יש תחושה, זיכרון כאב עמום, שעולה בכל פתיחה של מוסף ספרותי. המוסף של "הארץ" הוא הקטליזטור העיקרי, שלא באשמתו. מוּתרות ל"הארץ" מוֹתְרות כותרות ארוכות, והוא עושה בהן מעשים, שלא באשמתו.
לכותרת יש מספר מטרות, כשהעיקרית שבהן היא משיכת הקורא לקרוא והבלטת עיקר הכתבה. אבל במוספי תרבות הפונקציה הזו עיקרית פחות – לשם כך סולסלה כותרת המשנה – ובמקומה נחה פונקציה אחרת – סימון התרבות שבמוסף התרבות. אנסח זאת כציווי: היה פואטי, לא אינפורמטיבי.
כל זה אינו אומר דבר. מותר למוסף לקרוא "אני תרבות", מותר לו לקרוא בכותרותיו. אלא שמה שמרגיש למוסף פואטי מעלה תחושת זיכרון כאב עמום. לא בגלל איזה פגם, אלא דווקא בגלל חוסר הפגם. בגלל שניתן לסמן כך פואטיקה באיזו תבנית לשונית, פשוט כך. כי התבנית פואטית, כי כך מרגיש יפה.
*
ובתיאורטית (לא יכולתי להתאפק) (שודרג בעצת איה): תבנית יצרנית שגוררת עמה רגיסטר לשוני "פואטי", ולשם כך גם הועלתה (על פי רוב, תולדה של צירוף כבול רומז. על פי רוב, צירוף כבול רומז שמקורו בשירת עמיחי) או מבנה יצרני שגורר הקשר רגיסטריאלי "פואטי" (אם כי זה נדיר יותר בכל מה שנוגע לכותרות). אוף.
*
ויותר אין לי מה לומר. אבל זה מטריד עדיין (ולמה לא: "עדיין מטריד"?), וזה מעקר כתיבה (ולמה לא: "מעקר את הכתיבה"? ולמה לא בתבנית דקדוקית אחרת: "עדיין מטריד, מעקר את הכתיבה"?). כתיבה לעולם אינה מהלך מודע לגמרי. יש דברים שמרגישים יפה, וזהו. וככה. אבל כל המצלולים שפיזרתי קודם, כל המבנים, שלוקח לי שעה להניח, כבר לא אומרים "אני יפה", רק "אני סימן". וככה אי אפשר לכתוב.
מוצלח.
.
זה נכון, ובדיוק זה מה שעושה את המוסף למוסף תרבות (אגב, שלשום ראיתי סרטאנימציה נהדר של ביל פלימפטון שנפתח, לעליצותי הרבה, בציטוט ההואמגרינג[?] על המילה תרבות).
מדי פעם מופיע מישהו שבועט לתבניות הפואטיות בביצים ומצליח לכתוב משהו שלאאומר "אני סימן" ואפילו לא "אני יפה", אלא מצמיד אותנו לקיר של האמת. וזוכבר לא תרבות, זו אמנות.
טוב, גבלס. לפחות באות הראשונה צדקתי!
חלשבעיניי. החל מהקטנות ("זכרון כאב עמום" – לא אהבתי, פסטיש של פסטיש שלעצמך; "מותרות ומותרות" – מסורבל, טיפשי;) ועד לגדולות (הרפלקסיביות לאנדבקת לדף; אתה מנסה לומר שכותרות המוסף מרפררות אל השדר באמצעות רפרור אלהשדר? "ככה אי אפשר לכתוב". והתבנית היצרנית לא קשורה פה, רק הרגיסטר. אתהמבלבל בין רמות הפשטה טרמינולוגיות, להבנתי האולי מוגבלת). בעיקר מפריע ליהרושם המאומץ שעולה מהפוסט. מה קרה? היה לך בלוק כתיבה ואנסת אותו? למה? -בכל אופן, אינני קוראת קבועה של המוסף הנ"ל, אך מן הקצת שלגביו התרשמתי,נדמה לי שהפואטיזציה של הכותרות משרתת פונקציה של בלוג : כשם שרובנוקוראים באופן קבוע, אם לא כותבים, טקסטים שלתוכם נוצקים החיים בתבניותאסתטיות (שחלקן יצרניות לשוניות, נכון) – כן הופך גם העיתון לרפלקסיביומנכיח את היות הטקסט, לשמחת הפוסטרוקטורללים, משחק. "הופ, הזזנו אתהמסגרת! הפכנו את הקונבנציות. ווט אר יו גואינג טו דו?…"
וכאלה.
