אהבה אסורה

אני לא נוצרי.

אני מוכן לקבל את הטענה, למרות המחסור בראיות, שרב יהודי רדיקלי למד לקח מאישה נוכריה, ושהחיל את כלל הזהב של הלל גם על הגויים; שאמר את אותו משפט מופלא, "מי בכם שאין בו חטא, יטיל נא את האבן הראשונה", ושל"אשה החוטאת" אמר רק "לכי לדרכך ואל תחטאי"; שהקפיד לאכול עם אותם נידחים, אותם אנשים שהחברה המהוגנת הקיאה: החוטאים, המוכסים, הזונות; שהטיף כנגד ההנהגה היהודית המושחתת של זמנו; שנבגד ונצלב על ידי אחד המושלים הרומאיים הגרועים ביותר ביהודה; ואותה קריאה נוראה, אחרונה, "אלי, אלי – למה שבקתני". וזהו: לא שדים המתגלגלים בחזירים, לא לחם ודגים, לא הליכה על המים; ודאי לא שיבה מן המוות, על אחת כמה וכמה שלא היה "שה האלוהים, הנושא את חטאות העולם".

אני מכיר היטב את מקורותיה של הנצרות. אני יודע, כאתאיסט, ששום דבר שנשען על התנ"ך היהודי לא יכול להיות אמת, כי הוא שקרי מתחילתו ועד סופו – במיוחד אותם חזיונות נקמה בגויים של ספר האפוקליפסה, הנשען על אותו זיוף מאוחר, ספר דניאל. כאדם רציונלי, אני דוחה את הנצרות יחד עם היהדות.

אבל.

שולמית אלוני, אלילה צינית ומרירה, נשאלה פעם – באחד השאלונים האלה של מוספי החג – מה ההבדל בין יהדות ונצרות, וירתה מיד: "ההבדל הוא שבנצרות יש חמלה וביהדות אין". פגיעה ישרה במטרה.

היהדות מבוססת על תפיסה שיש אל נורא, נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, על בני בנים, על שילשים ועל ריבעים, ושהוא הציב לבניו – היהודים, כמובן – שורה של מצוות שאין האדם יכול לעמוד בהן (הקלאסית, כמובן, היא "לא תחמוד"; נראה אתכם סוגרים ציות מלא אפילו לעשרת הדיברות). ומאחר, כפי שידעו כבר הגנוסטים, שקשה להבדיל בין האל היהודי ובין השטן אפילו במסדר זיהוי, חלק גדול מהדת היהודית – כל ספר ויקרא, למשל – היה מוקדש לאמצעי פיוס של הפסיכי שבשמיים באמצעות שחיטת בהמות וחיות אחרות. בתמורה, נשארו מאמיניו של יהוה עם תחושת עליונות על העמים שבקרבם חיו, שלא בורכו במצוות בדיקת סימני חגבים. ההיסטוריוגרפיה היהודית המקובלת על מאמינים נסובה סביב התפיסה ש"עשינו הרע בעיני יהוה", ומכאן שיש להגביר את ההידור במצוות עד כדי הטירוף האורתודוקסי של ימינו, הסבור ברצינות גמורה שיש ישות אלוהית שתשליך אותו לאש לנצח נצחים משום שקרע פיסת נייר טואלט ביום האחרון בשבוע.

התפיסה הנוצרית הפוכה. היא אומרת שאלוהים איננו רוצה את הציות לחוקים, שממילא איננו אפשרי לאדם, אלא את הכניעה ואת האהבה. הבן שאלוהים אוהב אותך; אהוב אותו בחזרה; ותר על הגאווה, על התפיסה שהעולם הוא שלך למרמס; קבל את אחיך, ואת אויביך; הבן שגם הם חוטאים תועים, שהרוע הוא אימה וחולשה מוקרנים החוצה; סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים – ואלוהים יסלח גם לך. כי אתה אנושי וטועה וכך נוצרת וכך טיבו של גיא הצלמוות שהוא העולם ובסופו של דבר תחזור הביתה.

