כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות שרון אייל

כי היא יפה
 
שמחה גם. (תמונה מוואלה)
ואני יודעת שזו לא סיבה, אבל אני יש לי פטיש קטן לכיאורוגרפיות; כמעט כולן יפות בעיניי. זה בטח אומר משהו.

כי היא עושה לך להקשיב למוזיקה
במחול, באופן כללי, אפשר לדבר על ציר של התייחסות למוזיקה. הקצה האחד של הציר הוא הקצה המתואם. בקצה זה נמצא למשל בלט קלאסי או show מסוג אלווין איילי שבהם המוזיקה מכתיבה לחלוטין את הקצב של צעדי הרקדנים. אם המוזיקה מהירה, הרקדנים ינועו מהר. אם במוזיקה יש דגש כלשהו, הרקדנים ישימו את אותו דגש. הקצה השני הוא קצה ההתעלמות (לא השם הכי מוצלח, אבל הכי קרוב שיכולתי לחשוב עליו) שבו נמצא הופעות מחול שמשתמשות במוזיקה בתור אווירה בלבד או כאלו שמוותרות על מוזיקה לחלוטין, ומניחות לרקדנים לנוע לפי קצב פנימי, שלהם או מוכתב מראש.
BILL, המופע האחרון שהיא יצרה לרקדני להקת בת-שבע, מתחיל בקטעי סולו. זו רק ההתחלה של המחול, ואתה עוד מתמקם לך בכיסא ומתרכז כדי להכניס את עצמך לעולם שנפרש מולך, והנה הפתעה: לרגעים הרקדנים נעים במנותק מהמוזיקה, ולרגעים הם נעים במתואם. יש לזה אפקט מדהים, כי אתה חייב לזנוח הכל, את כל מה שחשבת שאתה יכול להבין ממחול באופן אוטומטי, על פי קונבציות קיימות, ולהתחיל להקשיב, ולנסות להבין איך היא משטחת את רגעי המוזיקה ורגעי השקט לכדי קו אחד. וישר זה עושה לך לחשוב על האזנה למוזיקה באופן כללי: לפעמים אתה ממש מקשיב והקצב הפנימי שלך נהיה מתואם עם המוזיקה ולרגעים הקצב של המוזיקה משחרר אותך לדברים אחרים שמתרוצצים לך בראש, ואתה מתנתק מהמוזיקה הממשית.

כי היא עושה לך להקשיב לעצמך
ב-BILL כל הרקדנים, הגברים והנשים כאחד, לבושים בבגד גוף בצבע עור שמכסה את כל הגוף. השערות שלהם צבועות בלבן. העיניים שלהם מכוסות בעדשות מגע כחולות. מה ששרון אייל בעצמה מכנה: ללבוש תחושה של עירום. נעה מולך שורה של גופים נהדרים, גופים שהם כלי עבודה, גופים שיודעים מה שהם עושים, ובתוך האחידות הזו אתה מתחיל לתת סימנים. לזה יש רגליים ארוכות. להיא יש תחת מפתיע בעגילותו. לזה יש המון המון נשימה בבטן. וכולם כל כך יפים. וזו רק ההתחלה. אחר כך הם מתחילים להזיע. והם מזיעים כמובן בקצב שונה ובכמות שונה. והזיעה הופכת את בגד הגוף האחיד שלהם לאחר. היא מחזירה כל אחד מהם לאינדודואליות שלו. ואתה יודע שזה לא במקרה. זו לא טעות של עיצוב תלבושות. זה התהליך הרצוי וזו הדרך לדבר איכשהו על מה שקורה בין אחידות לייחודיות. ואתה מתחיל לחשוב על גוף; על היכולת שלו להביע דברים שכולם מביעים ועל דברים שרק אתה מביע. על היכולת שלו להתכופף ולהימתח. על היכולת שלו לפרפר. להתכווץ במפתיע. לקפוף גבוה. ובתוך כל מפגן היכולת הזה אתה פתאום חושב, מה עם הגוף שלי, האם יכול להיות שגם הוא כל כך יפה?

