הדים

ב-13/08/06, סטוארט פאדלי החליט לעדכן את הבלוג שלו. סטוארט עובד במיקרוסופט כמהנדס וראש צוות פיתוח. הוא עדכן את העולם דרך הבלוג שלו שהוא נבחר ע"י ריי אוזי, מחליפו של ביל גייטס, להצטרף לצוות עבודה מיוחד לבניית שירות אינטרנט חדש שעוד לא הוכרז. הוא סיפר על שם הקוד של המוצר החדש ותוכניות לעתיד. תוך זמן קצר, מישהו בעמדה בכירה החליט להוריד את הפרסום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מנוע החיפוש באתר שמר תקציר די מלא של ההודעה. למרות שההודעה הקודמת של פאדלי נכתבה שנה קודם לכן, היו מספיק אנשים רשומים ל-RSS שלו. אתרים המרכזים RSSים שמרו העתק של ההודעה בזכרון האתר. לכשזו תתפנה, כבר מספיק מתעניינים שמרו תמונת מסך של ההודעה כולה.

*** גוגל נהיה חלק מהתשתית של החיים שלנו עד שאנחנו בכלל לא חושבים עליו כאתר – הוא רק ספר הכתובות שדרכו אנחנו ממשיכים את שיטוטינו באינטרנט. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל ידע למצוא לנו אתר, הוא צריך להכיר את התוכן של האתר. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל יוכל למצוא לנו את האתר כל כך מהר, הוא צריך שאותו תוכן ישב אצלו בצורה זמינה. ליד כל תוצאת חיפוש נמצא קישור ל-Google Cache, העותק המקומי של גוגל. העותק קיים גם אם האתר כבר לא. גם אם מחקנו את הידיעה או העברנו את האתר לכתובת חדשה.

*** ב-20/02/06 העלה אתר החדשות של "נענע" ידיעה על פיה נפטר ראש הממשלה אריאל שרון. הידיעה – כתבת רטרוספקטיבה שהוכנה למקרה שהוא אכן ימות, אושרה בטעות לתצוגה ע"י עורך עם אצבע קלילה על העכבר. תוך דקות בודדות הידיעה הורדה מהאתר, אבל זה כבר לא משנה. גולשים ראו, גולשים צילמו והכתבה הגיעה אפילו עד המתחרים. טעות קטנה שתוקנה מיד, אבל ההדים שלה המשיכו להתפשט.

*** ב-1996 התחיל לפעול ה-Internet Archive, שמטרתו למנוע ממיליארדי פריטי המידע שמתרוצצים להם באינטרנט לשקוע ולהעלם. הם רוצים להוות ספרייה וירטואלית להיסטוריונים, חוקרים וסתם מתעניינים. בעזרת ה-Wayback Machine שלהם אנחנו יכולים לראות איך כמעט כל אתר נראה בעבר, לפי תאריכי הדגימות שלהם – זה מדהים, לפעמים, לראות את השינויים ההגדרתיים באתרים בהם אנחנו מבקרים בקביעות. מעניין גם לראות מה לא השתנה.

*** בשנות ה-90, GeoCities היה אחד הספקים הגדולים בעולם של דפי-בית אישיים בחינם. מאות אלפי אנשים בנו עמודי בית מזויעים עם כל הרעות החולות האפשריות. כן, גם אני בניתי לי עמוד בו חלקתי עם העוברים ושבים את טעמי במוזיקה, הספר אותו קראתי באותו זמן ואת כישורי ה-Javascript המתפתחים שלי. הייתי שמח למחוק כל זכר של התועבה מן העולם, אבל אני לא יכול. GeoCities אולי נבלעו ע"י Yahoo לפני שנים, אבל הם לא מוחקים כלום. האתר שלי עדיין קיים, וביותר מכתובת אחת.

