ד"ר מנהטן ומה הקטע עם הטרלפמדורים

1.

"וונגוט מת. ככה זה".

ההתחכמות הנ"ל מופיעה פעם אחת בגוגל בעברית, ו-64 פעמים באנגלית. יש אפילו קליפ ושיר. אני אתאפק.

2.

"ככה זה" (so it goes) מופיע גם ברשימת "15 הדברים שקורט וונגוט אמר טוב יותר מכל אדם אחר". זו רשימה די מבעסת, אבל "ככה זה" חייב היה להופיע בה. הביטוי מבצבץ אחרי כל פסקה ממוצעת ב"בית מטבחיים 5", הספר הטרלפמדורי של וונגוט, והוא מוצלח כל כך לא בגלל הצירוף של "ככה" ו"זה" (ובאנגלית זה אכן נשמע טוב יותר), אלא בגלל הצירוף של טרלפמדורים ובני אדם.

ועכשיו אסביר.

3.

"ככה זה" הוא מה שאומרים הטרלפמדורים כאשר מישהו מת. "כל הרגעים – עבר, הווה ועתיד – היו קיימים מאז ומתמיד ויהיו קיימים לנצח. הטרלפמדורים מסוגלים להתבונן בכל הרגעים השונים הללו ממש כשם שאנו מסוגלים להתבונן, למשל, בשלוחה של הרי הרוקי. הם מסוגלים לראות כמה תמידיים הם כל הרגעים, והם מסוגלים להתבונן בכל רגע המעניין אותם. רק האשליה שלנו, כאן על הארץ, אומרת שכל רגע בא אחרי רגע שקדם לו, כחרוזים על חוט, ושכל רגע חולף חלף לנצח".

"טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע מיוחד זה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. על כן כאשר אני עצמי שומע שמישהו מת אני מושך בכתפי ואומר מה שאומרים הטרלפמדורים בראותם איש מת. הם אומרים: 'ככה זה'".

את זה, אגב, מספר בילי פילגרים. הוא חי זמן מה עם הטרלפמדורים, ועתה, כמו הבודהה, הוא מתכוון להביא מזור לעולם באמצעות הראייה המיוחדת להם. אם תכירו את טבעו האמיתי של הקיום, לא תדעו עוד אומללות.

4.

ולכן, וונגוט, ששולח ידו בכתיבת ספר טרלפמדורי, מסיים את מרבית פסקאותיו ב"ככה זה". כלומר, בגלל זה ובגלל שמישהו מת עם כל פסקה וחצי. אבל איכשהו לא מרגישים באופטימיות רבה מדי ב"מסע הצלב של הילדים". וונגוט בונה על הפער שבין הטרלפמדורים לבני האדם. הוא אומר "ככה זה" בטרלפמדורית, ויודע שזה יתורגם לאנגלית/עברית/אנושית. ושאצלנו זה לא ככה. לא כך עד כאב.

5.

"בית מטבחיים 5" הוא לא באמת ספר טרלפמדורי. ספרים טרלפמדורים נראים ככה:

"כל גיבוב סמלים הוא הודעה דחופה ומתוקצרת המתארת סיטואציה, סצינה. אנחנו, הטרלפמדורים, קוראים אותם בבת-אחת, לא בזה אחר זה. אין קשר מיוחד כלשהו בין כל ההודעות, אלא שהמחבר בירר אותן בקפידה, כדי שכאשר ייראו יחד בבת-אחת הן ייצרו דימוי של חיים יפים, מפתיעים ועמוקים. אין התחלה, אין אמצע, אין סוף, אין מתח, אין מוסר-השכל, אין סיבות, אין השפעות. מה שאנחנו אוהבים בספרים שלנו זה העומק של רגעים נפלאים רבים הנראים בעת ובעונה אחת".

ב"בית מטבחיים 5" יש עלילה. אמנם, היא מורכבת מהמון סצינות, שטבועות, כמו יתוש בתוך ענבר, בזמנים שונים, אבל יש עלילה. אם תרצו, אפשר לתאר את הספר כרשת של זעיר-עלילות, שנובעות כולן מחייו של בילי פילגרים. אריסטו היה קורא לזה "אחדות הגיבור".