ואם ישוע עדיין מייצג משפט ודין, החל מן המאה הרביעית לספירה, מתפתחת דואליות בתוך הנצרות, כשדמותה של מאריה מקבלת משנה חשיבות ועצמאות. מאריה, האם הסובלת, הופכת לדמות המגוננת על כל בני האדם, "אם גדולה" במלוא מובן המילה. היא הופכת לצינור תיווך של חסד: התפילה הפופולרית "אווה, מאריה" מסתיימת ב"ובשעת מותנו, אנא התפללי למעננו". דמותו של ישוע, דמות שהאמנות הביזנטית הקפידה לצייר אותה כשופט מזרה האימים של יום הדין, מוחלפת – במערב ובמזרח – בדמותו של תינוק שאמו מגוננת עליו. מאריה הופכת למגינתו של החוטא הפשוט. ישוע, מסיבות מובנות, לעולם אינו מתגשם בימי הביניים; אבל אמו נמצאת, כאן, שם ובכל מקום, שופעת חסד ורחמים בכל מקום בו היא מופיעה. לעיתים קרובות, היא פטרונית דווקא של נשים פושעות, למשל אם שהואשמה בחניקת בנה התינוק למוות – פשע נפוץ עד מאד בימי הביניים.

בתהליך איטי אך עקבי, מאריה הופכת מדמות משנית לדמות מרכזית; מתחילים להתייחס אליה כאל "מלכת השמיים" – תואר מדהים, אם זוכרים שבתנ"ך "מלכת השמיים" היא אלה זרה, כנראה עשתורת. בימי הביניים הגיעה הערצתה של מאריה לשיאה – ובקתדרלה של פירנצה היא מפוסלת כשהיא מחזיקה את ישוע בידה האחת ובידה השניה שרביט. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבמאה ה-19 קיבלה הכנסיה את דוקטרינת הלידה חסרת-החטא של מאריה עצמה, לא רק של פרי בטנה; ושמועות עקשניות אמרו שיוחנן פאולוס השני – יליד פולין, שם המאריאניות היא כוח חזק מאד – שקל להכריז, כמעשה האחרון שלו, על מאריה כעל גואלת-שווה, כלומר לא רק כזו השוטחת את תחינת רחמיה בפני בנה השופט, אלא כזו המסוגלת למחול בעצמה. במידה רבה, האם החליפה את מקומו של האב בשילוש.

ואולי זה מה שאני מחפש.

* * * * *

הרומן שלי עם הקתוליות – לא עם הגרסה המימית הפרוטסטנטית – התחיל בשנה האחרונה שלי בישיבה. הייתי מבולבל. ידעתי שיהודי אני כבר לא – כלומר, עוד לא ידעתי שהטקסטים מזויפים, עוד לא הכרתי את מלוא הזוועות שאני מכיר היום, אבל…

מחדש. ב-1984 נבחר מרטין מאיר כהנא לכנסת. בעקבות בחירתו, גאה גל לאומני בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, גל שהכה באופן קשה במיוחד בישיבה שבה למדתי, ישיבת נחלים. פחות או יותר באותו זמן, נחשפה המחתרת היהודית; ההרגשה היתה שנעשה לאנשים האלה עוול. כשנה לאחר מכן, כשדוד בן שימול ירה טיל על אוטובוס מלא ערבים, דחו את לימודי הערב כדי שיהיה זמן לרקוד. הסתכלתי במעגל מהצד.

כל מיני רבנים הגיעו אלינו, במיוחד לשבתות, והתחילו לדבר על דיני רודף ועל לא תחנם ושאר מצוות אוהבות אדם. אחרי אחת השיחות הללו, הרב של הכיתה שלי – חרדי ולא איש כיפה סרוגה – כינס אותנו במיוחד אחרי דרשה כזו, ונסער, קרע לגזרים את הדרשה. לא, הוא אמר, לא; דין רודף הוא לא אישור להרג חופשי. אם מישהו ירה לעברך ואחר כך החל להמלט, או הניח את נשקו, הוא כבר לא רודף. הוא רטט מזעם והוא הבין שמחנכים שם דור של רוצחים צעירים ואני הסתכלתי בו ובחברי לכיתה ובגיחוכים שהם ניסו להבליע. הם שרו בשבתות את "יתפוצץ המסגד", על משקל "ייבנה המקדש".

