר בקהילה מסוימת, רואים שיש בו ערך מהסוג המסורתי. מחשבה, אסתטיקה, כאלה. אני, לפחות, שמחה שההיכרות הקטנה שלי עם ליכטש גרמה לי להתגבר על הדיבור המרתיע סביב הספר ולקרוא אותו.
נ.ב. אני מצטערת להיות המעצבנת שאומרת את זה, אבל מה הקטע שאפשר לטקבק נגד לורם איפסום רק בעילום שם? ליכטש כזה מפחיד?
בכוונה הקפדתי לומר "טקסטים כמו". אכן לא קראתי את ליכטש ולא יצירתו של ליכטש היא זו שנגדה אני מתקוממת, אלא העיסוק באמנות כאסופה של הקשרים ותופעות לוואי שיוצרים חוויה אמנותית. (ודמייני שכאן נכנסים כל הטיעונים הקבועים נגד אמנות פוסט מודרניסטית).
למה בצורה אנונימית? כי אני מסופקת אם קוראי הבלוג מכירים אותי. מצד שני, צירפתי לנוחיותך רשימת ניקים בהם השתמשתי לאורך השנים. את מוזמנת לבחור את החביב עליך.
אם כן, שיר ערש, מעבר לזה שעשית ללורם עוול בכך שכללת אותו ברשימת הטקסטים הפוסט מודרניסטיים שאין להם ערך מחוץ לטרנד ולאליטה — אנחנו לגמרי מסכימות.
את גם קוראת את הנקישות שיוצאות לך מהמקלדת, או רק מקישה אותן?
בפסקה הראשונה הגדרת טקסט באשר הוא. ממש קומי- אלוהים, צריך , בשביל להבין את לורן איפסום, להכיר תכנים, קונטקסט אופן דיבור ולהשתייך לקבוצה תרבותית? זה בניגוד לסדרת שוטרים, רומאן מהמאה התשע עשה השפה העברית, שהן לא שפת קודם שמצריכה היכרות מקדימה עם התכנים שהולידו אותה, עם האופן שבו היא מדוברת, ועם ה(אליטה קטנה ומצומצמת) שיודעת לפענח אותה מרעש לבן לרומאן\סדרה\שפה?
אין כאן אפילו אד אבסורדום מלבד זה שעשית לעצמך. את אשכרה מציגה כחסרון של ספר את העובדה שהוא דורש היכרות עם שפה, חברה וסיטואציה.
ראבאק. "רומאן מהמאה התשע עשרה, השפה העברית…". "… שפת קודים…". ולא כפי שנכתב.
יותר מזה, תן לי לזעזע אותך באמת. אני חושבת ש"שר הטבעות" זה חרא ספר.
בקשר לשאר: בבקשה, אל תדחוף לי מילים לפה.