ציטוט מהזיכרון: בצומת הסואן של דלהי עמדה אישה צעירה מחזיקה תינוק. טיפות הגשם העבות נצמדו לפניה. מול המכוניות הזוחלות היא העבירה יד לפני פיה, מנסה לומר שהיא רעבה. הילדים הביטו בנו בהלם. אבל חשבנו שזו חוויה חשובה בשבילם, לצאת מישראל הבורגנית של המאה ה-21 לסיר הלחץ האנושי של הודו.
בהמשך הכתבה לא מוזכרת יותר האישה הרעבה. לא מוזכרים רעבים. הילדים מאוד נהנו מהודו; הודו מתאימה מאוד לחופשה משפחתית מסתבר: הם רכבו על גמלים, נישאו באפיריון, ואכלו במק'דונלד (לא כל האוכל בהודו חריף!). האישה הצעירה הופיעה אמנם בהתחלה, אולם לא היה זה אפילו מס שפתיים – זה לא היה דבר מה תלוש משאר הכתבה, אלא חלק אינהרנטי שלה – האישה ותינוקה היו חוויה. חוויה חשובה, אפילו. ראו, ילדים, יש ילדים רעבים בהודו.
נוף ציורי. מכאן
אפיתט החוויה
בימים האחרונים יצא לי לקרוא 51 כתבות תיירות בדיוק, לא משנה מאיזה מגזין. כך יצא שנחשפתי במידה מוגזמת לז'אנר הזה, מוגזמת מדי. ברור כי לא כל עיתוני התיירות זהים, והשמועות מספרות כי אחד ממהמגזינים הללו, שיוצא בישראל, דווקא מוצלח מאוד, אולם הז'אנר עדיין קיים, ולא רק בדפוס. התייר מקבל היום מגזינים, תוכניות טלוויזיה, ואפילו ערוצים שלמים.
בכל אחת מהכתבות שקראתי, ללא יוצאות מהכלל, היו השווקים ססגוניים, העיירות ציוריות והנוף פנוראמי ומרהיב. בדומה לאפיתטים ההומרים (אודיסיאוס רב התחבולות), לכל שם עצם היה תואר מתאים. בניגוד להומרוס, האפיתט בכתבות התיירות לעולם אינו משתנה, ולכן גם אינו מותאם להקשר המיידי שעליו מדברים.
אכילס, למשל, מתואר לעתים כ"ידיד ארס". אולם בפעמים אחרות, בעיקר כאשר הוא עומד לפצוח בריצה מטורפת, הוא מתואר כ"אכילס קל הרגליים". אל יהא הדבר קל בעיניכם. האפוסים ההומרים הם אוראליים, כלומר – נמסרו בעל פה. ככל הנראה, הם לא נמסרו מהזיכרון, אלא אולתרו ברגע, והיה עליהם להתאים למשקל מסוים. כאשר הומרוס רוצה לתאר את אכילס כ"קל רגליים" עליו לסדר כך את המשפט מראש, כדי שלא יחרוג מהמשקל.
בכתבות התיירות, כאמור, האפיתט קבוע תמיד. אך העובדה שכל העיירות ציוריות, אין פירושה שהתואר מודבק, ואינו הולם את ההקשר. אלא שההקשר שלו התואר מתאים אינו ההקשר המיידי – המדינה, העיר, המקום שעליו מספרת הכתבה – אלא כללי בהרבה – הז'אנר, ותפיסת המציאות שממנה הז'אנר נגזר, ואותה הוא מפרה.
כל אחד מהאפיתטים הללו הם אֶפקטיבים ואָפקטיבים, בכך שיותר משהם מציינים תכונה של שם העצם, הם מציינים את האופן שבו הוא משפיע על הצופה. אף עיירה אינה "ציורית", לכל היותר היא נתפסת כציור; הנוף לא יכול להיות פנוראמי מבלי להיות "מרהיב" (ולעתים, "מקסים"); ואפילו ססגוניות השוק אינה תכונת הדבר, אלא נועדה לרמז על השפעתו על הצופה, התייר.
התייר
הדובר מסדר את השדר, בוחר מתי ואילו אלמנטים יופיעו בו. הדובר הוא התייר, והכתבות, לכן, מסודרות על פי מסלול ההליכה ומסלול ההמלצות שלו. זאת ועוד, התייר מדבר לתיירים, תיירים בפוטנציה לפחות. זה אינו רק "ראו כמה נהניתי" (ומישהו צריך לדבר פעם על המזוכיזם שבקריאת הכתבות הללו), אלא גם "ראו כמה תיהנו".
ומהפרספקיבה הזו, הכל מתמעט והופך לאטרקציה. גם כאשר עוני מוזכר, העניים הם תמיד אנשים חמים וגאים במורשתם, והעוני הופך למאפיין של הארץ, לא לעוול. כן, שכחתי, הארצות כולן "מתאפיינות ב". כאשר הייתי חייל, ותפסתי טרמפים לרוב, שנאתי את האוטובוסים הממוזגים של התיירים. אנשים לבנים מאוד, שחלפו על פני והביטו ביליד, לעתים דרך מצלמה. ישראל, הרי, מתאפיינת בחיילים, והזיעה, והרצון לישון, נעלמו לתמונת חייל על רקע עץ זית.
בשביל התייר אין בני אדם ואין סבל, יש רק מבט, והדרך החמקמקה שבה הסבל מצטייר דרכו. יש שוק אחד שאינו מוזכר, שלא יוזכר, שוק אחד שאינו ססגוני, והוא שהופך את בורמה לדיל זול, ואת מרחבי "חגורת התנ"ך" ל"ארצות הברית האותנטית".