 

כי היא היוצרת הכי אורבנית שאני מכירה
אורבניות בשבילי היא המרחב שבו יש מהכל. תל אביב היא לא רק שינקין פינת רוטשילד אלא גם כפר שלם ורמת אביב וברלין היא לא רק גרפיטי ומסיבות טכנו אלא גם גלריות מוקפדות ושכונות פועלים חסרות ייחוד. כך שפת התנועה (אני כל כך שונאת את צירוף המילים הזה. אבל הוא באמת היחיד שמתאר את השפה שבאמצעותה הופעות מחול מתקשרות איתך) של שרון אייל היא לא רק תנועות קפוצות של מחול מודרני, אלא גם תנועות הריקוד שאותן מבצעים קלאברים במועדונים אמיתיים, שהן קצביות ולא מצריכות אימון מיוחד, וגם תנועות מבלט קלאסי, שמגיעות מאסתטיקה של מלכים והן מוקפדות ומדוייקות, וגם תנועות מהקצה של אותה מסיבה של אותם קלאברים, שהן תנועות עייפות, קרובות לעוויתות ומתאימות לרגעים שאחרי הריקוד השבטי שמתחולל בערך באמצע המסיבה, וגם התנועות האישיות של כל אחד, שמתאימות לאופן שבו הגוף שלו בנוי. ומכל זה היא רוקחת שפה נהדרת שבאמת מדברת על גוף ועל שבטיות ועל אינדוודואליות אבל לא מפסיקה לרגע להיות יפה.
ואיך אפשר אורבניות בלי לדבר על מיניות. המיניות של העולם האמיתי מלווה הרבה פעמים ברגשות שליליים; בפחד מפני הזר, בפחד מפני פגיעה, במאבק על זכותך להחליט מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר, במאבק על השליטה בסיטואציה, במאבק בין רצונות שונים. אבל אם מסתכלים ממעוף הציפור על הכרך הגדול, על מגוון הרפתקאות שהוא טומן בחובו, מה שרואים זו ההתרגשות מהפוטנציאל. ושרון אייל לוקחת את הפוטנציאל הזה, מלבישה אותו על עשרות גופים יפים עירומים למחצה, ונותנת לך ללכת עם הפנטזיה, בלי לבקש ממך אחריות על התוצאות כלל וכלל, רק מדי פעם להתבדח איתך על זה שאתה בכלל חושב שפנטזיה כזאת קיימת.

כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות שרון אייל

24 תגובות “כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות שרון אייל”

  1. העדשות מגע הכחולות שבו אותי (וגם התשוקה שלך) אבל אורבניות בשבילי זה יסמין גודר. יותר מנוכר ורב שכבתי ופחות פוטוריסטי.
    ובאשר להתעלמות הלא מוצלחת – מרס קנינגהם, כוריאוגרף שהשפעתו יותר חשובה מהעבודה שלו, היה עושה שיתופי פעולה עם אמנים ומוסיקאים, כל אחד מה בראש שלו, בלי תיאומים והתאמות. או בניסוחו המלבב: "הגיע הזמן שהרקדנים ילמדו לרקוד על הרגליים שלהם במקום לרקוד על המוסיקה".
    ומה עם מרינה?!

