הודעה מנהלתית

 
 אז הקבצים שלנו עברו ממקום אחד למקום שני (או יותר נכון מבייביסיטר אחד למשנהו). זה קורה לקבצים. בדרך כלל, כשזה קורה, אז יש כמה קבצים שנאבדים בדרך. אין מה לעשות, קבצים הם לא דבר ממושמע, ולפעמים הם מתפרעים א-לה-השחף-של-ריצ'ארד-באך. אני הייתי אחראית על זה ואיתמר ידע על זה. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו לא חשב על המילה גיבוי. רק איתמר. אבל אחרי המעבר.
הנזק: עמודים מספר 504-511, התגובות להם, והשינוי בבר הימני.
בטח אפשר לצעוק על האיש שאחראי על האחסון שלנו. אפשר גם פשוט להחזיר את הכל לקדמותו ידנית. אבל למי יש כוח?
 
בקשה מנהלתית
כי בכלל, אין לנו כוח יותר. אז סיון בסקין. אז פסטיבל שירה בתל אביב. אז מנחם פרי בראיון מיוחד. אז שבוע הספר העברי. למי יש כוח להגיב, לחשוב, להתלהב, לצעוק, לכעוס? זה לא שאין לנו יותר מה לומר, ואנחנו לא הולכים לשום מקום, אבל הכל כל כך מייגע. ונדמה שאני/אנחנו לא היחידים שמרגישים ככה (קראו את זה, זה דרור פויר במיטבו. למעשה, זו תמצית דרור פויר. הכניסו למים רותחים וסחטו היטב, ומייד תרגישו תחושת רוקנרול מתערבבת לכם בדם, זורמת בעורקים).
וזו לא רק ישראל בגלובלי. אלו גם הדברים הקטנים. רצינו לשים תיבה ובה לינקים מתחלפים בבר הימני. אנחנו טובים בזה, בלמצוא לינקים. אז רצינו. כי התוסף ההוא לא עבד. וזה עבד, רק לא ידענו איך לשלב אותו. ואפשר לבקש טובה מכל מיני אנשים שהם באמת ובתמים נחמדים, אבל לא נעים, והם לא חייבים לנו כלום, וגם אם הם יעשו את זה, תמיד יהיה עוד משהו שאנחנו לא יודעים לעשות.
ורצינו, מזמן, באפריל 2005, שזה, מיינד יו, לפני יותר משנתיים, לעשות מקום שבו אפשר יהיה להתדיין על ספרות ועל תרבות. לאחוז בהן בשתי ידיים, למדוד את גודלן, לחוש את מרקמן. ובמובן מסויים, מקומי מאד מאד, הצלחנו. אבל תמיד יש גם את המובן האחר, את הזעיר אנפין שבו אנחנו פועלים. את התחושה התמידית שאנחנו קטנים מדי, לא-חשובים מדי. ומולה את התחושה הלא פחות מטרידה, שאין מישהו חשוב, כי אין דבר כזה ספרות עברית ותרבות עברית. שהכל נשטף מזמן באסלה. להתראות בים.
אז אנחנו לא הולכים. ויש לנו עוד מה לומר. אבל אנחנו צריכים זריקת עידוד. משהו שיגרום לנו ולכם לפתוח את הבלוג בהתלהבות בבוקר. משהו שיזרים דם חדש במפרקים מוכי השיגרון שלנו. משהו שישנה את הפרופורציות של הכל. חשבנו אולי על ערב בעולם האמיתי, או אולי על ויקיפדיה רנדומלית או על פרסום חוצות. כרגע, אין שום החלטה.
לפני דקות מספר איתמר העלה מחדש את הפוסטים האחרונים. אני העליתי מחדש את המחאה הוויזואלית נגד חוק 892. ואתם, אי שם,  חשבו על הדבר הגדול הבא של המקום הזה.

26 תגובות “הודעה מנהלתית”

  1. יש לי הצעה קבועה שמשום מה אף אחד לא לוקח ברצינות:
    לוח שנה בעירום, שכל הכנסותיו מיועדים למטרות צדקה. מיטל, תוכלי ללבוש את הספרים האהובים עלייך, או להסתפק בפס רחב ותו לא.

  2. רעיון מעולה, מירי.
    באילו ספרים תתעטפי?
    (אני כבר יודעת: התפסן בשדה השיפון (בעייתי, כי הוא עם עובד. אולי אנסה את הגרסה האנגלית), יומולדת שמח נח, והספר כאילו-פורנו הראשון שלי, שהיה בספרייה של ההורים שלי וקוראים לו גס-טרונומיה).