כן. קוראים למישהו הזה לואי פרדינן סלין, והוא גאון מנוול.
תחזירי ת’בלוג.
אני לא יכול להתווכח עם "מסורבל" ו"טפשי", אבל אגע באשר לעסק התיאורטי, נראה לי שדווקא כן:
1. אני לא מנסה לומר שכותרות המוסף מרפררות אל השדר באמצעות רפרור אלהשדר. אני לא בטוח שאני אפילו יודע מה זה אומר. אני כן מנסה לומר שכותרותהמוסף אינן מנסות להיות אינפורמטיביות, אלא פואטיות, ולסמן, בין השאר, אתהיות המוסף תרבותי.
2. באשר לתבנית יצרנית – לא הבנתי למה אני מבלבל בין "רמות הפשטהטרמינולוגיות". אני מדבר על תבניות לשוניות, שהן יצרניות במובן הרבה פחותרחב, למשל, מתבניות לשוניות דקדוקיות גרידא. למשל? היה X, לא Y.
3. אני מפקפק ברצינות בכך שמטרת מנסחי הכותרות ב"תרבות וספרות הארץ" הוא להנכיח את היות הטקסט משחק. ממש ברצינות.
נ.ב.
מסורבל וטפשי אמא שלך. שמנה.
ה"מסורבל" וה"טפשי" נובעים מתחושת החופשיות הכללית שבה אני מנסחת את מבעיי אליך. סליחה. חסרות לי בערך מאתיים שעות שינה.
1. כן, הבנתי מה ניסית לומר; הבנתי גם שהחלטת שאתה אלרגי ליאקובסון, ומשחקבשטרנברגית ("אני אדם פשוט"). למה לא, בכיף. אלא שאני לא בטוחה שמטרתהכותרות הפואטיות לסמן את "תרבותיות" המוסף.
2. הנה למה אתה מבלבל: כמי שקראה לפחות 3 פעמים את המאמר הרלוונטי במלואו,("על כבילות ויצרניות בלשון ובלשון הספרות", הספרות 22), אני רוצה לתקןבמידה סבירה של ביטחון, ולומר שהתופעה שאתה מתאר היא יצרניות לשונית, ולאתבנית יצרנית לשונית. תבנית היא מקרה ספציפי, שאפשר באמת לנסח כמשוואה עםמשתנה/ים, לפעמים. תבניות לשוניות? זה לא כמו לומר "תבניות של צירופיםכבולים"? והלשוניות הדקדוקיות כלולות בתוכן, לא? אתה עושה פה סלט, או שאניעושה, אני דווקא אוהבת סלט אבל נראה לי שזה בכל זאת אתה.
3. אולי ניסחתי רע. לא התכוונתי שאיתרתי את "כוונת המשורר" שחיבר אתהכותרות. אבל שוב, לא כדי לסמן תרבותיות. לדעתי זה נובע מתחושת ערבוברטורי, הכל טקסט
1. את עדיין שמנה.
2. "כמי שקראה את המאמר…". אני אבדוק ואחזור אליך. שמנה.
3. לא הבנתי. בכלל. למה. התכוונת. (נחשי מה בא עכשיו).
