הכנסות לנכה נפש בישראל
2,080 ₪ קצבת נכות חודשית
750 ₪ סיוע חודשי בשכר דירה
אין כפל נכויות
הוצאות לנכה נפש בישראל
1600 ₪ שכר דירה חודשי בעיר פריפריה לדירת חדר (נגיד, חדרה)
200 ₪ בחודשיים חשמל (כ100 ₪ בחודש).
80 ₪ לחודשיים ארנונה (אחרי 80% הנחה. כ40 ₪ בחודש)
200 ₪ בחודשיים מים (כ100 ₪ בחודש)
350 ₪ בחודש תרופות פסיכיאטריות.
מה שמשאיר אותנו עם 640 שקלים הוצאות מחייה בחודש. 640 ₪ שצריכים להתחלק בין מזון, בגדים, נעליים, בריאות, נסיעות ואולי גם שבריר מזון לנפש.
עלות פסיכולוג במרפאה ציבורית בין 150 ל215 ₪ לשעה, בתלוי בביטוח הבריאות שלכם. ביטוח בריאות עולה כ30 ₪ בחודש. זמן ההמתנה לפגישה: מתגוון.
האלטרנטיבה: ניסיון התאבדות. שירותי בריאות הנפש ניתנים חינם אין כסף במחלקות הפסיכיאטריות השונות ברחבי הארץ. לפני הכניסה לבית החולים, וודאו כי המחלקה שבחרתם מתוקצבת כראוי ונעדרת היסטוריה של התעללות בחוסים.
כשאין לך מושג איך לגמור את החודש (וזה הרבה אחרי שהשלמת עם העובדה שלעולם לא יהיו לך דירה משלך, ילדים משלך או חיית מחמד גדולה יותר מדג זהב), השאלה הגדולה ביותר איננה "מאיפה אשלם את המשכנתא?" אלא: "מה אפשר לבשל מחלב, טונה ומלפפונים משומרים במלח?"
וכשבעמידר שוב נכשלים להעביר את הכסף לחשבון הבנק שלך, את לא נחרדת מפני שהחוב על המשכנתא עומד לתפוח, אלא מתלבטת האם לאכול מאותה דייסת סולת דלוחה ממנה את ניזונה קרוב לארבעה ימים, או אולי למחול כבר על כבודך ולגשת לבית חב"ד, לסעוד ארוחת צהריים בחמישה שקלים.
ולבסוף, כשמתחוור לך שלא תוכלי להעיף מבט נוסף בדייסה, את יוצאת לרחוב ותופסת את קו 14 ומגלה שבראשון לחודש עתיד התעריף להתייקר בחצי שקל נוסף – את מחשבת בראשך את סך כל נסיעות האוטובוס שאת עושה בחודש, ושוברת את הראש מניין תוציאי עשרה שקלים נוספים.
כי אין לך.
המשחק של המשוגעים קצת שונה מהמשחק של המוחים והחוזרים מהודו (אם נניח לרגע שהם היינו הך, ונניח, כי זה בינתיים השיח שמעצב את השיח). זה סוג קצת אחר של פרפורמנס, אם תרצו. אם המוחים לא בטוחים שהם משחקים וגם סביבתם איננה בטוחה שמא זהו קרנבל או משחק, אזי ברור ומובן לכל שנכה הנפש פועל לפי מערכת חוקים פנימית (אבל חיצונית לשיח). זאת שבראש שלו.
המחאה מובנת (ולפיכך, במידת-מה, אפקטיבית), כיוון שהשחקנים והמשחקים מדברים כולם באותה שפה. פרפורמנס או מחאה, כולם מדברים על מהפכה וכולנו יודעים מה זה.
המחאה לא-אפקטיבית כיוון שהיא מסתכנת בזליגה אל המשחקי, אל הלא-קומוניקטיבי: אם המחאה תהיה רק משחק, אם תממש את הפוטנציאל הקרנבלי שלה, יפסיקו לקחת אותה ברצינות.