  3. למיטל
    על הציצים – ספר מהשיח הפמיניסטי המאוחר, נניח ג'ודית באטלר, הבעייה עם הספרים של רסלינג היא שהם די קטנים, אז יכול להיות שאזדקק לשניים. על הערווה – ספר אמנות מהודר שסוקר את תולדות העירום הנשי כפי שצוייר על ידי גברים

  4. וגם, בחירה טובה, השיח האמנותי.
    אני לא בטוחה שהייתי סומכת על ג'ודית באטלר שהיא תעזוב את הציצים שלך אחרי סשן הצילומים.

  5. נמצא כבר משהו. את דור שלישי? אמא שלך ערביה? הוטרדת מינית? גרת בעבר בעיירת פיתוח? יש לך סימפטיה לחתולי רחוב?

  6. רגע, יש לי שאלה: כל הדיון הזה מיטל/מירי/איתמר התקיים בין רבע לחמש בבוקר לשש ורבע? אם כן, אז ברור שיש עתיד ויש תקווה.
    אני בעד הרעיון שלי מירי. זאת אומרת אני מתנדב לצלם את המייקינג אוף של זה וליצור מזה סרטון ראוי שמכספי המכירה שלו לאתרי האינטרנט ומהדורות החדשות ( שלא לדבר על הזכייה בעשרות פסטיבלים) נוכל כולנו להפסיק לעבוד ולהתעסק רק ב"ההם".

  7. למה בלוגרים מהמין השני לא משתפים פעולה עם אקט ההתפשטות למען מטרה חיובית ? האמנם רק הבלוגריות הן בהמות מיוחמות שטופות תאווה?

  8. איתמר-כמה חבל.
    דמיין אותך (אין לי מושג איך אתה נראה, אבל נניח) לבוש ב'דנידין הרואה ואינו נראה'. למשל.

  9. שבוע הספר העברי? נכון, זה עכשיו. ראיון מיוחד עם מנחם פרי? וואלה היה. ערב שירה? נדמה לי ששמעתי משהו. אבל סיון בסקין? מה סיון בסקין? איפה סיון בסקין?
    טוב, ועכשיו לעניין. רגע, קצת קודם, אתם חשובים להפליא, גם לא ממש קטנים, נסכם על בינוניים, לפחות כרגע, אבל יום אחד תהיו גדולים, אם תרצו.
    עכשיו לעניין, באמת. אם אפשר ללמוד משהו מהנסיון, הצהרות עייפות כאלה הן בדרך כלל רק מבוא להתפרצות יצירתית, כי מי שעייף בדרך כלל עייף מכדי להגיד לנו שהוא עייף. אז יש תחושת בלעע מובנת, אבל מחר בבוקר הרי יהיה לכם משהו להגיד ורק מקום אחד סביר להגיד בו. ובכל זאת, אם מחפשים משהו חדש אני יכול לראות שני כיוונים מיידיים: שבירת שגרה או יצירת שגרה.
    ערב בעולם האמיתי הוא שבירת שגרה, פרויקט מיוחד הוא שבירת שגרה, טקס חלוקת פרס ההם לשירה עברית הוא שבירת שגרה.
    יצירת שגרה היא עניין אחר. אפשר לקבוע תורנות "אצבעות שחורות" ולבקר בכל שבוע את מוספי התרבות והספרות, אפשר לנסות ולהקים כאן בפנים סוג של Book club, שמשום מה לא קיים בשום מקום ברשת העברית, תבחרו בכל חודש חמישה ספרים, תנו קצת לינקים, תנו לקוראים לבחור אחד מהם, וקדימה, כולם מוזמנים לקרוא ולהשתתף בדיון, כי כשאיתמר כותב על קורט וונגוט זה אחלה אבל רובנו קראנו אותו לפני עשור בערך (אם קראנו), וקצת קשה להשתתף בדיון, שלא לדבר על קומיקס. מה עוד? יש לי רעיונות אפויים למחצה, ואשמח לפתח כאן דיון, אבל אולי כבר החלטתם על לוח השנה ההוא והכל בא על מקומו בשלום.

  10. קודם כל, תבורך על התגובה הזו.
    חוץ מזה, בוק קלאב זה רעיון גדול.
    אני חושבת שרעיונות שוברי שגרה הם טובים יותר, כי אנשים כמונו (שרגע אחד יכולים להיות עם אלף רעינות ואלף זמן פנוי, ורגע אחרי עם אלף רעיונות וחצי זמן פנוי או להיפך), לא נראה לי חזקים בשגרה מי-יודע-מה.
    ואני אשמח לשמוע כל רעיון אפוי למחצה.
    איך לדעתך אפשר להתקדם עם הבוק קלאב?

  11. הצחקתותי זו ש… זה בדיוק מה שעניתי למירי
    כששאלה אותי אתמול באילו ספרים הייתי מתעטפת.
    מאחר ולקחת לי את האנציקלופדיה העברית,
    אני אבחר להצטלם במצג אחורי,כשאני שוכבת על כל כרכי "תרבות".
    על התחת, אניח את "נשים קטנות", את אוהל הדוד תום, אציב כשהוא פשוק רגליים מכסה על ראשי,
    אם יהיה לי קר, אתכסב בכל כתבי גלילה רון סוודר.

