בעיית תקשורת

נכתב למען פרויקט בנימין.

התפילה

אין שום דרך לא פומפוזית, מלבד אולי זאת, להתחיל רשומה על תפילה. ובכל זאת, גרעין הרשומה הזו הוא טכני בעיקרו – התפילה כצורת תקשורת. ואולי, בניסוח אחר, התפילה כבעיית תקשורת. התפילה, במרבית המקרים, מקורה באדם ותכליתה באלוהים. האדם ממען את השדר אל האל. אל האל, שאחת מתכונותיו המהותיות היא כל-ידיעה. כלומר, התפילה, כמו המנחה, אינה נחוצה למעשה. היא כמעט ביטוי של זלזול. אי אפשר לטעון ברצינות שהיא ממלאת פונקציה תקשורתית כלשהי מבלי להפחית בכוחו של האל. אם כבר, ואולי, התפילה ממלאת פונקציה תקשורתית כלפי המוען דווקא, וגם זו אינה פונקציה תקשורתית של ממש, אלא יותר תרפויטית. האדם מתפלל למען עצמו, כדי שיוכל לדמות אל שיכול להקשיב. לַמְנַצֵּחַ אֶל-הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי-אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל.יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ-לְךָ וַאֲצַפֶּה. כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא-יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן. תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ-דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה. וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-הֵיכַל-קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הושר (הַיְשַׁר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ. כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן. הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי-מָרוּ בָךְ. וְיִשְׂמְחוּ כָל-חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. כִּי-אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ. (תהילים ה' – ממכון ממר"א. סתם כי זה יפה) ואולי זו הסיבה לקישוטיות שבכל התפילות הללו. החזרות והתקבולות שב'תהילים' אינן בהכרח הגבהת משלב לכבוד האל, אלא ביטוי, כמעט הסוואה, לחוסר הטעם שבזה. בבחינת 'איני יכול לומר דבר, ולכן בניתי לך צעצוע יפה'. ואולי לא. סביר להניח שלא. סביר להניח שכמו מרבית הצורות החברתיות, שלובשות הדתות הגדולות, התפילה כז'אנר נוצרה בחצי מחשבה ובחצי אינסטינקט וביותר משני שליש ארעיות היסטורית.

התחת

'תפילה' של מן ריי יכול להיקרא כפרודיה. הגוף העירום נמצא בתנוחת כריעה, אבל הידיים לא במקום הנכון. הידיים קמורות כידי מתפלל, אבל הן מכסות על פי הטבעת, והן, כאמור, לא במקום הנכון. אבל זו לא פרודיה. יש יותר מדי אינטימיות ופחות מדי קומיות, ויש משהו עצוב בתחת המצחק הזה. מה שכן, ריי לוקח את התפילה, ומפשיט ממנה את מרבית תכונותיה. ניתן לקרוא, אם רוצים לתמלל בכוח, את שם התמונה כך: "גם זו תפילה". יש לזה אימפקט, אבל אני לא בטוח מה עוד ניתן לומר על כך. ותומר ליכטש, בשיחת טלפון פתאומית, מציע שמדובר בעצם בפרודיה, אבל לא על התפילה כפרקטיקה אלא על ציור של דירר, "Study of Praying Hands". גם שם, כמו אצל ריי, הידיים מרפרפות זו על זו, וגם שם הביטוי הדתי משמש כצידוק להסתכלות על הגוף. ראו את הוורידים.

האלוהים

התפילה היא, כמובן, סימפטום של מגיפה אחרת –ידיעה. אותה בעיה שנמצאת בלבה של עקדת יצחק, שפותחת אותה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כב'). זו גם אותה בעיה שמייצרת ארבע פרשנויות שונות למילה "נִסָּה" במשנה, פרשנויות שלא מניחות אי-ידיעה. יש כאן הזדמנות של ממש להיאחז ברצף הטקסט, ולפתוח בדיון רציני על הגילומים המפוארים של הפרדוקסליות האלוהית. לדון בתפילה כביטוי לכשל-תפיסתי, סינקדוכה לאופן שבו הדת מקרקעת את האלוהי, ומלבישה אותו בלבוש צר, של עניים. ואפשר גם להמשיך הלאה, אל תפילת הניו-אייג', זו שעושים מול המראה, ולא ברור למי היא מיועדת. אבל זה לא בשבילי. דרוש מישהו עם יותר ידע, ועם יותר תעוזה.

המסאי

בנימין היה איש כזה. בתחילת כתיבת הפוסט הקודם שלי ניסיתי לחקות אותו. זו הסיבה שבסוף הפסקה הראשונה מופיעה המילה "אדם". אחר כך ירדתי מזה, ורק המילה נשארה בתור הד לפומפוזיות של אנשים אחרים. אני לא לועג, הפומפוזיות הזו חסרה לי. בתחילת "אספקטים של הרומן", מדבר איאן מ. פורסטר על טבעה של הלמדנות. הלמדן האמיתי, הוא טוען, "בוחר נושא ראוי ומשתלט על כל עובדותיו ועל העובדות העיקריות של נושאים שכנים". למדן מסוג זה "יכול לעשות ככל העולה על לבו. הוא יכול, אם נושאו הוא הרומן, להרצות עליו לפי סדר הזמנים, שכן הוא קרא את כל הרומנים החשובים של ארבע מאות השנים האחרונות, וגם רבים מן הבלתי חשובים, ויש לו ידיעות נאותות במחקר השוואתי הקשור ברומן האנגלי". אנחנו, רובנו, למדנים מדומים מאוד. לבנימין, ולא רק לו, לדור הזה, היתה התעוזה המפוקפקת של הזינוק מן המקרה אל רצף הזמן, אל התבנית ההיסטוריציסטית הגדולה. מי יכול היום לעשות זאת, מבלי לחוש כמו מנוול ושרלטן? יותר מכך. חישבו על המסות הארוכות ההן, שבהן דוגמא הוליכה לטיעון, שהוליך הלאה, בסדר גדול ומחושב היטב. אני, אם אני כותב ארוך, אני כותב בפרקים או בסעיפים ממוספרים. בין לבין – זינוק.

