מכתב פתוח לאיתי שונשיין

יו"ר התאחדות הסטודנטים, שלום. למרות שאתה ואני התעמתנו מילולית קבל עם והפגנה רק שלשום, אתה לא מכיר אותי. אתה לא רואה אותי; אני רק "פעילת שטח" במאבק הסטודנטים זצ"ל, ואתה, שנמשחת בידי התקשורת למנהיג המאבק, הוד רוממותו "הפרחח", נטלת את האמון שנתנו בך, את הכוח הפורמלי שאיתרע מזלנו שנפל בחלקך, ועוד 36 ימים מחייהם של 250 אלף סטודנטים – רק כדי להשתיק ולהרחיק אותי ואת חבריי ברגע המכריע, ולמכור אותנו למשרד האוצר.

כמוך, גם אנחנו – נציגי חוגים באגודות ופעילים מטעם עצמם – סוגרים היום שישה שבועות של להט, יזע וחוסר שינה. ובעוד אתה מנהל מו"מ חובבני ומעניק בשמנו שוב ושוב ראיונות מביכים לתקשורת, הקפדנו אנחנו להתייצב מדי יום בקמפוסים השונים ולהרים הפגנות ופרוייקטים תקשורתיים, להצטרף ליוזמות של אחרים, לנסח מכתבים ופלאיירים לעשרות, לכנס ישיבות ולהשתתף בהן, לזמום, להתעַסְקֵן ולהיענות לקריאות סטודנטים שמבקשים שנבוא לפוצץ להם שיעורים ששוברי שביתה מנסים לקיים. שונשיין, בגדת בנו.

אתה וחלק ניכר ממי שכינית "היו"רים שלי" באזנינו – אנו שיצאנו להפגין מולכם נגד ההסכם – לא מבין ולא תבין את הדמוקרטיה הסטודנטיאלית החדשה שצמחה מתוך המאבק שלנו, "דמוקרטיית שטח" רחבה, שעינייך סמאו מלראותה מרוב הבזקי מצלמות.

לא נבחרת להנהיג את המאבק למען הזכות החברתית להשכלה. משמצאת את עצמך מוביל אותו, מכורח נסיבות כהונתך, לא טרחת להיות קשוב אל הסטודנטים שבאטימותך כינית "חיילים". גרוע מכך: בהסתרה ובמרמה מנעת מאיתנו להיות שותפים בהחלטה המכרעת שקיבלתם הלילה בעד ההסכם.

ותכף רצת לשבח אותנו בתקשורת: "אנחנו אמנם השגנו את ההסכם, אבל הם אלה שנלחמו עבורו", אמרת. לא, שונשיין. לא עבור ההסכם הזה נלחמתי. אינך מכיר את הפרצופים שמאחורי התמונות האדומות והמרהיבות שצבעו בשבועות האחרונים את האינטרנט והעיתונים, אבל אנו, שהיינו שם שוב ושוב, מזהים זה את זה ויודעים – רובם הגורף של הסטודנטים שלקחו חלק פעיל במאבק, מתנגדים להסכם הכניעה.

אין בו תשובה לדרישות המאבק, אלא רק לצרכים הפוליטיים שלך – שהרי, אם חפצה נשיאות ההתאחדות לשים סוף לשביתה, מדוע לא הצבעתם על כך בנפרד מהצעת ההסכם? מי מנע מכם לדחות אותו ולשוב ללימודים? קושיות רבות נוספות מחניקות את גרוננו ביום שאחרי השביתה הגדולה: למה הסתרתם תחילה את טיוטת ההסכם שהתקבלה, למשל, ומדוע שיחקתם שלשום בחתול ועכבר עם המפגינים שרק דרשו להכניס משקיפים להצבעתכם, בנתיב בריחה שעבר בין שלוש מכללות בערב אחד?

איך נסביר לציבור את העוול שנעשה לסטודנטים, בשעה שדוברות ההתאחדות מציגה את המפגינים בתקשורת, בהוראתך, כאספסוף אנרכיסטי ומתלהם שמסרב לקבל את הכרעת הרוב? מי יידע שיצאנו לקרב מאסף על הצלת הדמוקרטיה, ממש כך, מול שלטון המחטף הרעוע שלך, אסופה של ראשי אגודות חסרי בושה שחלקם מצביעים בניגוד להחלטת המועצות שלהם?

על הצורך הדוחק בהתפטרותך אין חולק, ויסכימו איתי גם "המתנגדים בלבן", קומץ מתנגדי השביתה שהתארגנו באוניברסיטת תל-אביב ובירושלים, ובחרו לזהות את עצמם עם צבע הכניעה שכה הולם אותם. אבל המאבק, שונשיין, הופקע מידייך הרבה לפני שהוצאת אותנו לרחובות תל-אביב בשאגה אדירה: "מ-ה-פ-כה!" מעל במת העצרת ברחבת מוזיאון תל-אביב לפני חודש. לא אתה ולא חתימת ידך על ההסכם יעצרו אותנו מלהוסיף להילחם על פני החברה הישראלית ועתידה, עם התחדש הסמסטר ולאחריו.