קשה לכתוב ספר טרלפמדורי בשפה אנושית. הזמן טבוע באבני הבניין של השפה, אפילו אם זו שפת ההופי. אם הוא היה רוצה לכתוב ספר טרלפמדורי באמת, היה על וונגוט להשתמש בקומיקס.

6.

"Watchmen" של אלן מור עושה משהו כזה, ובשביל אותו האפקט. אחת הדמויות בקומיקס האולטרה-מוצלח הנ"ל היא ג'ון, הידוע גם כ"ד"ר מנהטן". זה הסופר גיבור היחיד בקומיקס הנ"ל, ואחת מיכולותיו המגניבות היא היכולת לראות את הזמן כולו. לראות את הזמן פירושו להפוך זמן למרחב.

והנה, קומיקס הוא בדיוק המדיום בשביל זה. ציור, כפי שאמר אחד לסינג, הוא אמנות מרחבית וכתיבה היא אמנות של זמן. אנחנו פחות או יותר תופסים תמונה ברגע אחד (פחות מיותר), אבל נאלצים לקרוא ברצף של זמן, מילה אחר מילה. משפט אחר משפט.

וקומיקס, כאמנות סינקרטית, יכול לשחק עם הדברים האלה. קומיקס יכול לשלב בין טקסט לתמונה, תמונה לתמונה, טקסט לטקסט, בדרכים שסיפור רגיל אינו מסוגל. וכך, בפרק הרביעי של ווצ'מן יש את אחד הניסיונות המגניבים ביותר ליצור תחושת זמן שונה, לראות את הזמן דרך העיניים של ג'ון.

7.

ראו את העמוד הראשון של הפרק הרביעי. ג'ון יושב על המאדים, מביט בתמונה. הטקסט מתאר את הציור. בפאנל הבא התמונה כבר על אדמת המאדים. אבל לא בגלל שג'ון הפיל את התמונה, הוא יפיל אותה עוד 12 שניות, טוען הטקסט. אבל היא שם, 12 שניות אל העתיד.

הוא עדיין מחזיק בתמונה בפאנל השלישי, ונזכר איך הוא לקח אותה לפני 27 שעות. היא עדיין שם, הוא חושב, והפאנל הרביעי מראה אותו שם, בבר שממנו הוא לקח את התמונה. הציור בפאנל הזה, אגב, הוא ציטוט מדויק של פאנל שמופיע בפרק השלישי. לפני 27 שעות ג'ון לקח את התמונה, וכך זה נראה.

בפאנל ה-9 התמונה על רצפת המאדים. אלא שעכשיו זה לא העתיד, 12 שניות מההווה. עכשיו זה עכשיו, והפאנל הוא ציטוט מדויק של פאנל 2. והתמונה? היא ציטוט מדויק של ג'ון וג'ני, פעם בפארק, ב"תחילתו" של רצף אירועים שיוביל להפיכתו של ג'ון לסופר גיבור. כמו רשת תמונות, זעיר עלילות, שנובעות כולן מחייו של ג'ון, ד"ר מנהטן. אנשים לכודים בתוך ענבר.

לאנלוגיות יש השפעה משונה על סיפורים. אנלוגיה היא, בבסיסה, יציר מרחבי. אנו מעמידים שני דברים, זה מול זה, ובוחנים אותם. כאשר אנחנו עושים זאת בסיפור אנחנו יכולים לעקם את תחושת הזמן, כמו שתחושת דז'ה-וו יכולה לגרום לנו להאמין לרגע בזמן מעגלי, שחוזר לאותן נקודות. אנחנו נוטלים משהו מן הזמן, וממירים אותו למרחב.

8.

הביטו שוב בדף הראשון של הפרק הזה. הטקסט בעליל הוא של ד"ר מנהטן. הטקסט הוא תמיד בהווה. אבל התמונות, הן מייצגות כנראה את הראיה של ד"ר מנהטן. ואנחנו קוראים פתאום משהו שמתרחש בשני זמנים במקביל: הטקסט בהווה, והתמונות בזמנים שונים. מעט כמו ד"ר מנהטן עצמו.