בפועל, המשוגע מוחלש כי אין לו. כיוון שמ"אדם" הוא מכובס לכדי "משוגע" ואז ל"נכה נפש": מישהו שקל לנהל, להזיח ולפטור מהמרחב הציבורי (ונעדר את הכלים לשוב ולהנכיח בו את עצמו מחדש). כיוון שאין לו היכולת להפסיק לשחק. המשחק הוא חייו.
המהפכה היא מהפכה של אנשים שיש להם: מילים, אבל בעיקר כסף (ולא, דחיסת המצב למשוואת זמן = כסף לא פוטרת איש מההכרה שגם ביסוד המשוואה הזו קיים כסף בשפע).
אני מגיעה הרבה לרוטשילד, אבל אני לא מרגישה קשורה. לא למעמד הבינוני הנשחק, שחבריו מעולם לא ידעו עוני מהו; לא לציבור שאני מתיימרת לייצג, כי לי יש קיבוץ והורים וירושה ומקומי בקופסה הממוזגת ובין האוהלים, בדיוק כפי שהיה בדירת שני החדרים המתפוררת על רחוב הנשיא. אולי זה עניין של כפל זהויות: את לא יכולה להיות אנחנו אם את גם הם. אני לא יכולה לקבל על עצמי את הגדרות הזהות האחת כשברור לי – מהתנסות באחרת – שהנוצות שאולות והצבעים לא-תואמים.
המחאה הזאת, מתהדרת המחאה, היא מחאה של אנשים עובדים. מחאת המעמד הבינוני הנשחק. מחאתם של אנשים ששירתו בצה"ל, של הרופאים, של המטפלים, מחאת הילדים שלא מתגרשים מאבותיהם, של אנשים שרוצים משהו… עם אתיופים, ובעיקר, של כולם. שמאל, ימין, מרכז, פריפריה. מכל פינה ניבט אליך שלט הזועק את העוול שנעשה לציבור כזה או אחר. אלה קורעים את התחת בעבודה. אלה לא מסיימים את החודש. אלה מגנים על המולדת ואלה שומרים על נפשותיהם הרכות של ילדי ישראל. ואת…? מה את עשית בשביל מדינה…?
לא הרבה. אולי אספת כמה חתולים ומצאת להם בתים. רגע, זה נחשב?
אז אני תורמת לקבצנים וחותמת על עצומות והולכת לרוטשילד (אבל מה אם ביום שישי לא בא לי?), וקשה לי להרפות מהמחשבה ש-
א. אני פה כי מעניין לי. אני דוגמת את השדרה ברגל ונעצרת במקום הכי מעניין, ואז ממשיכה הלאה, לטעימה הבא.
ב. אני בעצם אמורה להתייסר בחום ובשמש הקופחת, כי יש ילדים רעבים באפריקה. כי אני בעצם סוג של ילד רעב באפריקה, אז מתפקידי להתייסר (ולו באופן מידתי) עם כל השאר.
(ואם לענות ליואב, שענה למרמיט) כי התייסרות היא אקט סימבולי (ואקט של ניכוס והזדהות והזדהות).
וגם:
שהעיסוק במחאה מחייב פוליטיקה של זהויות. אני יודעת (לכאורה) שהוא לא, אבל הוא כן. אם לא, איפה הביסקסואליוֹת והפמיניסטיות (שיושבות בפורום פמיניזם וכואבות את חוסר נכונותו של הציבור הישראלי לקחת חלק במאבקים שלהן), איפה הקיבוצניקים, איפה הנכים והעניים? איפה המשוגעים?