  12. מה הייתי עושה אם הזמן שלי היה שייך לי עכשיו ולא לצה"ל("אה מצטערים אבל יש לך עוד 10 חודשים של יאוש וסבל מתמיד, אבל אתה בעצם צריך להודות לנו"):
    1.הייתי נוסע לכל פינה של המדינה ולכל חור נשכח(לא בקטע של תיירות אלא בקטע של אהבת אדם) עם מצלמה ועט ומנסה לתאר לאנשים את החיים מחוץ לתל אביב.
    2. הייתי הולך פעם בחודש למכירת ספרים משומשים איפשהו בארץ ומוציא את הספרים הכי לא קשורים בעולם("כרך ל' של האינציקלופדיה העברית? למה לא? " "גליונות ישנים של 'קשת'? תביא!" "בוקר טוב מהפכה של דן עומר? יאללה!") ועל כל ספר כזה הייתי כותב פוסט לזכר כל הספרים הנשכחים.
    3.הייתי דוחס עשרה אנשים בחדר של שני מטר(אולי עם שולחן),שם באמצע איזה ספר או טקסט או סתם קומקום ומכריח אותם לדבר ולחפור עד שיצא עשן לבן-ומתעד את זה.
    4.הייתי משתין על אברום בורג(לא, לא קשור אבל הייתי עושה את זה).
    5.הייתי כותב(עם עוד כמה) פוסט על אנשים שאני שונא ולא מסתדר איתם(בעילום שם כמובן),מנקודת מבט אפולוגטית או הגנתית על האדם המסוים הזה.

    עוד רעיונות בלתי ישימים בעליל?

  13. הבטחתי להמשיך והתמהמהתי, כי הבלעע קפץ גם עליי. ובכל זאת לעניין הבוק קלאב, ובאותו זמן גם לעניין הבלעע. שני ספרי בלעע קניתי בשבוע הספר, 'דופק' של יניב איצקוביץ' ו'עבור את האלפים, אבשלום' של ארז שוייצר, במקביל אני ממשיך לקרוא את הבלעע של 'מועדון קרב' בהפסקות צהריים קצרות מידי. שמעתי שגם הגליון האחרון של מסמרים כולל סיפור בלעע שזכה לשבחים, ובכלל, לא חסרים ספרי בלעע.
    יש משהו עקום במצב הזה, כי הבלעע הזה שרוצה להגיד לנו לזרוק הכל לכל הרוחות מסתכם אצלנו בדרך היחידה שאנחנו מכירים, אז אנחנו כותבים פוסט בלעע או מתחילים לקרוא ספר בלעע, והבלעע רק הולך ומתחזק.
    אז אפשר ללכת איתו, עם הבלעע, ולפני שמתחייבים לבוק קלאב, אולי אפשר להתחיל עם ניסוי קצר. אפשר להרכיב רשימה של ספרי בלעע, אולי פרויקט 'ספר הבלעע האישי' כי לכל אחד מאיתנו, אפשר לנחש, יש איזה ספר בלעע משלו. ואחרי שתורכב רשימה אפשר יהיה לשחק איתה, לבחור ספר אחד מתוכה, ולנסות את הבוק קלאב הזה איתו. יאיר רווה עושה את זה לפעמים, גם בעיתון וגם בבלוג, הוא מספר שראה סרט ומבקש מהקוראים לראות אותו לפני הדיון שיבוא על כל הספוילרים. בקשו גם אתם מאיתנו לקרוא את הספר שייבחר. תנו קצת זמן, ואז דיון. אני מאמין שלא מעט אכן יקראו את הספר שתבקשו, ודי בזה כדי להחזיר מעט סומק ללחיי הבלוג ואנשיו, לדעת שאתם באמת מגיעים למישהו שם בחוץ, שאנשים יקפיצו איזה ספר לראש רשימת הקריאה שלהם בשבילכם, בזכותכם.

  14. אחלה רעיון הבוק-קלאב. כל פעם ששמעתי על ענייני הבוק-קלאב, קצת החריד אותי עניין החבורה הקבועה שאיתה צריך להפגש בכל יום חמישי השני בכל חודש. אבל וירטואלי זה כבר סיפור אחר.

  15. דיברתי אתמול עם איתמר על הבוק קלאב הזה. הוא התחיל עם האופרה ווינפרי שלו, וטען שזה לא יעבוד כי לאיש אין מחוייבות לזה. אני טענתי שזו דרך טובה לעשות דיון. בסוף, אחרי שהוא הגיע לביב התחתיות של מה-יהיה-אם-זה-לא-יעבוד, אני ניצחתי.
    אני אחשוב על איזה משהו בא לי לדבר עליו והבוק קלאב בוא יבוא.
    תודה לך שחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>