9.

והאדישות הטרלפמדורית היא גם אדישותו של ד"ר מנהטן. זה אותו אדם שלא ביקר את אביו מאז שחזר לחיים, אותו אחד שמוכן להניח למלחמה גרעינית לפרוץ. טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע מיוחד זה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. ככה זה וכו'. אבל בין ד"ר מנהטן לבין הקורא יש פער ענק, ועליו משחק אלן מור במוסר האֶלים שלו, ולא נופל אפילו לא פעם אחת.

10.

הייתי צריך לסיים כבר, אבל אתם יודעים

Nothing ever ends.

11.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור

6 תגובות “ד"ר מנהטן ומה הקטע עם הטרלפמדורים”

  1. :)
    סוף סוף מישהו כותב על ספרים אמיתיים בבלוג הזה!

    איכשהו יצא שרק לפני חודש קראתי לראשונה את בית מטבחיים חמש, וכל הזמן הדהדו לי ווטצ'מן ודוק מנהטן. הידעת? גם ב"פרום הל" מור משתמש באותה תפיסת זמן. מומלץ מאוד.
    מה שכן, נראה לי שאם יש קו דמיוני בין נקודת המבט האנושית ונקודת המבט של הנצח, וונגוט כותב כמו מישהו שנמצא בצד האנושי ומדמיין את הפרספקטיבה הנצחית, ומור בדיוק להפך. יש משהו חם ונואש יותר בכתיבה של וונגוט.

    אגב, כתבת "בשביל אותו האפקט" כאלוזיה לאנגליזמים המשעשעים בתרגום של קניוק? ללא ספק אחד התרגומים הגרועים שקראתי בחיי. ממש אפשר לשמוע את קולו של קניוק קורא את וונגוט בשפת המקור במבטא עברי מזעזע.

  2. אני חושבת שאתה טועה לגבי קומיקס. נכון שיש בו גם אמנות של מרחב וגם אמנות של זמן, אבל יש היררכיה מאוד ברורה וקשיחה בין זמן למרחב, בטח בקומיקס קשיח-פאנלים כמו ווצ'מן. כל תמונה היא פיסת אמנות-של-מרחב אבל הקומפוזיציה של התמונות היא אמנות-של-זמן: הקומיקס מגדיר לקורא את סדר המעבר בין הפאנלים. כלומר, הזמן יותר גלובלי, והוא לוקח. (נגיד, הדבר ההפוך מקומיקס, זמן מקומי ומרחב גלובלי, הוא להגדיר כאמנות את אוסף המסכים של אוזימנדיאס.) (לא נראה לי שאפשר לעשות משהו שהם יהיו בו ביחסים שווים.)

    בדרך כלל המעבר בין פאנלים הוא מעבר ברצף הזמן גם בעולם המיוצג וגם בייצוג, אבל אפילו אם מציגים בפאנלים עוקבים התרחשויות סימולטניות – כמו שקורה נדמה לי בסצינה האפוקליפטית בסוף ווצ'מן – הפאנלים עדיין עוקבים עבור הקורא, וזו עדיין אמנות של זמן.
    אפשר לשבור את זה חלקית אם יש לך עמוד שלא ברור איזה פאנל לקרוא בו מתי, אבל זה די נדיר, ואין את זה בכלל בווצ'מן.

    והעמוד הזה עם ג'ון הוא קונבנציונלי לגמרי, הוא מייצג לאורך זמן פעולה שמתרחשת בזמן – רצף המחשבות-היזכרויות של ג'ון. זה אפילו מודגש באיך שמה שמעביר מפאנל לפאנל (באמת קוראים לזה פאנלים? פתאום היתה לי הזרה של המילה הזאת, איזו מילה משונה) הוא המנייה של הזמן שנשאר לרצף המחשבות, הזמן שנשאר עד נפילת התמונה. מה שמדגיש את זה שההזכרות של ג'ון היא לא כמו ההיזכרות שלנו הוא לגמרי טקסטואלי, לגמרי איך שהוא מתנסח. זה מאוד בולט בפאנל ששמת בפוסט. שים שם טקסט אחר וזו תהיה סצינת היזכרות רגילה.