ככל שהכתיבה along these lines הולכת ונמשכת, כך מתחוור לי מקור אי הנוחות שלי בתוך המחאה. כדי שיהיה מסמוס זהויות, כדי שיהיה TAZ, צריך שתהיה זהות מוגדרת לכתחילה, והאדם או הגוף או הציבור שמחזיקים או מזוהים עם הזהות הזו צריכים להיות חזקים מספיק על מנת לדבר/למחות בשמה. במרחב הזה יכול להתרחש מסמוס, במרחב הזה יש קרנבל וTAZ וכיף כי מי שנכנס לתוכו מגיע אליו מעמדה של כוח. לכן ברוטשילד מגניב ובמאהלים האחרים לא, או הרבה פחות (ובכלל, ידוע שאת המהפכות מחוללים החזקים וחסרי-המכנסיים המשיכו להתהלך בכותנות אחרי שחרור הבסטיליה).
כשהזהות (או הקטגוריה) היא מעוז הכוח והדבק המלכד, קשה הרבה יותר להתפרק ממנה. על אחת כמה וכמה אם היא כפויה מבחוץ, אם את מרגישה בתוכה שלא בנוח, אם הזהות כשלעצמה היא מושא למאבק.
פורסם לראשונה, עם לינקים, כאן
1. המאהל ברוטשילד הוא יוצא דופן לטוב ולרע ולא מעיד על המתרחש בהכרח במאהלים אחרים – יש היום יותר משלושים מאהלים ברחבי הארץ, שהם מאוד שונים זה מזה באופיים ובהרכב יושביהם, ושם רואים ייצוג הרבה יותר נרחב של מגזרים וקבוצות – כולל פמיניסטיות, קיבוצניקים, דרוזים, פגועי נפש, נכים ועוד. גם בעצרת הגדולה יכולת לראות את זה: ברסלבים רוקדים ליד ערביי מאהל יפו, שהתערבבו בין נושאות הקול הפימיניסטי של לוינסקי ואנשי הקהילה האתיופית מפתח תקווה ונציגי הנכים הקבועים שמקפידים להגיע לכל העצרות הגדולות.
2. אני מתנגדת ל"יוצאי הודו". כן, יש גם כאלו מקרב אנשי רוטשילד, שהלא בכל זאת, מספר הישראלים המבקרים במדינה זו גדול מאוד. אבל זו לא הפואנטה והשבים מטיול טרי שם הם ממש לא קרובים להיות הרוב. ובכלל, כדי לצעוק את זעקת המעמד הבינוני צריך שתצטבר אצלך אחת כזו – כשאת שבה מטיול ארוך פוסט צבא, עוד לא התנסית מספיק במציאות הישראלית מכדי להבין ולנסח את הקושי שלך איתה.
רוטשילד כן סובל קצת מזליגה לכיוון הפסטיבליות, אבל שוב, הוא יוצא דופן.
3. לא חייבים לסבול להתייסר. מחאה יכולה להתבצע גם עם חיוך, כל עוד זוכרים בשביל מה אנחנו כאן ושמים את זה במרכז.
4. כן, המעמד הבינוני לא התנסה בעוני. אז?
לא התנסיתי מעולם בפחד הקמעי הנורא שתוקף עכשיו את יושבי יפן, למודי הירושימה. זה צריך להפריע לי להיות נגד נשק אטומי? רוב הפעילים למען סודן מעולם לא התנסו ברעב ובטיהורים אתניים – כלום זה אמור למנוע מהם להתייצב למען חלק ארץ זה?
חוץ מזה, מדינות מערביות נשענות וחיות על המעמד הבינוני. אם הכלכלה שבהן תגרום לו לקרוס ולהפוך לעני יותר (קרי, זקוק לתמיכה ולא מספק את הכסף לתמוך באחרים), הכלכלה שלהן תקרוס. זכותו של כל אדם לזעוק למען שיפור חייו ושיפור פניה של מולדתו, לא צריך לסבול מרעב ועוני של ממש לשם כך.
הקיבוצניקים במחאה, בדרך כלל בלי שלט שמצהיר על זה.
יעל ר – השילי נעלייך מעל רגלייך.
המאהל ברוטשילד אין בו רע.
כשאת משתמשת במונח "לטוב ולרע" לא במקום את חוטאת!!