טוב. נהניתי מהחטיפים האינטלקטואליים בבלוג, אבל לא הצלחתי לאתר פוסט אחדשעוסק ברצינות באמנות הכתיבה, בספרות או שירה. ובלי רשת תיווך של תפיסותהחוג העבש לאונ’ ת"א או הידועה יותר בשמה אונ’ שייח מונס.
אני עייפה מכדי להתעצבן על מרת שייח מוניס, אז אתעלם אלגנטית ואומר ש-אהה,עכשיו הבנתי מה ניסית לומר שם לפני כמה ימים על תיירים ותיירות, ולא ממשהקשבתי. פוסט מוצלח לטעמי, עם יציאת החייל להבריק, בסיום.
אתה ופלאי בשני הפוסטים האחרונים מצליחים לייצר בקוראים אנטגוניזם: דעתי? מגניב מאד, סימן חיובי בעליל. לילה טוב
בשבתי כנציגת קוראי הספרות הפושטית לז’אנריה בבלוג זה, אני מצטטת את המשפטהאלמותי של ירושה אבוט מ"אבא ארך רגליים": העניים הם חיית מחמד שימושית.
ספרי, אם כן, כיצד עוסקים ברצינות באומנות הכתיבה, בספרות או שירה? מה מאפיין עיסוק רציני, ובמה הוא נבדל מהמתרחש בבלוג?
מה שפלאי אמר
תודה
את אפילו נהנית מהתפקיד.
ואכן, חיית מחמד שימושית איט איז.
1. איך שכחת קסום/ קסומה/קסומות (קסססס)? זה שם התואר הכי שכיח בכתבות האלה.
2.נזכרתי בניב לשוני שרווח בין מטיילי התרמיל ביפן, שהשתייכתי אליהם לפניהרבה שנים. כל משפט שני התחיל ב- ’היפני הוא’, ’היפני אוהב’ ’היפני רוצה’תמיד עם הא הידיעה לפני. היפני כחיית מחמד.
3.ונזכרתי במשפט מוצלח של אתגר קרת בעניין תמונות מטיילים (מצוטט משובש מהזכרון):
’לפעמים יש מאחוריהם עיר , לפעמים עמק או ילידים או פיורד, אבל תמיד, בכל התמונות, תמיד הם עומדים עם הגב לנוף.’
שכחתי את הקסום לגמרי, ואת צודקת. אבל ה"קסום" הוא מוטיב חופשי יותרמהאחרים, בכך שניתן להשתמש בו כמעט על כל שם עצם. בדרך כלל הקסום מופיעמיד אחרי האפיתט הקבוע: הנוף מרהיב וקסום, העיירה ציורית וקסומה וכן הלאה.
2. אני לא מדבר על יפנים. אחר כך כועסים עלי
3. משפט מעולה!
אגב צמדי עצם-תואר, שמעת פעם את התואר מסוקס בהקשר אחר מהמקובל? יש לך מושג מה זה אומר בדיוק?
לא. אני יודע רק על ידיים מסוקסות. אבל מילון אבן שושן (אגב, מסֻקס,מסתבר) טוען כי מדובר בדבר בעל בליטות, ושגם עצים יכולים להיות מסקסים.לגבי ידיים, מסקס פירושו מחוספס, מיובל. איך זה הפך לאירוטי, אלוהים יודע.
יפה אמרת, במיוחד לגבי השוק שאינו ססגוני.
מה שאיתמר ופלאי אמרו וגם הייתי רוצה לדעת מאילו חטיפים אינטקטואלים נהנית לנגוס.
אנחנו כאן במגמה של ריצוי תמידי, והיינו רוצים לדעת ממה לקוחותינו נהנים.
הסיפור האמיתי והמזעזע של, עם הפנים לשיפור השירות.
מיטל שרון
מזכירת מערכת
הסיפור האמיתי והזעזע של
כן, את הפרוש המילוני טרחתי לאתר, אבל היה ברור לי (טעיתי?) שלא לזה התכוון מי שהשתמש בו בהקשר של אבר מין. זה לא נשמע טוב.
בהקשר של איבר מין?!
תודה תודה
כמובן, מסוקס הולך תמיד עם אבר.
לא שמעתי על זה עד עתה, ועכשיו שאלוהים יעזור לי
איבר המין הוא לא מסוקס, לדעתי. אלו הידיים הגבריות.
איתמר, זה די ברור למה זה נהיה ככה. אתה יודע, הלחיצה על הדק רובה הציד הופכת את הידיים למיובלות.
נכון, וגם כריתת עצים. יש בזה משהו.
אבל זה תמיד תאר את האבר. תכף אנסה בגוגל – מה הולך עם מסוקס.
אגב, חכה שתגיע לכתבות הניהול, אם עוד לא הגעת אליהן.
שם יוזמה היא תמיד מרעננת וחשיבה ניהולית היא תמיד חשיבה צרה שצריכה לשאוף להתרחב.
כברהייתי ועשיתי. הגרועה שבהן היתה כתבה שהשוותה בין עקרונות הדאואיזםלעקרונות הסחר החופשי, וניסתה להפיק לקחים. אבל, איכשהו, כתבות התיירותעצבנו אותי יותר, יתכן שבגלל ההסוואה שבהן, ויתכן שבגלל הקטע שלי עםאפריקה.
יש לך קטע עם אפריקה?
.
כמעט כמו שאני נהנית מהספרים הפושטים עצמם
אגב, בגלל האליטיזים הגודזילי שלך אתה הולך כנראה להפסיד המלצה על מה שמסתמן כאחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי.
כן, תראי לו מה זה.
ברור שאת חייבת לכתוב אותה בכל זאת, נכון?
פחח.. כתבי יותר, פתי פחות
אני לא חייבת שום דבר.
שכחתי לומר שגם אני אהבתי את השוק שאינו ססגוני.