לו רק

התקשורת ושביתת הסטודנטים

התקשורת הישראלית אינה אוהבת שביתות, ואין בכך פלא: זה מסריח, זה מצריך ממך להיזכר באיזה סניף דואר יש שביתה וזה חוסם כבישים. הסדר הטוב – עגל הזהב הגדול של חברה שאין בה שמץ של סולידריות – תובע את קרבנותיו. שביתת הסטודנטים אינה זוכה ליחס יוצא דופן:

לו רק הייתה להם ראייה חברתית

הבו לי חמאה למרוח על הקרואסון, הרחיקו ממני את המזגן, והיכונו לביאת המור"ק שהוא האבא של כל המור"קים. זוכרים את מרד הסטודנטים בצרפת, 1968? בטח שאתם זוכרים. אז מרד היה מרד. הסטודנטים עשו דברים, רצו דברים, נלחמו למען החברה. "הייתה זו הפגנה פוליטית מן הבוטות והבולטות בתולדות אירופה. ההמונים עלו על בריקאדות והזכירו את ימי המהפכה הצרפתית הגדולה".
מה הם מבקשים היום, הסטודנטים? לפטור את עצמם משכר הלימוד? ללמוד בחינם? אני למדתי בחינם? סבא שלי למד בחינם? היו לנו קל בשואה? קודם שיפתחו ראייה חברתית כוללת, שילחמו גם למען ניצולי השואה, למען הילדים עם המוגבלויות, למען החולים בלי התרופות, ואז, רק אחרי שיוכיחו שהם בעד מנוצלים באשר הם, נעניק להם את אות האבירים, ונשלח אותם להילחם על שלהם.

לו רק היה פה שקט

"אחרי כמה ימים של שקט, שבה השביתה לרחובות", נפתחה אחת מכתבות הטלוויזיה שסיקרו את שביתת הסטודנטים. כתבת, בעלת קול עמוק, אשר נשלחה לסקר את "הציבור", שעייף מערמות הזבל וממכות החיים, ומתלונן על כי שוב האריכו לו את התור ללחם במכולת. באמת, רב הדמיון בין שביתה לבין פיגוע טרור שניחתים שניהם על ראש הציבור הפסיבי בהפתעה גמורה: בשניהם מתרוצצים שוטרים יפים על סוסים זקופים, ומשליטים סדר.

כמובן שלו היינו מדינה מתוקנת, מדינה ככל המדינות, שיש בה שקט ושלווה, נגיד צרפת, ושבה אפשר להפנות את המבט הרחק מן האוייב הערבי שרוצה לזרוק אותנו לים, היינו מתפנים לשביתה. אנחנו לא אומרים שהיא לא צודקת. פשוט עם כל תהליך השלום התקוע על הראש שלנו, והקסאמים בשדירות, למי יש כוח עכשיו גם להיות בעד הסטודנטים.
 

לו רק הם היו מקשיבים

הלא שרת החינוך נתנה להם הזדמנות לשבת בוועדת שוחט. הלא אמרו להם שיתנו להם הלוואות נוחות כדי לשלם על שכר הלימוד הגבוה. הלא חוזים אישיים למרצים זו הזדמנות נפלאה לתגמל מרצים טובים ולהרחיק מרצים רעים. הלא הם סתם מתנהגים כמו ילדים מפונקים, ולא מוכנים להקשיב לשום דבר. סגן שר האוצר וגם מקורביו אמרו זאת בפירוש.
מסקנה: תמיד יש מישהו בכיר, חצי בכיר או שרוצה להיות בכיר שאפשר לצטט. ולכן, אין צורך להתאמץ ולסקר את שני הצדדים. מצד אחת סטודנטית יפה עם פס חזיה מציץ מחולצתה הקרועה והיא מדברת בלהט אל המצלמה ומצד שני מצטט הכתב בכיר שדיבר בעילום שם אבל הבטיח בהן צדקו ובהן אמא שלו שהסטודנטים אשמים שהמשא ומתן התפוצץ, ובעצם רצו כבר לתת להם הכל.
 

לו רק הם היו מאורגנים

הבעיה עם השביתה היא לא המטרה של השביתה, לא הציבור האדיש שבתוכה היא מתקיימת, לא הסדר החברתי שבו כל אחד נלחם על מקומו ועל מקומו בלבד. לא, הבעיה עם השביתה זה שהסטודנטים הם בדיוק כמו המנהיגים של המפלגות בכנסת האמיתית: זה רוצה להיכנס למרכז הליכוד וההוא מפלס את דרכו להנהגת מרצ. וזה ניכר, וחבל.
לו רק היו הסטודנטים מצליחים למצוא לעצמם מנהיגים אמיתיים. שמעתי שבן גוריון פנוי, אולי אפילו בגין יסכים. הוא ידע כל כך יפה לשלהב כיכרות. לו רק היו מצליחים למצוא מנהיגים אמיתיים, אשר עושים למען הציבור ולא למען עצמם, אולי היו מצליחים לארגן פה שביתה כהלכה. זוכרים את צרפת ב-1968