הסתובבו אצלנו ספרים של כהנא באופן מחתרתי למחצה – ראש הישיבה, העבריין יוסק'ה בא-גד, אסר על הפצת הספרים בטענה ש"כהנא צודק אבל הוא משוגע" – ולא היה קשה להשיג עותק. קראתי. שוכנעתי שכהנא נטוע עמוק בהלכה היהודית, והחלטתי שאני צריך כרטיס החוצה, כי לא רציתי להיות יודו-נאצי (וזה היה, כמדומני, לפני שליבוביץ' טבע את הביטוי). וזהו זה: הדחיה העקרונית של היהדות קדמה לאתאיזם.

הייתי צעיר ומבולבל. זה לא השתלב כל כך באווירה של צעירים ומקובעים. היו ויכוחים שהתגלגלו לקטטות. היה השכן שלי לחדר בפנימיה, שבדיוק חזר בתשובה לצד הדפוק ביותר האפשרי – הצד הקבלי. הוא לא היה נותן לנו לישון. כדי לסתום לו את הפה, נגררתי לטיעוני פרקליט-השטן אתאיסטיים: אבל איך אתה בכלל יודע שיש אלוהים, שלא לדבר על כף הקלע?

הרבנים והמשגיחים (קראו לזה אצלנו "מדריכים") שמו לב. חלקים נכבדים מאד מכיתות יא' ו-יב' עברו עלי במה שכונה "ישיבה גבוהה" – שולחים אותך לישיבה שבה לא עושים שום דבר חוץ מלימודי דת. אלא ששם די הניחו לי לנפשי – מה שאיפשר הרבה יותר קריאה. ויום אחד, כשהייתי זרוק במכון מאיר (מכון להחזרה בתשובה בירושלים), החלטתי שהגיע הזמן לנסות את הפרי האסור מכולם.

בירושלים יש שפע כנסיות. לאחר שהתפוגג החשש הראשוני של יושביהן מפני הישראלי המוזר שרוצה לשמוע מה יש להם לומר – חשש מוצדק ביותר, בהתחשב בהתנכלויות הבלתי פוסקות מהן סובלים הנוצרים בירושלים – הם שמחו לשוחח איתי. קניתי עותק של הברית החדשה. העברתי שני ערבים מקסימים במנזר דורמיציון. קבוצת נזירים גרמנים מזדקנים ויהודי לשעבר אחד, הם בגלימותיהם ואני בבגדי בחור הישיבה שלי, מתפללים בלטינית; זה ודאי היה מחזה משונה.

והשם "מאריה" חזר שוב ושוב. היא לא היתה חלק מההשכלה הפורמלית שלי, בלשון המעטה, ויש מעט, מעט מאד, עליה בברית החדשה. אני הקשבתי להם והם הקשיבו לי, וזה היה דבר כל כך נדיר. לא הבנתי, אבל הם הסבירו, את החלוקה בין דין לחמלה שביצע כבר פאולוס.

באחד משני הלילות, הצטרפה אלינו צעירה קתולית שבאה מגרמניה. היא לא ישבה איתנו; היא ישבה בחלק נפרד. אבל בזה הייתי מורגל ואז זה עוד לא עורר שאלות.

וכמובן: המוזיקה, הדרת הכבוד, הקטורת. האסתטיקה.

לא הייתי זהיר ואחרי מספר פגישות, המחנך שלי הודיע לי שנצפתי מסתובב בכנסיות, והורה לי לחזור לתלם. זה הבהיל אותי: לא ידעתי שעקבו אחרי. ברגע פזיז במיוחד חזרתי לכנסיה והם התפללו למעני. אבל בשלב הזה, כפי שאמרתי לחברי לחדר, כבר השתכנעתי שבנצרות יש יופי שביהדות אין, אבל לא האמנתי בה.

כחודש לאחר מכן הסתיימה שנת הלימודים. לא יכולתי לחזור עם הברית החדשה הביתה. השארתי אותה בארון שלי; כל מה שנשאר בארונות אחרי שהיינו עוזבים את החדרים היה נזרק. לא רציתי להשליך את הספר בעצמי.

חבר לכיתה החליט, מסיבות השמורות עמו, לחטט בארון שלי. הוא מצא את הספר. פרץ בלגאן חסר תקדים. מרכז המגמה שלי, מיכאל טוכפלד, אמר לי "אני לא מבין למה הם מתעסקים בשטות הזו. ברור, הרי, שהבעיה היא האתאיזם שלך".

