כך מתארים את הספר ברסלינג: בספרו הפרדיגמטי והפנורמי "הסיפור והלאום" מציע חנן חבר, מתוך פרספקטיבה תיאורטית רחבה, פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית. דרך תחנות מרכזיות מראשית המאה ה-20 ועד סופה מציג הספר חקירה ביקורתית, אשר נסמכת על התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ועל "שיח המיעוטים", החותרת תחת הקאנון העברי ותחת המבט הציוני על תולדות הספרות העברית. אל מול ההישענות על המטא-נרטיב הציוני הספר מצביע על שורת אלטרנטיבות ספרותיות שמייצרת ההיסטוריוגרפיה שאינה מכפיפה עצמה להיענות למטא-נרטיב זה.
ובמלים אחרות: חבר משתמש בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית כדי לבדוק את הספרות העברית מראשית המאה ה-20, ולבחון עד כמה פתחה את התחת בפני המטא-נרטיב הציוני או עד כמה פתחה את התחת של המטא-נרטיב הציוני.
כעת,
אני אוהבת את חנן חבר. הוא חכם, הוא בהיר, והוא מכיר ומוקיר את הספרות העברית. אפשר להתווכח או לא על נכונות הקריאה שלו, אבל הטקסטים שהוא מנפיק אינם אונסים את הטקסט, אלא מנסים ללטף את חמוקיו. אני מוכנה להתערב שחבר לעולם לא יגיד שגנסין היה הומו, ואני מוכנה גם לשים את ידי הימנית על זה שחבר לעולם לא היה משתמש במשפט "פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית"
אני אוהבת גם דיונים על המטא-נרטיב הציוני. למעשה, חלק ניכר מהתזה שלי עוסק ביחס שבין המטא-נרטיב הציוני לבין נרטיבים של אימהות מתות שנכתבו בעברית. לפעמים, במקלחת, אני מזמזמת לעצמי מטא-נרטיב ציוני. מייד אני חושבת על איזה גרשון שקד, שבדמיוני תמיד מוצב בפסיפס על הקיר בסוזן דלל, עם שפם ותרבוש, כשהוא מהמהם לעצמו, בדרכו מחדרו מלא העובש אל אהובתו צחת הבשר.
ובכל זאת, בלעע
וכל זאת למה?
כי כמה אפשר? כמה?
לפתוח את הספר, להתרגש מהכריכה, לרפרף על רשימת הנושאים, להגיע מייד לעמוד האחורי כדי להיזכר כמה עמודים יש בספר. לקרוא, לקרוא שוב, להשוות למה שכבר יודעים, להשוות למה שעוד לא יודעים, להסכים, לא להסכים, להתרגש, להתאכזב, לכתוב, לדון, לסקול, לשבח, להלל, לקלס.
מספיק. הגיע הזמן להיכנע לתחושת הקבס שנגרמת מאכילת יתר של בוטנים ובייגלה ומקריאה יתרה בספרים. יש להקשיב לחלקיקי השומן המוקשה המטפסים במעלה הגרון ולעמודים הממורטטים והמקלדת העייפה, שמתחננים: הניחו לנו. לצאת אל הרחוב, אל הים, אל הגינה, אל בית הקפה, להותיר מאחור את הספרים, את המקלדת ואת המסך. לחיות.
ביטול: מיטל שרון: הספר והלאום
טוב, זה מצחיק וכל זה ואפילו זרמתי איתך עד לפסקה האחרונה. עכשיו אני מבולבלת. הלוואי שמישהו מהקוראים פה לא יזקוף לרעתי את העובדה שאני מנצלת את התגובה הזאת להזמין אתכם ל"יום לימודים פתוח לכל למען הזכות החברתית להשכלה", שנערך היום מ-10 בבוקר עד 20 בערב בשד' רוטשילד פינת שנקין. פשוט, לא הצלחתי להתאפק.
http://www.student.co.il/?CategoryID=268&ArticleID=816&Page=1
איה היא טרול, איה היא טרול.
האמת, נראה לי מגניב, השיעור בשדרה.
וברצינות, חשבתי שצריך להגיד פה איפשהו שהספרות והאקדמיה הורסות לנו את החיים, כל אחת בדרכה.
יש למרזי מורית דיאטת ספרים מיוחדת, המבוססת על חומרים טבעיים בלבד, מרזים אצלם 20 ספרים ב40 ימים.
לפני שאת זונחת את ספרייך ופורשת לסיציליה בחברתו של נער שעשועים מקומי – אולי כמה מילים על עניין האמהות המתות? זה מסקרן מאד. יש לי כמה מחשבות בנושא, מעניין אם אני בכיוון.