את מוזמנת לעשות משהו למען חברתך במקום לקלקל בשלל השמצות…
מיכל:
בוקס בבטן הרכה.
תודה.
יואב
אם יכולנו to JUST DO IT, היינו עושים זאת כולנו. אבל זו אשליה שמקדמת תרבות הצריכה. חלקנו לא יכולים. האם באמת נחוץ לך סיפור סוחט דמעות כדי לקבל את העובדה שאנשים מסוימים אינם כשירים כמוך או כמו חברך?
חלקנו (וזה נכון גם לתגובתה של יעל) לא גומרים את החודש עם 3,000 ש"ח בחודש. חלקנו לא גומרים את החודש עם 17,000 ש"ח. זה לא הוגן וזה לא הוגן. אני לא חושבת שעלי להתפשט מזהותי כדי להכיר בעוול שנעשה למעמד הביניים, או שמן הראוי למוסס את המורכבויות שבמאבק על מנת לקדם אותו. המאבק מורכב- זה מה שאני מנסה לומר. לכן לא רציתי להביא שורה תחתונה. כי אין לי.
אני מרגישה לא נוח עם חלק ממה שקורה ברוטשילד, ויותר מזה, אני מרגישה לא נוח עם השיח אודות רוטשילד. לא פחות, לא יותר. אני חושבת שהדבר הכי נכון זה להביא את אי הנוחות שלי.
לא, אין זה מתפקידו של ילד באפריקה להתייסר, גם לא מתפקידנו להתקומם על דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם.. אם האדם נולד חופשי, מדוע זה בכל מקום כבול הוא באזיקים?
יתירה על כך: גם מאחורי המסמוס קיימת פוליטיזציה. הכל פוליטי. עבור אחד, מחאת הדיור פירושה בניית דירות מוזלות לזוגות צעירים. עבור אחר: השלמת המחסור בדיור ציבורי. ולבסוף- ריזום אין פירושו שחייבים להיות מסמוס או זליגה.
בוקס בבטן. לגמרי.
יותר ויותר אני מקבל את ההרגשה שגם אם המחאה הזו הצליחה למחוק, לצורך העניין, את קו הגבול בין שמאל לימין, היא משכפלת ביתר שאת את שיח המרכז-פריפריה או החזקים-חלשים. גם בגלל שהבסיס של הקווים הללו מוחשי יותר, אבל גם בגלל שהוא טבעי יותר לשיח החברתי.
ואני לא יודע איך להתייחס, באמת שלא, לפוליטיקת הזהויות. כלומר, שלא בהקשר הפוליטי. אני מניח שאת צודקת, שקשה מאוד לצאת למאבק הזה שלא מזהות נתונה ומוגדרת. אבל אני מרגיש שכל מה שאומר בנושא יהיה מטומטם.
אני שוב מצטט את שי כהן, שאמר אל תהיו צרכנים של המהפכה, היו המהפכה. יש פה תיבת תהודה אדירה לנושאים חברתיים, כפי שלא הייתה אף פעם, ולא בטוח שתהייה בעתיד. תיבת התהודה הזו מהדהדת קולות רבים ושונים. נכון שלא כולם באותה העוצמה. אבל נוצר אקלים ציבורי של הקשבה. המהפכה הזו לא נצחית, אלא חלון הזדמנות. אם חסר לך קול במהפכה, של פגועי נפש, של קיבוצניקים, התכבדי והשמיעי אותו. אם ידירו אותך או ישתיקו אותך, אז יהיה לך קייס.