ברור. אבל זה לא מנע מהם לשרוף את הספר.

* * * * *

וזה מה שנשאר: טעם של משהו יפהפה אבל שקרי, משהו שמזמין כניעה שלא תבוא, משהו שפעם הבטיח חסד, הבנה, במה שנראה כמו תקופה בלתי פוסקת של דין. זקן בווארי שמסביר לך איך להגות את הלטינית, אם גדולה שתמיד שם ואל מבין, שמכירים בטעויותיך וימחלו עליהן אם רק תכנע, תוותר על הרציונל ותבוא אל תוך היופי הגדול והכוזב.

אבל אני לא יכול לבוא. אני יכול רק להסתכל אחרים החווים אותו בכמיהה, בקנאה – מרחוק.

20 תגובות “אהבה אסורה”

  1. יוסי, זה מרגש.

    אני חייב לומר עם זאת: יש הרבה מאוד יופי בנצרות. ויש הרבה מאוד כיעור ביהדות. אין ספק. אבל חלוקה דיכוטומית כמו שביצעת כאן לא מתאימה לאדם רציני כמוך. אתה ודאי יודע שכפי ש"אין שחור ולבן" בחיים, גם בין הדתות אין אחת שהיא כולה רעה ואחת שהיא כולה טובה.

    עכשיו, אני בטוח שאתה לא חושב שהנצרות היא כולה טובה, אבל אני לא מבין למה אתה סבור, או מרגיש, שהיהדות היא כולה רעה. בכל זאת, יש לך את המוסר הפרוטו-הומניסטי של הנביאים, את הדאגה לגר ולעני ולאלמנה של החומש, את דיני המלחמה הראשונים שנכתבו בהיסטוריה האנושית (אם אני לא טועה, ואם אני לא טועה הרי שזה דבר גדול), ואת הרעיון שהעולם הולך ומתקדם ושע-ל-י-נ-ו, ולא על אלוהים, מוטלת האחריות לתקן ולשכלל אותו, רעיון שעומד כאחד מעמודי התווך של התרבות המערבית כולה.

  2. זהו, שאני לא מתרשם מ"מוסר הנביאים". אולי הוא היה משהו יוצא דופן במאה השביעית לפנה"ס, אבל ודאי לא ב-300 האחרונות. חוקי המלחמה היהודיים מתירים רצח של שבויים ואונס של שבויות ("אשה יפת תואר"). ההלכה היהודית, כפי שציין יפה הרב הראשי לצה"ל, גורסת שיש לקחת שבויים רק כאשר א. יש בכך תועלת או ב. רציחתם עשויה, בשל חשיפתה, לסכן חיי שבויים יהודים.

    התנ"ך, ככללו, לא מרשים אותי – בלשון המעטה – כספר חוקים, ומה שעשו ממנו כותבי התלמוד, שהחליפו בשיטתיות כל "רעך" או "גר" ב"יהודי", גרוע הרבה יותר. בהנתן, אגב, שכותבי התלמוד הם אלה שבחרו אילו טקסטים ייכנסו לתנ"ך, לא ברור לי מה המעמד העצמאי שיש לתנ"ך בתרבות היהודית. אני חושב שעד שהציונות לא ניסתה לדלג אחורה על יהדות התלמוד, אף אחד לא חשב שצריך "לחזור אליו" או לקרוא אותו באופן אחר.

  3. ואוו.
    גורם לי להתרגש.

    גם בנצרות, כמו בדתות אחרות, יש רוע. הרוע נובע מאמת אחת ויחידה; היופי בנצרות לא שונה מאותו יופי שבן ישוע ימצא ביהדות. שתיהן זרות וקוסמות, שתיהן מוֹכֵרוֹת חיים טובים יותר בעולם הבא כנגד ציות או התמסרות, אבל אף אחת מהן לא מבוססת על אמת. קשה לי לאהוב דתות בכלל, אבל אני חושש שנצרות היא דת לא פחות רעה מהיהדות, במיוחד לאחר מעשי הזוועה של מסעות הצלב והאינקוויזיציה.