*** בלוגרים כבר פוטרו מעבודתם כי ההודעות שלהם מצאו את דרכן למעבידים. חבר לעבודה קישר פתאום ביני לבין רשומת בלוג שהוא קרא שנה קודם לכן. את השם שלי אני מוצא בגוגל מדבר על טולקין בגיל 16, על דיוויד בואי בגיל 18, על XML בגיל 25. כל מילה שאנחנו אומרים מהדהדת. שכבות ארכיאולוגיות של כרזות פרסום ומודעות אישיות דבוקות לעמודים. כל דבר שאנחנו אומרים נשאב לו לתוך ביצת האינפורמציה הענקית שמקיפה אותנו ועלול לצוץ אחר כך במקום אחר או בזמן אחר. לפעמים בועת סרחון עולה מהמעמקים, לפעמים סתם חיוך נוסטלגי. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בתוך ארכיון ענקי שבונה את עצמו סביבנו, אפילו אם אנחנו לא תורמים לו אקטיבית.

22 תגובות “הדים”

  1. א. ברוך הבא, ויופי של פוסט. היה שווה לחכות.
    ב. הדבר המדהים באמת בארכיון הזה, שעליו אתה מדבר, הוא האופן שבו הוא לוקחאירועים שנעשו בזמן, וממקם אותם בתוך מרחב. אני, א.ש., מגיב עכשיו לך. יוםאחד יחפש מישהו אותי, א.ש., בגוגל, וימצא את התגובה הזאת, ניצבת *ליד*תגובה אחרת. בשבילו, א.ש. הוא סך כל אותן תגובות, בשבילו אין השתנות, יששלם, שהתגובות הללו הן סך חלקיו.
    ג. ואולי לא. אולי אנשים כבר קוראים את הדברים אחרת. קשה לדעת.

  2. אבל גם אם פחות מדויק, וחשוף לפחות אנשים, הדיכרון של מי שהיית קיים.אנשים יזכרו לך לנצח את השטויות שעשית בגיל 15 או אפילו שהיית "טופלהטוטוריטו" בגיל שנה, כשהתחלת לדבר. עכשיו זה פשוט חשוף יותר, נגיש יותר,גם לאנשים שלא מכירים את הדודה זושה.

  3. כ-ניקווליק[מכור לניקים] לפעמים אני שוכח ניק שהעליתי וכתבתי בו לפני חודש. ר"ל, מיששומר על ניק אחד ויחיד לאורך חייו הוירטואליים אולי באמת "יתפדח", אבלמי, כמוני, שכבר החליף ערימת ניקים, ושומר אמונים לשלושה ניקים בסה"כ,תמונת הארכיון שלי תהיה חלקית ביותר, גם עבורי, כי באמת אני שוכח אתהניקים שלי.
    מה שמזכיר לי שערכתי חיפוש בגוגל אחרי ניק מסויים, ולפתע עלה איזה סיפור.ההמשך ברור.. אחרי שקראתי אותו פעמיים הבנתי שאני כתבתי אותו לפני כעשרשנים.
    פוסט מעניין מאוד בהתיחסות שלו לסוגיות של "זיכרון", "מה זה ’אני’? ",והרבה שאלות של בעלות האדם על "היצירה" שלו, זכותו למחוק אותה ולהשמידאותה.. ומה לא?!

  4. מרתק.
    שאלת תם: חסימת האופציה למציאת הבלוג באמצעות מנוע חיפוש חיצוני לא מונעת את היתווספותו לארכיון שאתה מתאר?

  5. בסופו של דבר, אותה חסימה שוות ערך לאותו פתק "פקח, אנא התחשב". שוב דברלא מחייב את גוגל או כל מנוע חיפוש/גיבוי אחר באמת לדלג על הבלוג חוץמנימוס בסיסי והסכמה לשחק "לפי הכללים".

    אני, לפחות, דווקא שמח לראות את השם שלי בגוגל. אני מרגיש כמו אזרח רשת טוב.

  6. כשירדתימהספינה, so to speak, ונשמתי לראשונה את אוויר האינטרנט הצלול מצאתי אתעצמי נדרש לבחור לי ניק. אודה בראש מורכן שעד אז השתמשתי בכינוי הבנאליMerlin במקומות בהם נדרשתי לניק (BBSים, בעיקר), אבל מהר מאד גיליתי שאיאפשר להסתובב בחדרי שיחות עם שם כל-כך נפוץ. מיד בחרתי לי את השם שהרגשתישתמיד ישאר לי פנוי – Yggdrasil. לא ברור, לא מוכר ובלתי ניתן להגיה. עדהיום הוא משרת אותי היטב, אם כי מדי פעם תופסים לי אותו. אז אני נאלץלהסתפק ב-lisardggY.