מצד אחד: מצער. עצוב וכואב שיש א/נשים, אזרחים, משלמי מיסים ובנים להורים משלמי מיסים, שנאלצים לחיות בתקציב שאת מתארת. ולי זה לא חדש – גם אני, בילדותי, הייתי תלויה בחסדי עמידר, ומשרד הבריאות, וביטוח לאומי. אמי עדיין שם, אם כי התמזל מזלנו ועמידר ואנחנו נפרדנו כידידים. היום אני פסיכולוגית ילדים (ממש עוד מעט!). אין חלשים מהם. הלב נכמר למראה אנשים כואבים כאב שאי אפשר להבין, ואין לנו אפשרות לעזור להם כי יש תור של 20 אנשים לפניהם. יש בעיה חמורה בהתייחסותה של המדינה לאוכלוסיות המוחלשות שאין להן קול (בינתיים). אם כי, במאמר מוסגר, גם אנחנו לא מלקקים דבש. איכשהו קורה מצב מטריד כזה, שהאוכלוסיות המוחלשות ביותר והאוכלוסיות האמונות על המענה לראשונות, מקבלות את אותו היחס המחורבן מהמדינה. עו"סיות זקוקות להשלמת הכנסה, פסיכולוגיות צריכות להתחתן עם הייטקיסט (אני התחתנתי עם מורה. זבש"לי).
מצד שני: יש תקווה. תקווה כי אני שומעת מתוך הכתיבה שלך את כל הכוח הזה שיש לך. כוח להשמיע, לכתוב, להביע, לא להישאר עם זה לבד. ואין שום סיבה שתישארי לבד עם זה, כל כך הרבה אנשים יודעים על מה את מדברת ומרגישים אותו דבר. מרגישים מבולבלים, בודדים, לא-בדיוק-שייכים-למקום-מסוים. אם נשתיק את שיח הזהויות לרגע, נוכל לשמוע את מפלי הניאגרה של הסובייקטיביות של כולנו, של האנושיות שלנו, רועשים וגועשים, משפריצים לכל עבר. זה כבר הפך עבורנו לרעש לבן, אבל אם נעצור ונקשיב – בתוך הקונכיה של כל אחד/ת אפשר לשמוע את הים הזה.
אז על מה המאבק הזה? אני לא יודעת. אין לי תשובה. אבל יש לי תחושה שאם יוצאים אליו מתוך המקום הכי פרטי, של זעקת הנוכחות, יש לזה תוקף. ויש לזה משקל. אדם באשר הוא אדם, אזרח באשר הוא אזרח, שרוצה את ההכרה מהמדינה בזהותו הבסיסית. כאן, אגב, ראוי להזכיר את החוקה (או היעדרה של אחת כזו). לטעמי, אם יש איזה מכנה משותף לכל האוהלים, הקרוואנים, הערסלים והציליות בישראל – הוא צריך להתבטא בדרישה לכונן סוף סוף חוקה בישראל. כי חוקה יכולה להביא לידי ביטוי בדיוק את הדבר הזה – את ההכרה של המדינה, כגוף שפועל בשם ולמען אזרחיה, בזכותם של אנשים כפרטים (עוד לפני זכויותיהם כקבוצות) לרווחה בימי חייהם, לחירות, לכבוד, לפרטיות, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה, לרכוש, לדיור ולשלווה. משם נגזר הכל. זה הבסיס. זה הקו האדום שממנו אסור לסגת.
בקיצור, בעיניי, אם המחאה תביא לכינון חוקה בישראל, דיינו.