  4. אין ספק שנעשו הרבה מאד זוועות בשמה של הנצרות ואין ספק שלתת לה כוח יהיה רעיון רע מאד. אבל בהנתן ההבדלים האידיאולוגיים בין השתיים, כוח ליהדות , שיש לה מצוות רצח עם, מסוכן הרבה יותר. כשליהודים היה כוח – למשל, כשכוח ביזנטי נכנע לפרסים במאה השביעית – הם ידעו יפה מאד לבצע מעשי טבח. מזלנו, שבמשך דורות ארוכים לא היה להם. הקמת מדינת ישראל, מבחינה זו, היא מתכון לאסון.

  5. מה בצע לצאת מבור שחת כדי לשבח את הצאצא של אותו בור שחת, שבנוסף הוא רוצח המונים ?

  6. נדמה לי שהאמירה שנעשו "זוועות בשמה של הנצרות" עושה אידיאליזציה של הנצרות. המחשבה שישו היה נביא צדיק וטהור מנתקת אותו מההקשר המדוייק של נביאי התנ"ך שידעו להטיף גם לאלימות (המקרה הקיצוני הוא אליהו, אבל לא חסרות דוגמאות אחרות). כמו כל הדתות המוסדיות הגדולות בימינו הנצרות מנסה להדגיש את הצד היפה של ישו ולפרש את הצד המכוער באופן שממעיט מחומרתו. אבל אדם מודרני שקורא את הדברים כפי שהם מופיעים במקור אינו חייב לקבל את מריחת הדבש על הדברים ההחמורים שישו אמר. למשל מתי 10, 34 "אל תחשבו כי באתי להטיל שלום בארץ. לא באתי להטיל שלום כי אם חרב". קריאה מלאה של הפרק הזה תשכנע כל אדם סביר שהאיקוויזיציה ומסעות הצלב נטועים עמוק בשורשי הנצרות.

  7. חזי, אתה הבאת בדיוק את הציטוט היחיד של ישו שבו הוא מדבר על קידום אלימות. מזל שיש את הפסוק הזה, לא רק מבחינתך, אלא גם מבחינת הבישופיפ והמלכים של ימי מסעות הצלב, שניתלו רק בו כדי לתרץ ולהצדיק את מסעות הרצח שלהם.

    שמע, ישו היה טיפוס אוהב שלום ומפיץ אהבה. תן לו לפחות את זה.

  8. היה מרתק לקרוא. פוסט נפלא.
    ידידה אמרה לי לאחרונה שהתנ"ך תמיד נראה לה כמו ספר רודני, חייבים לאהוב אותו, לפחד ממנו, לטפל בו יפה כמו תינוק ולעשות כל מה שהוא אומר לך.
    דת היא סוג של מועדון מעריצים אובססיבי, מעניין אם עוד אלף שנה יתחולל ניתוק בין מעריצי הסנדק למעריצי הסנדק2…

  9. הי יוסי, תודה. אני חושב שהתגובה של איתמר נכונה (לא הצלחתי להגיב לה): קראתי את הפוסט שלך לא כפוסט על יהדות מול נצרות אלא על שתי מסגרות חיים, בין זו שלך ובין אחרת. הקיצוניות והאכזריות שאתה רואה ביהדות נובעות, לדעתי, מההיכרות האינטימית שלך איתה שעליה אתה מספר. זאת לעומת הנצרות, שההיכרות איתה מסתכמת באותם נזירים ובברית החדשה. אני לא חושב שתמצא הרבה חמלה אצל הפונדמנטליסטים הנוצרים בארה"ב. למעשה, נראה לי שתרצה להקיא מאורח החיים שלהם והדיעות שלהם. ובחינתם, הדיעות הללו מעוגנות לגמרי באותו טקסט. וזו רק דוגמא לקבוצה אחת. כשקראתי את הפוסט שלך זה הזכיר לי ראיונות עם חוזרים בתשובה, הדרך שבה הם משווים את הניכור, האלימות וחוסר ההתחשבות שיש בחיים החילוניים עם הקהילתיות, החום, המשפחתיות וכו' שיש בחברה הדתית. אולי גם אני צריך לקרוא סימון וייל.