  7. אה, פואנטה. היתה לי אחת כזו.
    כמושאנחנו לא יכולים למחוק את מה שאמרנו מהזכרון של השומעים, ככה גם מהששחררנו לאינטרנט כבר לא בשליטתנו. זכויות יוצרים, intellectual proprety- הכל סבבה. אבל שליטה? אין סיכוי.

  8. השם שלי מופיע שם במספיק הקשרים אחרים, את השם שבבלוג אני מעדיפה שיסנן.
    תודה על התשובה.

  9. שיטה טובה להטעיה של עצמך (ושל שאר נוברי גופות אפשריים עתידיים, נניח) זה להצטמצם לאות הזמינה החביבה עלייך.

  10. אבנר,יש הבדל עקרוני, לדעתי לפחות [שאלה נוספת – בראש שלך לנהל דיוןאינטלקטואלי או אחר סביב סוגיית זיכרון/חומרה/אינטרנט ונושאים אחריםשיעלו, או לא?] בין הזיכרון לבין הזיכרון ה"סייברספייסי". אלא אם כן טקסט,כלשהו, נמחק ממשית מהרשת, הוא נשאר שם לנצח – או עד קריסת הרשת – כנתינתו.האם זכרון הסובבים אתנו ינפק את הטקסט כנתינתו?
    יתרה מכך, אני מניח שהרשת לא שופטת, משנה, מחליפה מלים, ייצוגים- הזכרוןהאנושי ידוע בכך.[זו הרי אחת הטענות המזוויעות של מכחישי השואה].

  11. רשימתמצאי: בפורום "משחקי" אני מחזיק 15 ניקים , בתפוז יש לי 4 ניקים, אחד מהםהוא ניק ניהולי, בישראבלוג אני מחזיק 2 ניקים, ובפורומים מקצועיים אנימחזיק 3 ואריאציות של שמי ועל שם משפחתי. זה עכשיו. אני מניח שבמהלך 10-12שנות שוטטותי ברשת החלפתי עוד כ-20 ניקים. אפילו היום יוצא לי לפגוש אנשיםמהעבר האינטרנטי ואני לא זוכר בכלל באיזה ניק השתמשתי כשדיברתי אתם.

  12. איןספק שמחשבים עושים את ה…זכירה? ביצוע הזכרון? The remembering – הרבהיותר טוב ממה שאנחנו עושים. קבצים נמחקים ונדפקים, אבל יש פתרונות להתאוששמקריסות ומחיקות. אבל מה בדיוק אנחנו רוצים להסיק מזה? העובדה שהרבה יותראינטראקציות מתבצעות במדיום תעיד (Documentable) ללא ספק מקלות עלculpability – יותר קשה להתנער מאחריות ממשהו שאמרת בבלוג מאשר שאמרתבשיחת סלון, גם אם לפעמים אנחנו מרגישים שהמלים שלנו קיימות רק בזמןשאנחנו אומרים אותן (לדוג’ http://talkleft.com/new_archives/008697.html Target=_BLANK class=msg>http://talkleft.com/new_archives/008697.html>)

    עוד פעם איבדתי את הפואנטה.

  13.  חשובה הפואנטה?
    זה תמיד מחזיר אותנו לסוגיית "שיקוף ’האני’" בחלק ממופעיו, בצורה מדוייקתלהפליא. כמובן שהטקסט מלפני 10 שנים לא יעלה את הרגשות, המחשבות שקדמולכתיבתו, וכנראה דברים נוספים, אבל הוא מציג תוצאה מסויימת וברורה.
    אבל, ובעצם, הדיון שלי אתך הוא על .. לא יודע גם אני מאבד את הפואנטה. אולי זה בגלל שאנחנו לא "מגדירים" נושאים לדיון?

  14. הא! הגדרת נושאים is for wusses!

    כשאני מסתכל על דברים שכתבתי לפני 10 שנים, באינטרנט, על המחשב שלי אובכלל, אני למעשה קורא דברים שכתב מישהו אחר, מישהו שהייתי לפני 10 שנים.זה ללא ספק מישהו שדומה לי, מישהו שאני יכול להבין ולהזדהות איתו, אבל ללאספק לא אני.