אני מקבלת קצבה בגין הפרעה דו-קוטבית וגם אותי כל המחאה הזו (שהגיעה בדיוק עם נסיקה ללא חגורת בטיחות של הרוח) הכניסה לאיזה משבר זהות (וגם לצרות כלכליות, אבל זה כבר סיפור אחר). אני פעילה למדי במאהלים (גם כי אכפת לי וגם כי מצבי כרגע הוא … כפי שצוין) אבל אני תמיד פעילה לצד "הם" כלשהו ואני נאבקת על "דרישותיהם" ואין לי איפה לומר "אנחנו". גם לפני המחאה לא היה לי, אף פעם לא היה לי, אבל עכשיו כשכולם מסביב אומרים "אנחנו" אני מרגישה אפילו קצת יותר מוזר. אני נולדתי בבת ים וגדלתי בכפר שלם ועכשיו אני חיה במרכז תל אביב עם שותפה ושכירות של 1800 שקל, ואני כמוך מקבלת קצבת נכות והשתתפות בשכר דירה והקלה בארנונה וגם תוספת קטנה לקצבה למקרים מיוחדים וגם עושה ג'ובים קטנים מהבית בתכנות ולמדתי אמנות אבל אני חשה חוסר נוחות נוראי בפתיחות בגלריות ובמוזיאונים ובכל מוסד תרבות "גבוהה". אני לא יכולה לומר "אנחנו" במאבק האמנים, כי למרות שכמוהם גם לי אין סטודיו וכסף למצלמות וצבעים ובדים, לי גם בקושי יש כסף לאוכל ולשכ"ד, שלא לדבר על כסף לתואר שני ובכלל אני כבר בקושי עושה אמנות, אני לוקחת לעיתים קרובות מדי הלוואות מאחותי, כי ההורים שלי גם הם לא במצב שבו הם יכולים לעזור. האמנים שאני רואה מסביבי קונים בגדים, טסים לחו"ל, משלבים מילים באנגלית בהרבה משפטים שלהם, יש לרובם הורים אינטלקטואליים וידע עצום בתרבות ועבודה, אולי קשה, אבל מכניסה- אני לא שייכת שם. אני גם לא יכולה לומר "אנחנו" במחאת השכונות, כי אמנם גדלתי בשכונה והמצוקות של אנשי השכונות איתי עד היום אבל למדתי אמנות וקראתי קפקא ואני לא אוהדת כדורגל ולא שומעת ליאור נרקיס והאנטרנט הוא הבית השני שלי ובכלל גם שם אני לא שייכת. ובמאבק הנכים, גם שם אני לא יכולה לומר "אנחנו" כי בכל זאת יש לי רגליים וידיים ואפילו בין "פגועי הנפש" מצבי טוב (בכלל זה הכל משחק, זה חייב להיות וכו') אין לי הזיות ואני לא בוהה בקיר עם עיניים מזוגגות ומזילה ריר על החולצה בסך הכל נעה בין תאווה חסרת מעצורים לחיים לבין רצון לשים להם קץ וזה נשלט חלקית ובעיקר מתעתע.
(הי מיכל, תודה. ריגש אותי למרות הנימה הרחוקה והטכנית שלו).
נתאי –
In order to be the change you want to see in the world, you must first be someone – אני מסכימה שנכון להשתמש במאבק כתיבת-תהודה, אני פחות בטוחה לגבי האופן, פחות בטוחה בנוגע ליכולת להתפשט מגבולות השיח מרגע שנוצר כזה, ויתירה על כך: לא בטוחה עד כמה נכון להגמיש את גבולות השיח כדי להכיל עוד ועוד תכנים. צודק יואב, ולו במידה מוגבלת, באמירה שהסקטוריאליות משמשת גם כדי לנגח את הפלגים השונים זה בזה. אני לא חושבת שזו הצדקה להתעלם מהעובדה שיש ציבורים שונים עם צרכים שונים, אני כן חושבת שהמאבק/מחאה/מהפכה מתרחשת בקונטקסט ומציפה צרכים קונקרטיים.
יואב –
שוב אתה נסחף לדמגוגיה, וחבל. אשר לחלק הענייני של הודעתך: גם רומא לא נבנתה ביום אחד.
איתמר ומרמיט –
תודה.
וגם לך, יוליה. כדי להשמיע יש צורך באנשים שיקשיבו. תודה על ההקשבה.
ל' – כן. כל כך כן. בדיוק ככה.
הי ביקשתי שימחקו את התגובות שלי, כי הרגשתי שהן באמת לא לגמרי מתאימות. אפרסם משהו דומה ומתאים יותר בקרוב. תודה על הפוסט! הוא עורר בי מחשבה רבה.