  10. הנצרות הקאתולית קוטלת גם היום מיליונים באפריקה בגלל ההתעקשות של האפיפיור להמשיך לצאת כנגד אמצעי מניעה בזמן שעליו לא רק לאשר אלא לעשות יותר מזה ולהורות לכמרים באפריקה לחנך את צאן מרעייתם למין בטוח , על מנת למנוע את התפשטות נגיף האיידס והריונות לא רצויים . לדעתי עם היהדות הייתה הדת הנפוצה ביבשת השחורה יש סיכוי שזה לא היה קורה בגלל שדת ההלכה של היהדות הרבנית היא ארצית ולא שמיימית (מה שתומר הגדיר יפה כמשחק הגוף) ולכן תמיד אפשר לעקם אותה לכיוון הרצוי .
    נכון שהנצרות הרבה יותר אסטטית ומסבירה פנים וה"דיל" איתה הרבה יותר מושך על הנייר אבל לא בטוח בכלל שהיא פחות מסוכנת .

  11. מעניין ביותר. עכשיו אני מבין כיצד מרביתו של עם ישראל התבולל בקרב הגויים לאורך 2000 שנות גלות. אהבתם למריה היתה גדולה יותר מאהבתם לעמם. דין רודף היה רק כנגד מי שהרג אותך ולא נגד מי שרוצה להרוג אותך אבל לא מצליח בינתיים. ושאר קישקושי "קתוליות מפיצת שלום ואהבה".

    בא לי להקיא מגועל הנפש של הלקקנות הזאת למונסטר הקתולי אוכל היהודים כאוכל החזיר בימי קודש ראשון.

  12. הנצרות היא גניבת הקניין הרוחני הגדול בהיסטוריה .
    דמיין יוסי שאתה בונה בית מפואר במשך שנים רבות מטפח ומייחד אותו מכל הבתים . יום אחד דופק לך מישהו בדלת וטוען שהבית שלך שלו , והנה יש לו חוזה חדש שמחליף את החוזה הישן שלך . אבל אותו "בעלים חדשים" יודע יפה מאד שאם אתה לא תעוף לו מהעיניים הגניבה המושלמת לא תושלם , לכן הוא גם מתחיל ורודף אותף והורג בבני ביתך .
    אנחנו כתבנו את התורה , אנחנו כתבנו את התנ"ך , אנחנו טיפחנו את התאולוגיה . הברית היא שלנו!!
    אולי התנ"ך הוא זיוף , אבל הוא זיוף מקורי פרי מוחו של היוצר . אולי ספרות התושב"ע וההלכה היא עולם איום ונורא , אבל היא המשך אותנטי ומנומק של הבעלים .
    אבל הנצרות היא זיוף שכל כולו גניבה . ואתה בצעמך מפרט את הטקטיקה הנלוזה של שימוש בדמותו של רב יהודי שומר תורה ומצוות בעל דעות רדיקליות יחסית לתקופה .
    אתה לא מבין שכל נזיד העדשים המתחנחן שאתה מציג פה בתור הנצרות ("חסד" ו"רחמים") רק הופך את זה לעוד יותר מרגיז ?!

  13. יש המון דברים הומניסטיים ומתקדמים ביותר בחוקי התנ"ך, ולא רק במוסר הנביאים. לדוגמה: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם". אני מניח שתביא כתגובה פרשנויות מאוחרות שמצמצמות ציווי יפה זה, אבל הוא קיים, אינך יכול להתעלם מכך.

    אתה מעדיף לברור את הצדדים השליליים, כמו, נניח, עניין השבויים שאתה חוזר אליו.

    חיים כהן, למשל, שהיה אפיקורוס מוחלט, הירבה לדבר על הצדדים החיוביים, ולשאוב מתוכם. הוא אמר, כי היהדות בשבילו היא כולה הומניסטית, לא מפני שהיא כזו מבחינה אובייקטיבית, אלא מפני "שהיא הכל", והוא בוחר לו את הצד ההומניסטי מתוך המאגר.

    אני מאמין שהבנתך בנושאי יהדות לא עולה על זו של חיים כהן. ההבדל בהשקפותיכם נעוץ ברקע שלכם ובנסיבות עזיבתכם את האורתודוקסיה.

  14. זה לא "בהינתן ההבדלים האידאולוגיים בין השתיים", אלא "בהינתן ההבדלים האידאולוגיים בין השתיים כאשר אנו מתעלמים מכל ציווי נוצרי שאינו הולם את ההומניזם, ומכל ציווי יהודי שכן הולם". הן הנצרות והן היהדות אינן תורות אידאולוגיות מגובשות, אלא מכילות ערימות של סתירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>