9 תגובות “מכתב פתוח לאיתי שונשיין”

  1. השביתה הייתה טעות נוראית.
    אני סטודנט, והשביתה הייתה טעות נוראית.
    עכשיו לשבות? עכשיו? רק הרגע הקימו את הועדה, אף אחד עדיין לא יודע מה יהיו תוצאותיה.
    השביתה ביזבזה את מרצו וכוחו של ציבור הסטודנטים, שלא ראה מטרה אמיתית לנגד עיניו, ןעכשיו לא ייצא למאבק אפילו יהיה המוצדק ביותר בעולם.
    אחרי הכל, את התואר צריך לגמור, ואנחנו את השביתה שלנו כבר שבתנו.
    בגידת ההנהגה הייתה צפויה מראש, לכל אילו ששמים לב לאנשים הרצים לראשות אגודות הסטודנטים – אילו שלא לומדים.

    את לעולם לא תצליחי לארגן מאבק בסדר גודל כזה, כי השביתה התקיימה רק בזכות עזרה פעילה ממוסדות הלימוד שהכירו דה – פקטו בשביתה.
    המוסדות לא שלחו מרצים לכיתות אז אנשים לא באו. המוסדות לא קראו לכוחות אבטחה לסלק פטרולים מהקמפוס.

    הם יכלו, את יודעת

  2. חבל שלא השארת מייל.
    סלחו לי, זקני הרוח שלא בעניין המאבק.
    ככה.
    אוספים רשימות פעילים בכל הארץ כבר שלושה ימים, אצלנו זה איטי יותר כי אחדים מהאנשים הבלתי-מתייאשים ביותר נקלעו לכל מיני בעיות משפחתיות, והשאר מתקשים לזוז לבד. אז בגדול, אנחנו במגמת התרחבות של אנשים שמוכנים לקחת חלק פעיל במה-שלא-יהיה, מעבירים דפי קשר וכו‘. זה קורה בשורת קמפוסים, כאמור, ואנחנו בקשר וקצת מרכזים את כל העניין, אבל בלי להשתלט. אם את רוצה להצטרף לטרראם (כן! יה!), את מוזמנת בחום לשלוח במייל פרטים, לקבל פלאיירים ודפי קשר ולהפוך למאבקיסטית מן המניין. אני מנסה לשנע חברים להעמיד משמרות בוקר ליד הבית של שוחט עד שיוגשו המסקנות (עוד שבוע וחצי), סתם כדי שיצא לתקשורת שלא הפסקנו את המאבק. כרגע אנשים עסוקים באידיאליזם (למה באלימות, בואו נחבור למורים, בלה בלה). אני בעד אלימות.
    זהו, על רגל אחת

  3. פוסט מצוין, יו“ר מחורבן וסוף-מאבק מביש, עם כמה סימני קריאה שרק תרצי, לכל השלושה. אוף. כל כך כל כך מתסכל, ואני הייתי שם רק מעט, אני לא רוצה לחשוב בכלל איזו תאוות רצח הייתי מרגישה במקומך.

    איך את-אתם-אנחנו מתכוונים להוסיף להילחם?

  4. כל מילה בסלע. לא זה ההסכם לו פיללנו, והיו“רים הבוגדים בציבור הסטודנטים אינם הנהגה משום סוג

  5. איה,
    אינני שותף דרך למאבק. רחוק מכך, אני נמצא אי שם בצד הליברטאריני. אולם נראה לי כי שנינו תמימי דעים כי אין הנהגה עתידית לישראל. מהצד האחד, העילג שונשיין שבשביל הון פוליטי אישי, עשה את שעשה. מהצד השני, יקיר שגב שבמקופ להנהיג ולקבל החלטה נועזת של הפסקת השביתה באוניברסיטה העברית, היה תולעת חסרת חוליות מול שני העלגים שונשיין וברדה. לתשומת ליבך, אולי צריך להכשיר הנהגה חדשה

  6. עצוב נורא. בהצלחה!!
    [הערה לקורא התמים: זוהי הפעם הראשונה מזה כשנה וחצי שצירפתי שני סימני קריאה זה לזה, אל נא תראו בזו פעילות שגרתית

  7. איתי שונשיין הוא ביריון מהסוג הגרוע ביותר.

    כשהייתי בכיתה י' בתיכון איתי שונשיין התעלל בי נפשית (וגם קצת פיזית) בסוג ההתעללות הבריוני שלמרבה הצער נפוץ מדי בבתי הספר. ניסיתי לעבור כיתה כדי לברוח ממנו. בסוף ויתרתי כי הוא הספיק לעבור כיתה לפני ופטר אותי מעונשו.

    עכשיו גיליתי שמאז הוא הספיק כבר להיות קודקוד בהתאחדות הסטודנטים, ומכהן כיום כסגן ראש עיריית פ"ת. אותו ביריון נבל שהטריד אותי ומרר לי את החיים בגיל 15.

    פשוט עצוב.

    עידו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>