    קשה לי לשים את הקו שמפריד בין "אני" לבין "ההוא שהייתי", אבל הוא ללא ספקשם. הוא גם זז הרבה יותר לאט עכשיו כשאני מתבגר, השינויים באישיות נהייםיותר קטנים, אבל בהחלט קיימים.

    אז כל אותם ארכיונים אינטרנטיים הם פחות "שיקוף האני" ויותר "שיקוף ההוא".זה מעניין לראות, זה מעורר נוסטלגיה נעימה, אבל זה לא ממש אני.

  15. הואשהיה אני, ויש לי אחריות כלשהי כלפיו. אם מותרת השוואה מעולם הפשע: ישפשעים שחלה עליהם התישנות ויש כאלה שלא. האם אתה באמת מאמין, שכאשר אדםמועמד לדין על פשע שביצע לפני 7 שנים יכול לטעון לחפותו: זה לא אני, זההוא?!
    טענת השינוי, אגב, יש המקצינים אותה אפילו במהלך הדקות שאני מקליד אתהתשובה אליך, הגוף משתנה ללא הרף, גם התודעה משתנה, אז מי שהתחיל בהקלדתהתשובה אינו מי שסיים אותה. דא עקא, שמבחינה פסיכולוגית, לפחות, יש קשייםרבים בויתור על אותו "אני" ואיזה רצף קיומי שלו.

  16. איןספק שיש שינויים כל הזמן ללא הרף, אבל הם מינוריים. רעידות קלות בתבנית-גלשהיא אני. אם עוקבים אחרי השינויים האלה לאורך זמן, יש נקודה שבה הכמותיהופך לאיכותי ואפשר להגיד "אחרי – כן. לפני – לא". אותה קפיצה ברצף הקיומיניתנת לאיתור רק בדיעבד (חוץ ממקרים טראומתיים יוצאי דופן). כפי שאומרתהקלישאה, ביום מן הימים הסטוריונים ישימו את האצבע על נקודה ויגידו "כאןהיתה נקודת המפנה בחיים שלו", למרות שהיא נקודה שרירותית ברצף השינויים.

    לגבי החלק הראשון – ההבדל בין אותם אנשים שונים שהייתי בשנותיי הוא הבדלפנימי. כלפי חוץ יש חזית אחידה. לא רק לצורכי חוק – גם אם הבטחתי משהובכוונה לקיים אבל משנה את דעתי אחר-כך, זה לא שונה מאשר אם מראש לא תכננתילקיים את ההבטחה. בשני המקרים זו הפרת ההבטחה ואני לא יכול להתגונן מאחוריטיעון של "אני כבר לא אותו אדם שהבטיח".

  17. אותם היסטוריונים גם בודקים את כתבי השחרות של מארקס ומפתחים תיאוריותאינסופיות אודותם, ובוודאי הם גם בודקים את שורשי השינוי בתקופה שלפניהשינוי.
    ולמשל, כאן אולי לטקסטים השמורים ל"נצח" בסייברספייס יש מקום שעוד לא ברורעד תום ביצירת ביאוגרפיות ו/או תובנות של תהליכים מסוןגים שונים, כולל,אולי, ניתוח "פוסטמורטום" של אישיות "וירטואלית" והשוואתה לאישיות של RL.אתה מבין איזה קטע זה יהיה שחוקרי העתיד יערכו חיפושי ענק ברשת, אח"כיראיינו את כל אלה שהכירו את "המנוח" יעיינו בכל המופעים הרשמיים שלו ב-RL.
    מאוד מצא חן בעיניי השם "תבנית גל".

  18. אהה, זה אתה!!! גירדתי את פדחתי גרוד ושרוט לגבי מי זה האבנר קשתן הזה לעזעזל.

    ברוך הבא למחוזותינו, פוסט שווה. הוא הזכיר לי כמה דפי פוליו כתוביםעדיין מסתובבים לי במגירות בבית של ההורים שלי, שאני פשוט חייב לשרוףלמקרה שאמות פתאום והם יתחילו לחטט שם אחר דברים שהילד הגאון שלהם כתבפעם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>