"[…]קל מדי וגם לא ראוי לתאר את התהליך הזה, אם הוא אכן מתרחש, רק במונחי ההתיישרות לפי טעם הקהל; יש "מקרים" כאלה אבל הם לא מעניינים. מעניינים שיתופי הפעולה המורכבים ומלאי הניגודים בין כותב לבין קהל קוראיו […] מעניינת האחידות של "הסצינה הספרותית" (לא אחידות של קולות אבל של התכוונות ז'אנרית), שמתמרכזת ברובה סביב הרומן, ששואפת למרכז שמזוהה עם הרומן, ושאין בה כמעט שוליים שהשפעתם והקנתם ניכרת, ושה"מרכז" מקיים אתם דיאלוג (שוליים של ז'אנרים פחות "חזקים", כמו שירה, סיפורים קצרים, מסות, כתיבה ביקורתית של סופרים על סופרים)". (רונית מטלון, סוף הסיפור?)
המרכאות הן מסימני הזמן (ורב הפיתוי למסגר "זמן" או "מסימני הזמן" במרכאות גם כן). מטלון לא מצליחה, במסה (היפה באמת) שלה, לכתוב את הפסקה שלעיל מבלי להשתמש בארבעה סימני ציטוט. יש בהן משהו יפה, קלות הדעת שבחוסר המוכנות להתחייב. זה לא אני, אומרת מטלון, שמשתמשת במלים "סצינה ספרותית", אלה הם. אני רק שואלת מהם מילה, דעו ששאלתי, אלו מלים שאולות, לא מילותי שלי. אבל אלו כן מילותיה. אין פה אירוניה, או איזה יחס מעניין אחר, בין המלים המצוטטות לבין המצטטת. זו סתם פאניקה. זה סתם איזה "דעו, אפשר להשתמש גם במלים אחרות". רק חסר שנתחייב פעם אחת לעמדה ברורה.
נ.ב.
אפשר גם לקרוא פוסט זה עם מרכאות סביב המלים הבאות: פיתוי, באמת, יפה, אני, הם, מלים, אירוניה, מעניין, עמדה, ברורה.
נ.ב.נ.
אבל הציור, הציור מדהים ממש. אדוארד הופר. שולט.
אני מסכים. מה שאני לא מבין זה רק למה היא היתה צריכה למכור לנו את המאמרשלה, המחופש למסה, בליווי הכאילו-סיפור המיותר על ההיא המתרחצת. יעניסלף-רפרנס כזה, סיפור קצר בתוך מאמר על מות הסיפור הקצר. אז זהו, שלא הלךלה.
אני מאוד אוהבת לקרוא את הדברים שאתה כותב כאן בבלוג. סתם, רציתי להגיד, לכבוד השנה החדשה.
ובאמתהגיע הזמן לסיבוב נוסף על "אל המגדלור", שזכור לי כספר נפלא ביותר. אגב,כדאי לקרוא את הביוגרפיה של וירג’יניה וולף שכתב אחיינה, קוונטין בל(ותורגמה לעברית). אפולוגטית במקצת בעניין הוורסטיליות המינית של ו. ו.,אבל נותנת תיאור מאוד חם ומרגש של המארג המשפחתי והחברתי שבו חיה.
ובאשר לוולף, אני מתכנן להשלים פערים באופן רציני יותר בקרוב. למעשה,התחלתי לקרוא את "אל המגדלור" בשביל עבודה סמינריונית, ועכשיו אני קורא אתהספר במקום לכתוב את העבודה.
אניחושב שמה שהיא ניסתה לעשות זה ליצור קשר בין הצורך של הסיפור הקצר ביצירותאחרות, אי ההסתפקות שלו בעצמו, לבין הים והאישה המתרחצת. אבל אני מסכים,זה לא כל כך הצליח. וחבל, היא כותבת יפה ונבון.
אה, והתכוונתי לשאול כבר מזה זמן – יש לך בלוג?
ראוי להזכיר את השם הלועזי של התופעה,
Scare Quotes.
יש לזה שם?!
http://en.wikipedia.org/wiki/Scare_quotes
לזה התכוונת, לא?
אכן כך. יופי של ערך, אגב.
ובכל זאת, המרכאות הללו קיבלו סימון אוטומטי מאוד בשפה הכתובה(והמדוברת, אם זכורים לך המרכאות הידניות של הגלוזמן – וגם זה נמצא בערך),שמסייע לנו להתעלם מזה שמדובר בכל זאת בסוג של ציטוט, וציטוט מענייןדווקא. הקורא מזהה מי מצוטט באמצעות הציטוט עצמו, והרגיסטר הלשוני שאליוהוא שייך. ומי שמצוטט הוא כל מי שמשתמש במלים הללו ללא מרכאות.
נכון שהיא מעולה?
היא יותר ממעולה. קשה לנשום בסוף חלק מהפרקים.
מיטל שרון , 08:50 12/10/2005:
סוג של אי התחייבות חדשה?
מיטל שרון , 13:07 15/10/2005:
מקרים
הסצינה הספרותית
המרכז
חזקים
בינתיים, המילים שנכנסות למרכאות הן מילים המעידות על ריבוי. כמובן, משום שאי אפשר להתחייב מי נכנס לאותה קבוצה, או מה הן גבולותיה.
מסכימה איתך שזה מעצבן ביותר.
אבל יש עוד תקווה.
עםהתדרדרות השיח, המרכאות יהיו נפוצות יותר ויותר, ואי ההתחייבות בלתימתחייבת יותר ויותר. כך נגיע למצב שאפילו על בודדים אי אפשר יהיה להתחייב.
ונוכל לראות טקסט שנראה כך:
"עמוס עוז" ו"א.ב. יהושע", שניים מן ה"סופרים" ה"מדוברים" בציבוריות ה"ישראלית"…
כי מי יכול להתחייב שעמוס עוז הוא אכן עמוס עוז?
עכשיו, זה יהיה מצחיק.
בחיי, יפה אמרת.
<קד קידה>
סוג של פאקין תקלה טכנית
חבל.
עדיף לשים רווחים במקום לשים מרכאות, אני חושבת.
אני תמיד מרגישה בורה מכדי להגיב כאן, אבל אני תמיד נהנית, ואני גם אוהבת את אדוארד הופר,
אז בכלל.
הייתי בכיף מכניס את עוז ואת א.ב. יהושוע במרכאות. זה לא רק יהיה מצחיק, זה גם פואטי, מבחינת הצדק שבדבר.
בור הוא אדם שלא יודע את מה שלמדת אתמול. או משהו. אבל אם כולם נהנים, אז גם אני.
ברוכה הבאה
אין עלייך. זה גאוני.
’ברוכה הנמצאת’ יתאים יותר. תודה
שכחתי בזמנו להוסיף, שכתמיד, הOnion הקדימו את כולם. בשבוע פטירתו של דרידה הם פרסמו כותרת:
ז’אק דרידה "מת"