הצחוק

חוקרת אחת, ששמה נשכח ממני כרגע, כתבה פעם שלו בטהובן היה כותב היום את הסימפוניה החמישית היא היתה נחשבת לפרודיה. לא ניתן לכתוב כך היום מבלי להיחשד בגיחוך. אפשר לומר את אותו הדבר על בנימין, אבל הפרודיה הזו על המודרניזם, על ההיסטוריציזם, נראית מעט כמו הפרודיה של מן ריי על התפילה. אין בזה שום דבר מצחיק ושום דבר מגוחך, יש בזה רק משהו שאתה חש בשכלך שאמור להיראות מצחיק, ואמור להיראות מגוחך, אולם למעשה הוא כולו עצב גדול.

10 תגובות “בעיית תקשורת”

  1. פעם הייתי חושב על הדור הזה ולעתים קרובות למדי, ונתקף עצבות. כל כך הרבהגדולה שבוזבזה לשוא. היום, לאחר שנים של אימונים בהטיית המגבעת בזוויתמסוימת וכתיבה מאומצת ומחושבת על נושאים שחשובים רק לי, אני חושב עליופחות, ועצוב פחות. את המלנכוליה והנוסטלגיה לעתיד מחליפות ההשלמה הסטואיתוקמצוץ של שמרנות., ואת ההבעה המהורהרת והטראגית – חיוך עליז.

    חוץ מזה – היסטוריציזם? בנימין? מה עם "על מושג ההיסטוריה"?

  2. פוסט נהדר לאללה. אם כי אני חולק על נימת הגמדים על כתפי ענקים שמלווה את סופו (הכתוב גם הוא נהדר).

  3. זה מזכיר לי קטע מ"האיש בלא תכונות", שבו המספר מתאר כיצד המלומד הולךומצטמצם לתוך הנושא שלו, עד שכל מה שיאמר באותו נושא יראה לו כהבלים שלבור. מצד שני, אותו מלומד לא יעז לצאת מחוץ לקוביה הזו, כי הוא יודע שכלשהוא יכול לומר הוא הבלים של בור.

    ואני לא יודע. אני לא עצוב באמת. הרשומה הזו היא למעשה פרדוקס.

    לגבי בנימין: הוא היה מרקסיסט, וככזה היסטוריציסט. אין לי כרגע את "הרהורים" לידי, אבל יש שם כמה ציטוטים היסטוריציסטים לעילא.

  4. אני לא יודע, כאמור. אני לא חושב שבנימין ענק יותר מאנשים שמסתובבים איתנוהיום. אני חושב, אבל, שבנימין נועז יותר, לא תמיד בצדק, מאנשים כיום.

  5. לטעוןעל בנימין שהוא ענק ואנו עומדים על כתפיו וגו’, היא טענה מודרניסטית.לעשות ככה למודרניסט, מריח מפרודיה. אבל לא; זה פסטיש, ומהסוגהפוסטמודרני, ולמה?
    למה, איתמר?
    כי אתה מראה לנו תחת ומדבר על ענווה. אין בך (בנו) ענווה אינטלקטואלית, לא באמת, ולראייה: הבלוג הזה.

    לקרוא את בנימין *היום*, מכאן, היא בהכרח פעילות רפקלסיבית. האיש מדבר עלהזיקה בין מדיום להיסטוריוגרפיה )(ולא "היסטוריציזם"), בכל הגיג שהתשרבטתחת ידיו; מה כבר אפשר לעשות עם זה, עם המופרכות המקסימה של הדברים ושלצורתם. אולי לכתוב פוסטים בבלוגים שכוחי אל. אולי להדביק בתוך מסותלקליינברג.

  6. לאטענתי על בנימין שהוא ענק, ואנו עומדים על כתפיו (למרות שאת לא הראשונהשמתעקשת לקרוא את הפוסט הזה כך); גם לא דיברתי על ענווה, דיברתי על סוגמסוים של ענווה.

    אפרשן: הקפיצה הבנימינית, מהדבר אל הרצף ההיסטורי, אינה בלתי אפשרית היום.אנשים עוד עושים את הקפיצות הללו, באופן מופרך יותר או פחות. אבל הקפיצההזו אינה נוחה לי, ונדמה לי שהיא לא נוחה ליותר ויותר אנשים (והנה, אנימבצע את הקפיצה בעצמי, אבל שימי לב – בצניעות).

    ולכן לקרוא את בנימין היום אינה בהכרח פעולה רפלקסיבית. פעולה רפלקסיביתהיא לטעון כיצד יש לקרוא את בנימין היום; לומר משהו על היחס בין אופןהטיעון הבנימיני לאופן הטיעון של ימינו (והנה, הקפיצה שוב. אבל שימי לב -בצניעות).

    את הערתך האחרונה לגבי מופרכות הדברים – איני מבין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>