4.אני לא חושב שהמטרה היחידה של הכותרות הפואטיות היא לסמן את תרבותיותהמוסף, אבל אני חושב שזו חלק מהמטרה שלהן. אני בטוח שתמצאי כל מיני יחסיםמעניינים בין הכותרות לבין הכתבות עצמן, אבל אפשר לבצע את אותן פונקציותבכותרות רציניות פחות.
נחתך לי: הכל טקטסטים, והמשחק הוא הפונקציה המרכזית של האופרציה, או, לפחות, המעניינת ביותר.
(אני מסכימה איתך שלכותרות יש קונבנציות משלהן, ושלכתוב אותן פואטיות היא,*מטפורית*, כמו תבנית יצרנית – רגיסטר פואטי וכל זה, למרות שיש הרבהנקודות השקה. חבל שלא הבאת דוגמאות. יש לך?)
חוצמזה, למען הסר ספק יובהר לכל הקוראים ולך: אני חושבת שאתה חכם, נבוןויודע את התורה. רק פה, במקרה, פיקששת (ליתר דיוק, חיפפת). ושישמע מתנשא,לעזאזל
טוב, אני די בבירור לא ממש מבין אותך. לאט לנו.
א. אין לי דוגמאות כרגע, אבל הרבה מהכותרות מסתמכות על תבנית לשונית קודמת (המלך מת, יחי המלך, למשל).
ב. אני הולך לבדוק את עניין התבנית היצרנית, ואז אחד משנינו יושפל לעפר. בתקווה שזו תהיה את.
ג.למען הסר ספק יובהר לכל הקוראים ולך: אני חושב שאני חכם, נבון ויודע אתהתורה. רק פה, במקרה, פיקששת (ליתר דיוק, חיפפת). ושישמע מתנשא, לעזאזל.
ד. האם סעיף ג הוא תבנית יצרנית או יצרניות לשונית?
ה. ש**ה
1. בטח שאני שמנה, התזונה שלי מורכבת מגלידות שמנת, סורבטים ווופלים בלגיים. מה התירוץ שלך, אינטלקטואל?
2. אני מקווה שתצליח להבין את המאמר, זה יהיה קשה אם תקרא בו מתוך מטרה למצוא בסיסים להכשלתי.
3. הניחוש שלי:"לא הבנתי. בכלל. למה. התכוונת. מה שבטוח, את כל כך כוסית!"
4. אור הגיע להציץ מעבר לכתפי (תמיד קורים שם דברים מעניינים כל כך) והואמוסיף: תגידי לו שהוא לא יודע לרדת על אנשים: בשלושת הסעיפים הראשוניםמופיע, או נרמז, "שמנה", ובסעיף הרביעי זה לא נזכר בכלל.
1. אני לא צריך תירוץ.
2. אני אסתדר, מותק.
3. יש לך עוד שתי ניסיונות.
4. לאור: קוראים לזה השתמעות.
אני חושבת שסעיף ה’ שלך הוא רגיסטר לשוני יצרני פואטי שנועד לרפרר לעצמו. זה מה שאני חושבת.
את אולי לא שמנה, אבל את סתם מנוולת.
א.אור: זאת תגובה אחרונה ואחרי זה את הולכת לראות "באפי". (אני חולה, הברזתימהעבודה. נשמע טוב? נסה להקיא באמצע נמיר, מהאופניים. כנראה שיחקתי עםשעות השינה שלי פעם אחת יותר מדי)
ב. אני חייבת להודות בחיוך שאני נהנית להוכיח לך, סופסוף, את מה שהפריע ליקצת בבלוג הזה, משובח ככל שיהיה, מלכתחילה: אי הדיוק המשווע והפלגיאטיםהאינפלציונים מ(ל? ב? גוועלד) מאיר שטרנברג.
ג. אתה נוטה לסגת לטקטיקה המפוקפקת של לבישת סיטואציית המבע שלי, בשינויקוסמטי של דאיקטים. אני יכולה להבין את זה: טוב להיות אני. :d
ד. אני כבר לא יודעת לאיזו מתגובותיי הגבת ומה סעיף ג’. אבל אני בטוח צודקת, זה באחריות.