15 תגובות “לו רק”

  1. מיטל!!! אני אקפוץ עלייך!!! קראתי בחיוך רחב ("מדינה שיש בה שקט ושלווה, *נגיד צרפת*, שאפשר להרחיק בה את המבט מן האויב הערבי"… כן, כל עוד בוחר הפריזאי להימנע מהאוטובוסים הפרבריים ולא מוציא את הראש מהסופלה) – ואז הגעתי לסוף.
    תיקון, ועמו הזמנה להתגוששות בבוץ (כן, איתמר, אתה יכול לבוא לצלם): א)את, שקיבלת הצצה הגונה למאחורי הקלעים של התקשורת, וחלק מתובנותייך משם עולות ברשומה הנוכחית, לא תופתעי כשאספר לך שלאחר התחככות והתכפכפות מסוימת עם מנהיגי הסטודנטים המושמצים, אפשר לקבוע נחרצות שלפחות 80% מהזוויות הלא-מחמיאות שקיבלת עליהם, הם פרי המניפולציה התקשורתית למען השלטון. הוכחה? כבר חודשים שאף "מנהיג סטודנטים" כזה לא צועק בתקשורת על שכר הלימוד, ובכל מקום הובהר שזהו הסעיף השלישי והחשוב-פחות ברשימת המטרות. מה הציבור שומע? שכר לימוד, שכר לימוד, תפנוקים וכפיות של כסף.
    ב) "לו רק היו הסטודנטים מצליחים למצוא לעצמם מנהיגים אמיתיים". נדמה לי ש.. כן… ממ.. את סטודנטית! איפה את?
    איפה אתם?
    בחיי שאני אקפוץ עלייך

  2. נו כן, יפה אמרת.
    שכחת אולי את צמד היכנויים "מפונקים" ו"לא אחראים". שהרי במדינה בה סטודנטים עדיין צריכים להתקיים על ההורים, קל להאשים אותם בילדותיות.

  3. דווקא השביתות ההסתדרותיות האחרונות הראו שלא תמיד הציבור והתקשורת מתנגדים לשביתות, אפילו כאלה שמשבשות את סדר היום שלנו. שביתת הסטודנטים כמעט ואינה משפיעה על החיים שמחוץ לאקדמיה, ואם הציבור והתקשורת מתנגדים לה כדאי לנסות ולהבין למה. כן, יש איזה זרם מטריד של מפארי 68 שמחכים עדיין למהפכה אמיתית, אבל הם מיעוט זניח. ההתנגדות האינסטינקטיבית של הציבור והתקשורת נובעת מבעיה קשה בדימוי הציבורי של הסטודנטים ושל מערכת ההשכלה הגבוהה כולה.
    מנהיגי הסטודנטים אולי לא צועקים "שכר לימוד" אבל נסיון לברר את הסיבות לשביתה באתר אגודת הסטודנטים של תל אביב העלה בחיפוש קצר אך ורק טענה קונקרטית אחת:
    בעקבות פרסום קווי המתווה של המלצות ועדת שוחט, החלה ביום שלישי שלאחר חופשת פסח, שביתה של אגודות הסטודנטים בכל המוסדות להשכלה גבוהה ברחבי הארץ, ללא הגבלת זמן, ובגיבוי ותמיכה של הסגל האקדמי הבכיר. הסטודנטים מוחים על המלצות הועדה להעלות שכר הלימוד לתלמידי תואר ראשון ביותר מ-20% וקביעת שכר לימוד דיפרנציאלי לתואר שני.
    אני משוכנע שחיפוש מדוקדק היה מעלה גם סיבות אחרות, אבל אם באתר האגודה זה מה שאני מצליח למצוא, בלי עיוותים והוצאת דברים מהקשרם, ברור שזה מה שהציבור שומע.

    ההתקפה הגורפת על ההשכלה הגבוהה הביאה לפחות לתוצאה מבורכת אחת – שיתוף פעולה בין ארגוני הסטודנטים והסגל, אבל לפני כמה שנים המצב היה שונה. אני עדיין זוכר הפגנות סטודנטים שתקפו את ארגון הסגל הבכיר, לא כל כך חשוב מה היו הטענות הענייניות שלהם, מה שאני זוכר עד היום הן כרזות המחאה, עם איור של מטוס ממריא וסיסמא שדיברה על המרצים הנוסעים ברחבי עולם על גבם של הסטודנטים. כסטודנט כעסתי אז, ואני כועס גם היום. כדי להרוויח נקודות במאבק מול מוסדות האוניברסיטה שיתפו הסטודנטים פעולה עם ההצגה המגוחכת של האקדמיה כמקום מושבם של בטלנים ונהנתנים החוגגים על חשבון הציבור. אם זו היתה הבחירה של הסטודנטים אז, קשה להלין על הציבור שרואה היום בסטודנטים ובאנשי הסגל חבורה של בכיינים מפונקים.

