מידי יום ביומו אנו שומעים וקוראים על הטרנד הנפלא: הסאב-טקסט.
מידי שישי בערב, עד לפני מספר שבועות, התקבצו בני ישראל לראות מערכון (לא מצחיק במיוחד), בעל תוכן גזעני להפליא על ארבעה פועלים זרים מרומניה ותרנגולת. מצד אחד, ברור כי מערכון זה הוא לכל היותר המחזת ההומור העדתי הנחות באריזה טלוויזיונית יפה. מצד שני, מבקרים מלומדים מסבירים לנו כי למעשה מדובר במערכון שנון וחכם מעין כמוהו, המפנה זרקור לפינות הגזעניות האפלות של הנפש הקולקטיבית הישראלית, וכי אם נתעמק בסאב-טקסט נבין כי מערכון זה למעשה צוחק עלינו. ובאמצע עומד עבדיכם הנאמן, שהיה בטוח כי הגזענות הישראלית אינה פינה אפילה אלא פסל ענק הנמצא על שולחן הסלון, מגרד בפדחתו ומחפש אחרי הסאב-טקסט האבוד.
הוא מוצא אותו, לכאורה, במגזין בלייזר. ששם, מתחת לשוביניזם, סקסיזם, הומופוביות וגזעניות, יש (לפי העורך המלומד) ביקורת על הקורא. לפי אותו עורך (בפרפראזה), למעשה "ברור לכל מי שמעמיק שאנחנו צוחקים על עצמנו כשאנחנו צוחקים על דנה, בוריס, או אחמד". ושוב, עבדכם הנאמן לוקח את מעדרו הנאמן , ויוצא לחפירות בין המילים. לאחר חיפוש ארוך ומיוזע, לא נותר אלא להכריז כי שוב חמק לו הסאב טקסט המופלא, כאילו היה סנארק.
כאן המקום להכריז, כי איני קורא לתקינות פוליטית מכל צורה, וכי לדעתי צריך לצלוב את כל מכבסי השפה ("מאותגרי הניסוח") של שנות התשעים. מבחינתי, מותר לאדם להיות גזען, הומופוב ו/או שוביניסט, באותה מידה שמותר לי לעמוד מולו ולנעוץ סיכות מילוליות בעכוזו. הדבר המגעיל אותי הוא חוסר יכולתם של צרי המוח להודות בגזענותם, והצורך שלהם להתחבא מתחת ל"הפוך על הפוך", כאילו היותך מטא-הומופוב מסתירה מאתנו את העובדה שאתה פשוט לא מסוגל לכתיבה מאתגרת יותר מאשר בדיחות על נושכי כריות.
האם זה מוגזם לצפות כי לפני שאדם משלב סאב-טקסטים, ילמד הוא לפחות כיצד כותבים טקסט?
לא יודע. אני בעד בלייזר
ההברקה של מערכוני הרומנים היא הפסאודו שפה שהומצאה שם. היא זו שהסתירהביעילות את הגזענות שאתה מדבר עליה, גזענות שקל לפספס כי כל הזמן מתרכזיםבמילה שתבוא אחרי הפאצ’ה פיצ’ה הבא. השאר היה רק רקע.
אנילא חושבת. הפעם זו באמת הרבה יותר ירידה על הקבלן-מניוקי ועל ישראלהמשתקפת בעיניים הרומניות האלה. הדמויות שלהם מעוררות אהדה. גם צחוק,כמובן, אבל לא לעג רע. צחוק הוא בדרך כלל חוויה טובה, מקרבת, אנושית.חבל לסרס אותו עם תקינויות נוסח אמריקה.
(אולי זה אישי… בגלל האמא הרומניה שלי כל מה שנשמע כמוהה מעורר בי חיבה אוטומטית.)
איזה טכסט מתחסד בחסות החשיפה.
אני מנסה להבין על מה אתה מתלונן. על זה שיש גזענות – אז ברור שיש.הומובופיה- לא מעט. אז מה הדרך הכי יעילה להתמודד אתה. לפי דעתי הצורההישירה שהיא מוצגת רק הופכת אותם לנושא מגוחך.
גם אני בקריאה ראשונה רציתי להגיב כמו פיגו – בכלל לא שמתי לב שאני גזען כי ההומור דורש ריכוז.
בספר freakonimics מספרים שאחת הדרכים הכי יעילות במלחמה ב KKK בארה"בהייתה להפוך את הטכסים, לחיצות הידיים והסמלים שלהם לחלק מתוכנית רדיו(סופרמן).מה שגרם לילדים לשחק במשחקי KKK ברחוב – ומכאן לתחושת מבוכה מכלמפגשי ה KKK המטופשים.
וגם אני בעד בלייזר.
באמת שהגיע הזמן לכבס את הגזענות במכבסת הסבטקסט בעשר שקל: לא כל מי שצוחקמבדיחות עדתיות הוא גזען, כמו שלא כל מי שהולך לים הולך לשם כדי להתחיל עם בלונדיניות, לפעמים הוא סתם מסתכל. האחר מעורר בי סקרנות ומעוררפחד ולפעמים גועל ולפעמים אהדה. אני חושבת שפספסת את הפואנטה, הקטע הרומניבכלל לא עוסק ברומנים אלא בישראלים, מספק לכאורה נקודת מבט חיצונית שברורשהיא מזוייפת וזו גדולתה. הלעג אינו מופנה כלפיהם, להיפך. נקודת המבט היאאנושית ואוהדת, לא מביכה ומתנשאת כלל. יש לא מעט גזענות בחברה הישראלית,אבל לא מתחת לפנס של ארץ נהדרת. וגם לדעתי הם עושים שם דברים יצירתייםלהפליא עם השפה העברית, זו חדשנות סאטירית מבורכת.
אם בלייזר יודה בפה מלא בגזענותו, איך הוא ימכור עיתונים ,אם לא ע"Hי אריזה הומורויסטית?
אנשיםלא רוצים השתפכויות, הם רוצים טריוויאה עטופה היטב בהומור. עדיף הומור עלמישהו שהוא לא הם. זה גורם להם להרגיש טוב עם עצמם. כי הם יותר טובים.
מלים כדרבנות – רציתי לומר זאת אך ניסחת הרבה יותר טוב!
זה הומור קצת עדתי, עם טיפה סטריאוטיפים. הרבה פחות מסטנדאפ ממוצע. אבל אין בו גזענות ונקודת המבט אוהדת מאד.
כך גם עם עובדת הסופר לובה, שבפועל הדמות שלה היתה מכובדת, מעוררת אמפתיה, וגם משעשעת – למרות היותה בנויה על סטריאוטיפ מסוים.
איך תצליח גם לעמוד מול הגזען וגם לנעוץ סיכות בעכוזו? ידיים ארוכות?