  2. יופי של פוסט. מזדהה עם התשוקה לתנועה, לגוף, ולגוף האחר, זה ששילם את מחירו בכל היזע שחסכתי מעצמי.
    היה משהו בתלבושות ובכוריאוגרפיה שמאוד הזכיר לי את "מטרופולין", אולי משם האסוציאציה האורבנית שלך?
    וגם הקשר הזה שבין התנועה למוזיקה, שמרפה ומתקרב חליפות, הוא משהו שאייל לקחה ממורה ורבה נהרין, לדעתי, וומעוד רבים וטובים. הדיאלוג בין התנועה למוזיקה (ריקוד, כמו אופנה ועוד כמה ענפים ויזואליים-קינסתטיים באופיים, סובל ממחסור במלות תיאור בשל הפער בין החוויה המרחבית לבין היכולת לתמלל אותה. לכן נעשה שימוש בשפע של קלישאות שכבר מהוהות לגמרי במרפקים מרוב שימוש, כגון "שפת התנועה" שהזכרת (עם כוכבית) בפוסט.
    ואת המיניות, את אולי זוכרת, אני משייכת לריקוד כתכונה אינהרנטית שלו, ולא לאורבניות הספציפית.

  3. פוסט מגניב לאללה.
    ומעניין אותי לדעת: איך את יודעת שההזעה בבגד הגוף אינה טעות? בגלל צבעי הבגד? בגלל שזה מסתנכרן עם הריקוד? כלומר, מה הופך אלמנט, שהיה יכול להיות בכל מצב אחר פשוט רעש לבן (זיעה על פני הזמר במופע רוק) לחלק אינהרנטי מהפרשנות?

  4. אף פעם עוד לא ראיתי יסמין גודר. עוול שאני הולכת לתקן ביום רביעי הקרוב :)

    משפט טוב. אני דווקא אוהבת את קניגהם. אבל יותר כמשתתפת בשיעורי מחול מאשר כצופה, אני מודה.

    מרינה בקרוב!

  5. אפפעם עוד לא ראיתי את מטרופולין. עוול שאני הולכת לתקן מתישהו :)

    אני חושבת שהיא עושה את זה, את ההתקרבות וההתרחקות, הרבה הרבה יותר טוב ממנו.
    וכן, אין מקום מכובד שהוא אירוטי יותר מסוזן דלל.

  6. מעניין אותי מה תחשבי. כי אצלך מחול זה על אנרגיה ושמחה (ועל עוד דברים, כמובן, כמובן) ואצל יסמין גודר זה יותר קשור לתרבות (במובן המורכב והחד של המילה, ועדיין).

  7. תודה :)

    אני חושבת שבעיקר בגלל התאורה. התאורה משחקת עם העובדה שהגוף בבגד גוף הזה נראה כמעט עירום. כשבגד הגוף רטוב, האפקט הזה נעלם, כי אין מה שיחזיר את האור. איכשהו נראה לי שלקחו את זה בחשבון כי אחרת היו עושים משהו אחר עם התאורה.

    (אבל זה גם נובע מהתקווה שלי שיש מקום אחד במדינה הזו שהוא אינו SBC, והוא חושב על הכל עד הסוף. וברור שאם יש רקדנים בבגד גוף שכולל ידיים ורגליים, הם יזיעו).

  8. עוז, יצא לך מצחיק. כי זה בדיוק מחבר בין הפוסט האחרון שלי על ריקוד לבין הפוסט הקודם של איתמר על הספרות כדבר שימושי, לכדי הריקוד כדבר שימושי באמונה.

  9. ועכשיו שמתי לב שכתבת על שפת התנועה, וגורדייף התייחס לריקוד בתר שפה, שפה אובייקטיבית אם אני לא טועה, ולכן גם הקפיד לסדר אותו בחוקים נוקשים סביב האנגרם וכו'.
    נראה לי שהרעיון הוא שהמוסיקה משתלבת עם התנועות המתוכננות של הריקוד וההפעלה של הגוף כדי להיכנס למצב תודעתי רגשי-שכלי-גופני שמאפשר לקרוא את השפה.

  10. איזה יופי כתבת. אבל בקטעים שהעלית לא ראיתי את ההתנתקות מהמוזיקה שדיברת עליה.
    את הראשון אהבתי מאוד, השני דכדך אותי מאוד.

