פרוזה אני לא קוראת. זה נראה לי מוזר. מה, מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא? באיזה קטע? אני קוראת בעיקר ספרי עיון. חוקר טוב מסתכל על משהו שמיליוני איש הסתכלו עליו לפניו, ומוצא בו משהו שהם לא ראו. פרויד בדה מלבו את רעיון התת־מודע. זה כמעט פרוזה!
פרוזה אני לא קוראת. זה נראה לי מוזר. מה, מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא? באיזה קטע? אני קוראת בעיקר ספרי עיון. חוקר טוב מסתכל על משהו שמיליוני איש הסתכלו עליו לפניו, ומוצא בו משהו שהם לא ראו. פרויד בדה מלבו את רעיון התת־מודע. זה כמעט פרוזה!
מה שמקסים בעיני זה בעיקר ה"באיזה קטע?".
אני דווקא הכי אהבתי את "כמעט פרוזה!".
אני יודעת שאני אמורה לקרוא פרוזה, אבל רק לא מצליחה.
גם אני שמתי לב לזה, ואפילו חשבתי על זה בהקשר שלכם! במהלך סוף השבוע גם נתקלתי בציטוט של ג'ונתן פראנזן (שכתב על אדית' וורטון בניו יורקר) שחשבתי שהולם כאן במיוחד:
But sympathy in novels need not be simply a matter of the reader's direct identification with a fictional character. It can also be driven by, say, my admiration of a character who is long on virtues I am short on (the moral courage of Atticus Finch, the limpid goodness of Alyosha Karamazov), or, most interestingly, by my wish to be a character who is unlike me in ways I don't admire or even like. One of the great perplexities of fiction – and the quality that makes the novel the quintessentially liberal art form – is that we experience sympathy so readily for characters we wouldn't like in real life. […] In every case, though, the alchemical agent by which fictions transmutes my secret envy or my ordinary dislike of "bad" people into sympathy is desire. Apparently, all a novelist has to do is give a character a powerful desire (to rise socially, to get away with murder) and I, as a reader, become helpless not to make that desire my own.
במאה שנים של בדידות יש קטע כזה עם קולנוע. אחד הגיבורים שעל גורלו בוכים הצופים מופיע חי ושלם בדמות ערבי (בחיי) בסרט הבא. מרוב זעם הם שוברים את הכסאות, וכשמסבירים להם שהקולנוע הוא בסך הכל מכונת אשליות, הם נוטשים בטענה שיש להם די צרות משלהם לבכות עליהם, הם לא זקוקים גם לצרות של גיבורים מדומים.
בקריאה ראשונה תמהתי שח"כית של מרצ אומרת משהו כה נמוך מצח. בקריאה נוספת זה דווקא משפט מקורי ומצחיק "מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא?"
וזה מה שליאורה לופיאן כתבה אצלי בפייסבוק (ואני חושב שיש בזה משהו):
היא חברת כנסת מאתמול. היה לה די זמן לקרוא ספרים, היא גדלה בבית עם אם מבקרת ארכיטקטורה ב"הארץ", לא חושבת שתרבות קריאת ספרים זרה לה, זה פשוט לא מושך אותה. נכון, היא לא עורכת ספרותית, היא רק חברת כנסת צעירה מהמפלגה היחידה שיש לה יומרות תרבותיות מפליגות, והגישה הזו מבטאת צרות מוחין, דמיון דל ועניין מועט כנראה בנפש האדם. עניין במערכות ותפישה טכנוקרטית צרה זה פשוט לא בדיוק סחורה רעננה, וזה בעיקר מעיד על המצב התרבותי של האליטה ממנה היא מגיעה, אותה אליטה שמעצבת בכלל את פני התרבות בארץ. וחברת כנסת היא סוג של מנהיגה. אפשר לחתום את זה בשורה של פרוצודרות בירוקרטיות ,אבל עולמו הפנימי והחברתי של הח"כ הוא חלק בלתי נפרד ממהותו ומתפקידו הפרלמנטרי, כמייצג רחשי לב, אינטרסים וצרכים של יצורי אנוש שמאוגדים לקבוצות השתייכות מלאכותיות רחבות ומורכבות. איך אפשר להפריד בכלל? זה לא שרברבות, וגם שם לאישיות ולאינטלגנציה ולאינטגריטי של בעל המקצוע יש קשר ישיר לתפקוד המקצועי.
אין כמו ניתוחים שלמים על האליטות על סמך משפט שמישהי אמרה בניסיון להיות מגניבה בעיתון. אומר על הכותבת בפייסבוק פי אלף ממה שזה אומר על הח"כית מאתמול.
This is quiet interesting.thanks for sahre