האצבע

על לשון שירי וסיפורי זן "זן מצביע ישירות אל הלב האנושי, מביט לתוך אישיותך, ונהפך לבודהה" (הקואין אקאקאו) [נסיון סבוך לטיעון סבוך] לשון – לשון סיפור, לשון דיבור וכו' וכו' – היא מערך סימנים שעוברים x תהליכים והופכים למסמנים. מה הם מסמנים? ובכן, "מתחת" למערך הלשון פחות או יותר, נמצא, מערך של מסומנים, כלומר דברים בעולם, כלומר חומר לשוני שאמצעותו אנו בונים תמונה, סדרת תמונות; סיפור. בין שתי השכבות האלה מתהווים קשרים כלשהם: ישירים ו/או שרירותיים ולעיתים סבוכים יותר, שאף עשויים להיות תלויים בתוכן הטקסט כשלעצמו; הקשרים הללו משחקים בנו, הקוראים, באופנים שונים. אבל נניח לזה. [ועכשיו] בסיפור הזן, עומד מערך המסמנים בכפיפה אחת עם הטבע. הרוח, הסתו, הציפור, ההר, יש להם יותר ממסומן פיזי ו/או לשוני ו/או משמעות מסויימת; יש להם תנועה וכיוון. בעצם, הם מסמנים תנועה וכיוון שאינם בלעדיים להם. הציפור מסמנת תנועה וכיוון שאינם בלעדיים לציפור. [אעהרמ] מסומני הטבע בסיפורי ובשירי זן מסמנים אופן של יש. [ובכן] אבל מה שבאמת מעניין הוא שמערך המשמעויות, שנמצא "מתחת" ללשון, לשון-סיפור-הזן, למשל, אינו נמצא איפה שאנו מחפשים. אנו קוראים את הסיפור, חופרים ומעמיקים בו, עד שאנחנו מגיעים לים ריק ולבן של כלום, שמתוכו צץ חכם זן שמחייך ומורה באצבעו כלפי מעלה, דווקא. כאילו אומר: לא פה, שם. הדברים נמצאים שם. פה אין לכם מה לחפש. אין פה כלום. רק אני. [כך] ב"לאן נעלמו הקולות" (מסדה) מתרגם יואל הופמן: "כל אימת שפנו אל מורה הזן גוטֵי בשאלה היה זוקף אצבע אחת". [נעילה] מישהו שאל את מורה הזן ג'וֹשוּ: מהי המהות שלי? ג'ושו אמר: ענפי העץ נעים. הציפור עומדת לעוף. הדג מזנק. המים עכורים. (שם) {פורסם גם בפנקס הפתוח. איתמר אמר שזה בסדר}

11 תגובות “האצבע”

  1. אני חושב שבתת פרק "[ועכשיו]" רצית לכתוב "מערך המסומנים" ולא "מערך המסמנים".

    אבל חוץ מזה יפה אמרת. בערך. כלומר, אני חושב שהמסומנים, גם בסיפורי זן,הם ציפור, טבע, רוח. אותו "אופן של יש" הוא משהו שנמצא מתחת למסומנים,שמראש גודר את המסומנים הללו בגדרות שלהם, תוחם אותם, ומאייך אותם. כלומר,מצע רעיוני שעליו צומח מצע מושגי, שהוא המסומן.

    ואולי אני צריך לשתוק.

  2. התאור של הקשר בין המסמנים למסומנים נראה לי רלוונטי גם לקריאת שירה, או ספרות בכלל.
    יש בזה פרדוקס- הדרך להגיע אל ה’כלום’ הזה חייבת לעבור דרך המסמנים. הם שם כדי שאפשר יהיה להגיע מעבר להם.

  3. המסמן בדרך כלל הוא רצף של תווים שרירותיים שמוצמד לאובייקט. רוב האובייקטים קונקרטיים.
    בסיפורי זן המסמן הוא אובייקט קונקרטי והמסומן הוא איזו לכידות מופשטת חמקמקה.
    לזה התכוונת?
    לא סובלת סיפורי זן. יש בהם משהו אהבלי שמתחזה לערמומיות. זה כמו שמישהושולח אצבע אלוהימית כדי לגעת בלוז של הדברים, אבל מוצא את עצמו במקום מגרדבתחת של היקום/קיום. השאלות בסיפורי זן בדרך כלל יותר מטופשות מהתשובות.אני לא יודעת אם זה לזכותם או לגנותם.

  4. שיחקת אותה עם דימוי האצבע והתחת.

    את בטח לא תסכימי אתי, אבל לדעתי סיפורי זן נורא מעליבים את התודעההמערבית, שכל כך מותנית לחפש משמעות ומעין קיום-מעבר-לקיום. עלבון זה אףפעם לא נעים, אבל לפעמים יש לו אפקט מנער ופוקח עיניים, בעיקר בראייהלאחור. לפעמים.

  5. מדוע שלא אסכים?
    אפקטמנער ופוקח עין אינו ייחודי רק לעלבונות-זן, גם מתכון של סופלה קולרבי אצלאודטה יכול לספק רגע של הארה טמירה. הכל תלוי במידת בשלותו של הצופה,בהיותו כורה משמעויות. קריאה בקפה, קריאה בטארוט, אי צ’ינג. האובייקטמשתנה, החיפוש נשאר. אז זה מה שהתרבות המערבית עושה לדעתך, מנסה לספקמשמעות לחיים? המממ. אפשר להודיע להם להפסיק. אין שום משמעות לחיים, וזהסוד קסמם המפוקפק. מתוך בורות מוחלטת אני שואלת – האם התרבות המזרחית אינהעסוקה בחיפוש משמעויות?

  6. אניבוודאי לא פחות בורה ממך, כך שאני יכולה רק לשער שאם במזרח לא היה עיסוקבחיפוש משמעויות אז לא היה גם צורך בסיפורי זן שאמורים לשחרר מהעיסוק הזה.

  7. למה בכלל מערבבים טרמינולוגיה מערבית עם דברים שאינם מערביים ובכך יוצרים בלבול שלם.
    הבעיהעם סיפורי הזן, פתגמי זן ו/או שירת הייקו היא הפשטות הבלתי נסבלת לחקותאותם, וכך כל פושטק הופך לנזיר זן ויש לו תוכנית בערוץ החיים הטובים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>