  11. "התקווה שלי שיש מקום אחד במדינה הזו שהוא אינו SBC" זה משפט ממש יפה.
    בכלל הנקודה הזאת גרמה לי לחשוב על זה שבמעט מחול ותיאטרון-מחול שיצא לי לראות הדבר העיקרי שמצאתי את עצמי מתרגשת ממנו זה הנסיון הבלתי פוסק והכושל בהכרח לנחש מה היחס בין מה שמכוון ומה שלא מכוון.
    נראה לי כי במחול יש אנשים אמיתיים שזזים באמת עם הגוף האמיתי שלהם על מגבלותיו האמיתיות, והגוף הזה עירום יחסית וחושף את עצמו כל הזמן בכל מיני דרכים כמו זיעה או סקסיות ועוד כלמיני. (יותר מתיאטרון שבו איכשהו השחקנים מפגינים כל הזמן שזה 'לא באמת הם', ויש להם מרווח לעשות את זה כי הגוף זה פחות העניין, ואילו מחול שולח אותך להסתכל על הגוף והגוף הוא תמיד הגוף האמיתי. [כמו שאיתמר ציטט פעם הגדרה של שפה בתור "מה שאפשר לשקר בו".])

    ושרון אייל אכן יפה, וגם הפוסט.

    (מעניין אבל, גם אפרופו העניין הזה של החושפנות של מחול, שבחרת לכתוב אותו בלשון "אתה")

  12. אני הולכת הרבה להופעות מחול (זה יקר. אז כמה שאפשר), ובכל זאת לקח לי שנים על גבי שנים להשתחרר מהזוועה ששומעים את הצעדים של הרקדנים על הבמה אם יושבים קרוב מדי. זה תמיד היה כל כך נורא בעיניי. מין משהו ארצי כזה שמחלל את קדושת המחול. (וקשור כמובן לזה שכשאני הייתי על נעלי אצבע לא הייתי חצי קלילה ממה שהרקדנית האמיתית אמורה להיות, והגבס בנעליים השמיע את צעקתו בכל פעם שהתקרבתי לטווח שמיעה).
    או במלים אחרות, כן, אני לגמרי מבינה את הניסיון להבין מה מכוון ומה לא.

    (אני תמיד כותבת ב"אתה" :), אלא אם כן אני כותבת על הקוראת או משהו).

  13. תודה :)

    זה היה מאד מתסכל לכתוב את הפוסט הזה. גם כי מחול זה משהו שנוטה להתעמעם בזיכרון די מהר. וגם בגלל העובדה שלמרות שאנחנו ב-2010 יש כל כך מעט קטעי וידאו רשמיים או חצי רשמיים או אפילו לא רשמיים כלל אבל הגיוניים לשימוש שמצליחים להעביר את חווית המחול. הקטעים ששמתי הם אלו שיש, אבל הם די קקי. אני חושבת שבאמיתי לא היית מידכדכת.

  14. כתבת דברים מאוד יפים, תודה. רק דבר קטן: מאז ביל עלתה עבודה נוספת של אייל, גירסתה לפטרושקה של סטרווינסקי. לא ראיתי, אבל בטח היה מעניין מאוד (ויקר, מאוד יקר…)

  15. האמת שעשית לי חשק עז לראות את זה בלייב, ומיד אחרי שקראתי את הפוסט וראיתי את הקליפים חיפשתי אבל לא מצאתי שום מועדי הופעות שהם לא בעבר הדי רחוק.

  16. אם תלכי לאתר של סוזן דלל, ותחפשי את לוח ההופעות לדצמבר, תמצאי שם שיש איזה שבוע שלם שמציגים את זה. נראה לי שכדאי לקנות כרטיס עכשיו.
    (הייתי נותנת לינק. זה לא שאני עצלנית, אבל לא היה שום לינק אחד מבודד לאירועי ביל בדצמבר :) )

  17. תיאורך של הופעות המחול היה מעניין, אני מתכוונת לציר שבין תיאום מוחלט עם המוזיקה לחוסר תיאום מוחלט, מעניין הייתי אומרת..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>