ה. פ*****ח
א. זה תירוץ
LOL .ב
ג. רק *שתיים*, שאל אור? י
ד. אני חושבת שאחרי שאכתוב את הרומן של המאה העשריםואחת, אפנה לרענן שנית את הסיפור של מופסאן. יככב בו גוש שומן עיתונאי עםנטיות אקדמיות מסויימות, שייסע בכרכרה עם כמה צרפתים אוכלי כריכים: פוקו,לקאן, אלתוסר, דלז וגואטרי.
איתמר שאלתיאל [email protected] (http://www.livejournal.com/users/ravell/), 20:41 29/11/2005:
א. פחחח
ב. קידה
ג. טוב שאור שם לב.
ד. פחחח
מסתבר שאתה כן יכול להתווכח עם מסורבל וטפשי. בדרךאגב, אתה יודע שאנחנו מבריחים מפה בזה הרגע את כל הקוראים שאתה בעצם שואףלהביא לבלוג. כלומר, אנשים מיושבים בדעתם, משופמים, עם קמטים והדרת כבודובלי שום כתמים של גלידה על הנעליים.
איתמר שאלתיאל [email protected] (http://www.livejournal.com/users/ravell/), 20:40 29/11/2005:
כן. למעשה, אני יכול להתווכח. אבל אני לא בטוח שתצליחי להבין.
נ.ב.
ואני לא רוצה אנשים מיושבים בדעתם. אני רוצה פקאצות. כוסיות, אם אפשר.
בשביל זה אני כאן
איתמר שאלתיאל [email protected] (http://www.livejournal.com/users/ravell/), 20:49 29/11/2005:
כן, המצוי ולא הרצוי. כרגיל.
זה די מדהים, את יודעת? איך את מצליחה להרגיש גאה כל כך, ולנסות ללהט(בחוסר כישרון מובהק) במונחים נרטולוגים, בעוד שאת לא מצליחה לשרשר תגובותכמו שצריך בבלוג.
ולגבי סעיף ב:
אני חושש שטרם הוכחת זאת.
טוב, כנראה שהצחקת את אור (בוגד). בנוסף, תהיה בשקט, טוב? כמה רעש אתה עושה, אתה ממלמל, לא מבינים אף מילה.
יכול להיות שאני חסרת כישרון לשיבוץ מונחים נרטולוגיים לשביעות רצונך. אבל לפחות אני יודעת מה הם אומרים.
אוף, איזה רעש. רגע אחד, קצת שקט בבקשה.
כן, כן. אני עוד זוכר איך את יודעת את יאקובסון ואת דה סוסר.
לא משנה, יצא עכשיו תרגום של דה סוסיר, אולי תקני. באנגלית קשהנ לך, לא?
[פחחח]
נ.ב
יופי של צירוף כבול רומז כפוף פנימי סתום נגזל נגמר
זוכר שאיפשהו כאן למטה לא הבנת את סעיף ב’ שבו האשמתיך בפלגיאטים שטרנברגיים?
הציפור השירית מהקומיקס של יום ב’ מתרווחת בנחת על פרצופך
אני עדיין לא מבין. אבל אני מתחיל לחשוד שלא בי האשמה.
Avez vous les cles de la chambre numeroux deuze, s’il vous plais?
זה רק צירוף כבול רומז, לא פנימי ולא פנימית של אופניים. לך תקרא את המאמר, עצל, ראה דרכיה וחכם
אני מבין. את מגששת בקושי אחר טיעון בעברית, אז החלטת לזרוק משפטים בשפה שלא אני ולא את מבינים. שנון.
אני יודע. אהבלה. השתמשתי במלים צירוף כבול כבצירוף כבול שניתן לשדרג לתבנית יצרנית.