    ואולי בעצם זה לא לגמרי ככה, אולי קומיקס באמת מתאים יותר לתאר את הזכרונות של ג'ון מאשר את הזכרונות שלנו, אבל מסיבה אחרת, לא מה שאתה אומר, לא כל כך בגלל איזה תחכום של העמוד הספציפי הזה, משהו יותר אינהרנטי – כי מה שקומיקס עושה, עקרונית, זה להפוך את הזמן למרחבי, לא רק כמו לאוקון אלא הרבה יותר מזה דווקא כי הוא יוצר זמן דרך מרחב, כי מה שהוא עושה זה לקחת כמה דברים מרחביים לגמרי ולהגיד לך "זה זמן". כי קומיקס מדבר בשפה טרלפמדורית.

    ואולי בעצם זה מה שאמרת מלכתחילה.

  3. (מצטער על התגובות המאוחרות. הייתי בטבריה, מרוחק מן הציוויליזציה ומן האינטרנט)

    התמונות בקומיקס אכן בד"כ משועבדות לרצף זמן. לא תמיד, משום שלעתים ישנם מספר פאנלים שהקשר ביניהם הוא קשר מרחבי. והעמוד שאליו קישרתי אכן מציג את רצף המחשבות של ג'ון, כפי שהוא נע בזמן. אבל הביטי שוב בעמוד, והתעלמי לשניה מהטקסט. אנחנו לא רואים מבעד לעיניים של ג'ון, אנחנו רואים אותו מהצד. ואנו רואים, שוב ושוב, את אותן התמונות. אם בפאנל השני אנחנו רואים את העתיד דרך עיניו של ג'ון, בפאנל ה-9 אנו כבר רואים את העתיד כפי שהוא. ג'ון, אגב, כבר לא מסתכל. והתמונה בשני הפאנלים היא אותה התמונה.

    לבד, כמובן, התמונות לא היו עושות את האפקט הזה. הטקסט מקרקע את התמונות לזמן מסוים ולמבט מסוים. אבל אי אפשר לדעת עד כמה באמת זה המבט של ג'ון. כלומר, התמונות ללא סופק עוקבות אחר רצף המחשבה של ג'ון, אבל קשה להחליט עד כמה הן ציטוט מדויק של מה שהוא רואה. ראשית, כאמור, את ג'ון רואים מהצד. שנית, ג'ון רואה את העולם כפי שהוא באמת (ביחס למחבר המובלע, הכוונה). יכול מאוד להיות שהתמונה בכל פאנל אינה משקפת את מה שג'ון רואה בעיני רוחו, אלא את העתיד והעבר כפי שהם באמת, כאשר המחשבות של ג'ון הן השרשרת המוליכה לכל אחד מהזמנים הללו.

    ולגבי הפיסקה השלישית: גם. :)

    נ.ב.
    ואני חושב שקוראים לזה פאנלים. השתמשתי במילה הזו בעקבות סקוט מק'לאוד.

  4. מה זה סופסוף? לא תכתבו, לא יהיה (מיטל לא הסכימה שאהפוך את זה לכותרת המשנה של הבלוג. אז הנה, בתגובות).

    את פרום הל לא קראתי. עדיין. אולי אני אוריד את זה מאיזה p2p.

    ואני לגמרי מסכים עם עניין נקודות המבט. למעשה, זו אמורה היתה להיות הפואנטה החסרה כל-כך בפוסט הזה. יפה אמרת.

    ואת "בשביל אותו האפקט" כתבתי מתוך הכשל הניסוחי שלי בלבד :)

  5. זה די מדהים איך המוח שלי נאטם ברגע שמוזכרת המילה קומיקס. וכשאני אומרת נאטם, אני מתכוונת נאטם. מת. חסום. אותי זה די מבדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>