מזכיר במעט את הפוסט האחרון של יואב. ואכן, הבלעע לאחרונה חזק מתמיד. גם באקדמיה, אגב.
וחוצמזה, אני גאון.
ובכן, בפרק הזה בתזה ניסיתי לבדוק איזה נרטיב מייצרים הבנים לאחר מות האימהות, ביחס למטא-נרטיב הציוני: האם הם בונים את עצמם אל תוך הציונות בעזרת מות האם (כמו יונתן גפן באישה יקרה ועמוס עוז בסיפור על אהבה וחושך) או משתמשים במות האם כדי לנגח את הציונות (כמו יורם קניוק בפוסט מורטם או מאיר שלו בעשו).
באיזה כיוון היית את?
כן, רק הרבה יותר קצר
למעשה, אני חושבת שאפשר לתמצת את ההבדל ביני לבין יואב בהבדל בין שני הפוסטים.
ואתה אכן גאון.
הדימוי שעבר בראשי הוא של רחל, האם הבוכה על בניה, דימוי שאומץ ע"י הציונות בחדווה יחד עם עוד כמה דימויים תנ"כיים. אם אין אם, אין מי שתבכה, נעלם 'הגורם המפריע' לכינון חברת-בנים, שתוצאתה האפשרית היא מיליטריזציה מוחלטת של החברה. נוכחות האם נתפסה אצלי כנקודת תורפה בדרך להגשמת החלום הציוני, האם המגוננת, מנסה למזער את החיכוך של צאצאיה עם הווית העולם. בקיצור, האם היא החוליה החלשה בסיפור הציוני וסילוקה יאפשר דבקות רבה יותר במטרה. כמו בסיפור "דרך הרוח" שכתב עמוס עוז –
האם בסיפור מתנגדת לגיוסו של בנה לצנחנים, והיא אומרת לחברתה:
"את יודעת שאף פעם לא הסכמתי שיתנדב ליחידה הזאת. אבא שלו כתב לאלוף שאני לא יציבה מבחינה רגשית. שמח שהילד הקטן והרגיש שלנו רוצה להפוך לגבר. ילד שלא מחזיר מכות אף פעם. עם ניירות זהב של בונבוניירות ועלים מיובשים עם תולעי משי"
חשבתי שאת עוסקת בהרחקת האם/סילוקה כגורם מפריע להגשמת החזון הציוני, כלומר קרוב יותר לאפשרות הראשונה שהצגת.
התזה כולה היא על אימהות מתות, ולכן בסיפורים כאלו האם לא צריכה להיות מורחקת באופן אקטיבי. רק אופן בניית הנרטיב של חייה ומותה יכול להעיד על התפקיד שהיה לה, ועל התפקיד שמותה ממלא.
אבל כן, הכיוון שלך נשמע בחהלט הגיוני. אם זה מעניין אותך, יש ספר של פסיכואנליזה שמדבר בדיוק על זה: על בניית תרבות שבה הגברים ממלאים את כל התפקידים והיא חסרת אימהות.
זה ברור שאיך שאני אשלח את התגובה אני אזכר איך קוראים לו. ואם לא, ייתכן שאזכור לבדוק בבית.
ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לתהות למה דווקא הספר הזה עורר את הפוסט הזה.
אגב, בתגיות כתבת "חנם חבר". לתשומת לבה של האנליטיקנית שלך
(היי, אין שום חידה בדרך לשליחת התגובה!)
האנליטיקנית שלי ודאי תשמח לשמוע על הקרבה המקלדתית בין ם ל-ן.
אני חושבת שהספר הזה מכיל פער גדול בין העניין שאני מוצאת בנושא לבין היכולת שלי לדמיין את עצמי קוראת אותו. לא קונה אותו. קוראת אותו.
טוב, דרכינו נפרדות עוד הרבה קודם. התגובה שלי לספרים כאלה דומה לתגובה שלך לקומיקס. אבל לי יש גם נימוק להיאטמות שלי. מהתיאור שציטטת, הספר נשמע כמו מקרה קלאסי של לזרוק מטבע מתחת לפנס ואז לחפש אותו שם.
אוי – מעולה!
אבל איך, איך נגמלים מאותה תחושת דוּדה-מצפונית שאם לא קוראים הרבה חוטאים כלפי אידיאת הטוב העליון?
לו ידעתי, האם זה הבלוג שהייתי פותחת?
אתם צריכים לעשות מתישהו פרוייקט של "הסיפור האמיתי והמזעזע של איך ספרות רבה מדי הפכה אותי לאדם דפוק לגמרי".
נראה לי שכבר פצחת בו בפוסט הקודם, לא?
אכן התעייפתי כבר מכל העניין הזה. אהבתי את ההשוואה לבוטנים. קליעה בול.
נו יופי, עכשיו גם צ'יקי מצטרף..