  4. אני אקפוץ עלייך בכל מקרה. למה אי אפשר להגיב אצלכם לתגובה מסוימת? מי נתן לדליה איציק לכתוב נאום שואתי לבד? והאם מוגזם לקוות שאחדים מבעלי בלוג זה, שדאגו לעלות לעיר קודשנו ביום מדרך הגאווה, יצטרפו להפגנה הגדולה בבירה ביום ג'?

    אגב, שחר, הסיבה לכך שאתה לא מוצא הסברה נאותה באתר אגודת הסטודנטים, הוא הפעלה לקויה של האתר ולא העדר הסברים באגודת הסטודנטים. דברים עולים ויורדים מהאתר, ללא ארכיון (!). אבל הסברים יש.

  5. רגע, מי בדיוק זה "התקשורת"?
    הרי כבר דנתם בהרחבה בכך שמי שבעצם עושה את העבודה בתקשורת, יושב בדסק וטוחן קומיוניקטים לידיעות, עושה את הכתבות בשטח, משכתב את הידיעות בעיתון, ושם את המילה "ציצים" בליד, הם ברובם סטודנטים, או וודאי אנשים שהקיום כסטודנט תפרן קרוב יותר להוויתם היומיומית מאשר העבודה במשרד יחצ"נות או עסקנות ממשלתית. ובעידן הטלוויזיה המסחרית, גם האנשים שמאחורי המצלמות ושיושבים בחדרי העריכה הם יותר קרובים לקפיטריה של גילמן או הר הצופים מאשר לזו של רוממה.

    אז מאיפה באות 80% מהמניפולציות התקשורתיות הללו שאיה הזכירה בתגובה הראשונה? מה גורם לסטודנט האדיש שיושב בדסק וסופר את הדקות עד להפסקת הסיגריה הבאה שלו להטות את הכתבה שהוא מעלה ל"נענע" או נרג' או איפה שלא כותבים הילדים היום דווקא לכיוון מה שכתוב בפקס של המקורב לשר האוצר במקום במה שכתוב בפקס של מטה המאבק של הסטודנטים?

    מדבריכם עולה שאם יש בין השובתים סטודנטים לתקשורת, הם בהחלט צודקים כשהם מתנגדים להעלאת שכר הלימוד. נראה שאפילו מגיע להם החזר. או ציון "נכשל".

  6. פינגבאק: בלוגדיבייט
  7. כן, גם אני חשבתי על זה כשהעליתי את הפוסט.
    יש לי שתי תשובות:
    1. התקשורת לא מורכבת רק מחדרי החדשות האינטרנטיים. יש גם תקשורת מודפסת ומשודרת וגו'. בפוסט ההוא דיברנו רק על האינטרנטיים.
    2. הרי גם אני הייתי בכזה חדר חדשות. תמיד יש איום לשביתה. גם אני נקטתי בקו הרגיל. אני חושדת שיש נוסחה מסויימת לכתיבת חדשות, שאתה צריך להפעיל מחשבה כדי לחרוג ממנה. בשטף הדברים, קל הרבה יותר להסתמך על הקביעה הרגילה של 'מה הסיפור כאן' ולכתוב את הידיעה לפיה. זה לא תירוץ, כמובן.

  8. העניין כאן הוא קצת יותר מורכב. גם בעיתונות המודפסת יושבים לא מעט אנשים שמחלקים את זמנם בין המערכת לבין אולמות הרצאה. גם שם העובד הממוצע קרוב בהרבה בהוויתו לסטודנטים מאשר לפקידי משרד האוצר.
    יותר מזה, הרבה אנשים, מרגע שנטשו את עולם האקדמיה, אחרי תואר אחד או שניים נתקפים באיזו שכחה לא ברורה. הם הרי ראו את המרצים שלהם מגיעים לשיעור עם מלתחה שעודכנה לאחרונה בשנות השבעים, אוכלים סנדוויץ' מעופש מהקפטריה לארוחת צהריים, אם הם היו ערניים הם ראו גם לא מעט מרצים עובדים שעות ארוכות בחדרים מחניקים. ולמרות כל זאת, רגע אחרי שהם מוצאים עבודה הכל נשכח, האוניברסיטה נשארת בגדר זכרון מיתי של כרי דשא אינסופיים וחיים נטולי דאגות, המרצים הופכים לאוכלי חינם, והסטודנטים הופכים לצעירים מפונקים שלא יודעים להעריך כמה טוב להם.
    והנה תוך כדי כתיבה אני מנחש שהבנתי משהו שחמק ממני עד עכשיו. במובנים מסויימים הם צודקים. אין מה לעשות, בהשוואה לכל שלב אחר בחיים, תקופת הלימודים באוניברסיטה היא חסרת דאגות. כן, צריך לגרד שכר דירה, וצריך ללמוד למבחנים, וצריך לרוץ לעבודה, אבל הכל מוגן, יש מועד ב', העבודה היא עדיין לא קריירה, אפשר, אפילו מומלץ להתפטר אחת לכמה חודשים בשביל חלום, אפשר לגור כמה חודשים אצל ההורים והעולם לא ייחרב.

  9. פינגבאק: בלוגדיבייט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>