Quel gros etes vous, c’est magnific, evidement! Je comprend tout ce-que j’ecris, mon gros gros cher intellectual.
שמנה.
שימו לב, מיטל משתמשת בטרמינולוגיית היצרניות הלשונית כתבנית יצרנית
(ועיין גם: ווווהההווווו, לופ תיאורטי)
עוד סיבה שכדאי לך לקרוא את המאמר היא, שכך תגלה שדווקא ככל שצירוף כבוליותר, כן הוא מועד יותר להפוך לבסיס לתבנית יצרנית. אני יכולה גם להחזירבאפיתטים מעליבים, אבל למרבה המזל, אני דווקא כן יודעת על מה אני מדברת
את זה אני יודע. אבל מה זה קשור?
זה בסדר, אתה לא חייב לבחור; אני יכולה להיות גם שמנה וגם מנוולת.
לענייננו, אתה יכול להסביר לי במלים פשוטות מה הבעיה שלך עם כותרות פואטיות? מה, שזה מגדיר את זה שזה עיתון "פואטי"? אז מה?
אין לי בעיה עם כותרות פואטיות. אמרתי את זה. יש לי בעיה עם הסיבה שכותרותמסוימות נחשבות פואטיות, ואחרות לא. כלומר, יש לי בעיה עם הרגע שבו עורךעיתון בא ואומר "הכותרת הזו *יפה*" – כאשר יפי הכותרת אינו תלוי בהקשרהספיציפי, שבו היא ניתנת, אלא באיזו תחושה, שאומרת "תבנית לשונית א’ היאיפה, תבנית לשונית ב’ אינה יפה".
איה צודקת בקשר לתבנית יצרנית. לא הבנתי שום דבר אחר ממה שהיא אמרה, לעומת זאת.
תחזיר לי כבר את השטרנברג. שמן.
ראשית, זה שאמרת את זה, לא אומר שהבנתי את זה. כל מה שבא אחרי המילים"תבנית יצרנית" גדול עליי. אני לא קראתי את המאמר ההוא בחוברת ההיא שלה-ספרות.
שנית, המשפט הזה "יפי הכותרת אינו תלוי בהקשר הספיציפי" מה הוא אומר? אילודרכים אתה מכיר למדידת יפי הכותרת (בהנחה שאנחנו מדברים על הפואטיות שלהכותרת, ולא על מכלול הסיבות האחרות שמובילות ליצירת כותרת מסויימת) מלבדתבניות לשוניות?
שלישית, עד כמה שאתה ואיה משעשעים אותי בריב הצרפתי שלכם, אני שואלת באמת, לא כדי שעוד מעט יזרקו עליי זנב בגט עטוף בכרכרה.
אוקיי, מה שניסיתי לטעון, והסתרבלתי בו, הוא:
כותרות, לעתים, נושאות איתן סימנים לסוג שיח מסוים. הן מסמנות את הרגיסטר,השיח שבו משתמשים בהן בדרך כלל. זו הסיבה ש"כוסאמו" יצור צרימה בשיחהפולנית קשישה, על תה ודג מלוח.
במוספי תרבות, בד"כ, הכותרות אינן אמורות להיות אינפורמטיביות, וגם אם ישביניהן לבין הכתבה כל מיני יחסים פואטיים, הקורא לא יודע את זה מלכתחילה.כל מה שיש לו הוא כותרת. ובד"כ, הכותרות האלה נראות כסמן לשיח "פואטי".
אין לי בעיה עם זה. הבעיה שלי היא שיש תבניות לשוניות מסוימות שפשוטמסמנות לנו פואטיות בלי שיהיה הרבה משקל (כי משקל תמיד יש) למשמעותהסמאנטית של המלים בהן. כלומר, יש לי בעיה שיש רגיסטר שנחשב לפואטי, סתםכך, כי פעם יהודה עמיחי כתב משהו בתבנית מסוימת, ומאז לכולם זה נראה יפה.