לא התכוונתי, אבל יצא מחווה לקרן.
1.
ראשית, הכותרת. מוחלטת, דפניטיבית. זה לא "עלייתו ונפילתו של היטלר", ולא "רוע ירקרק". סתם "היטלר". קשה לדמיין כותרת יומרנית יותר. כנראה שאין. "היטלר" הוא כמו "היטלר וזהו" או "רק היטלר" או "היטלר, כל מה שרציתם לדעת על".
ספרים אחרים, עם כותרת דומה, לא היו יוצרים את אותו האפקט. נסו לגלגל על הלשון את "סטלין" או "אטילה". קרוב, אבל לא זה. אי אפשר לכתוב ספר על היטלר מבלי שזה יהפוך לעוד ספר על היטלר, כלומר ייכנס לספרייה המתרחבת של עשרות או מאות או אלפי הביוגרפיות שנכתבו עליו. צריך אומץ להיכנס לספרייה כזו עם רק "היטלר" על הלשון.
2.
לקרוא ספר על היטלר. אתה מכיר את הסיפור, לפחות בגדול. אם לא דחפו לך את הסיפור הזה עד כה, כנראה שלא דחפו לך סיפורים בכלל. יש לך בראש דמוקרטיה מתגוננת, אנשלוס, גרינג, גבלס, נאצים, מלחמת עולם, פנצרים, חורף רוסי, בונקר, התאבדות. אתה מחזיק תוואי סיפור כללי, בנקודות מסוימות פרטני יותר, בנקודות אחרות מעורפל, שנראה קצת כמו מפות המלחמה בספרים, עם חצים עבים שנעים ממרכז אירופה לעבר צרפת ורוסיה (ופולין, הריין, אוסטריה, צ'כיה וכו'). ופתאום לקרוא את זה, ולראות איך כל אחד מהחצים העבים הללו מתמלא פרטים קטנים, משתנה קצת בקצוות, מתקרזל במפתיע. וגם זו, אתה יודע, חוויה שמיוחדת לנושא המסוים הזה, תוצאה ישירה של מידע שהצטבר במשך שנים, שעבר פורמליזציה נוקשה בספרי לימוד ותוכניות בערוץ ההיסטוריה.
3.
איך, ככותב, מחליט אדם לספר שוב את מה שסופר כבר שוב ושוב, ברזולוציות הנמוכות והגבוהות ביותר שניתן להעלות על הדעת? ואיך אתה אמור לקרוא את הדבר הזה? אפילו הזיכרון מתמרד. אתה קורא, מתמלא פרטים ושמות, ויודע שבעמוד הבא תשכח, שכל מה שיוותר מזה הוא תבנית גסה, מצוירת בעיפרון עבה; שמכל השמות והוויכוחים תיוותר לך רק צללית של דינמיקה, רוח הרפאים של הנאציזם שמהלכת אימים על אירופה.
ומיד אתה חושב שזה די דומה גם לעולם, ושמכל הפרטים תמיד נשאר לך רק המדרון. ואז אתה הודף את המחשבה. סימטרית מדי. ובכל הנוגע לנאצים, צפויה.
4.
הספר מתחיל בנבירה טרחנית בעץ המשפחה של אדולף. כמו שער נעול, שתקוותך היחידה לפתוח אותו היא לכרסם את העץ באיטיות. כמו סימן: כאן רציניים.
5.
בערך בעמ' 30, כשהיטלר עדיין אדולף, הוא מתגלה כטיפוס לא נעים. זה כאילו מצחיק, אבל בעצם מפתיע. מאוד. לא רק בגלל ששנים של ספרות ואלוהים יודע כמה מיתוסים פסיכולוגיים מובלעים גרמו לי לצפות לעיצוב אופי הדרגתי או לשינוי חד, מונע טראומה, אלא בגלל שנראה היה שזו חלק מההבטחה של הספר, כשהוא עוד שוכב על המדף, כולו פוטנציאל. איזו סיבה יש לקרוא על היטלר אם לא כדי להבין כיצד היטלר נעשה. אבל לא. הוא נולד חרא. ואם לא נולד כך, היה כך מגיל צעיר מספיק בכדי שזה לא ישנה כלום. זה מהמם, המיזוג המוזר הזה בין ההיסטוריה לבין הספרות. אתה קורא היסטוריה ומצפה לספרות, ואתה מתחיל להבין עד כמה זה כך רק כאשר ההיסטוריה מתנגשת בציפיות הספרותיות שלך.
6.
בערך בעמ' אפס מתחוור דבר נוסף: איאן קרשו מתעב את היטלר. אתה מצפה לזה, אבל עדיין מוזר לראות את זה מתגשם במהלך הקריאה. אתה לא רגיל למחברים ששונאים את הדמויות שלהם, אפילו בקריאת היסטוריה. ואתה יודע שקרשו לא רק מתעב את היטלר, עליו להראות זאת שוב ושוב. כי אי אפשר לדבר על היטלר בטון ניטראלי, ובטח שלא בחיבה. חלק מהמקום המיוחד של האיש הזה בהיסטוריה.
7.
קראתי את הכרך הראשון במהירות, ושמתי לב שהקריאה שלי כמעט תועלתנית. למצוא עצות התארגנות ותעמולה מהנאצים. אני מזדעזע, אבל לא מצליח להפסיק לקרוא כך. רורטי בטח היה אומר משהו על לקרוא כלהשתמש, וזה, כמובן, נכון. אני משתמש בספר, לא רק קורא אותו. חיי, הדברים שהתחלתי לגעת בהם לאחרונה, הם חלק מהפילטרים שדרכם מתמיין הסיפור של היטלר מחדש. אולי לא הייתי שם לב לזה כך, לולא הייתי מזדעזע. כלומר, לולא זה היה היטלר. אבל הקריאה כשימוש שם, והיא מבליטה אלמנטים ומצניעה אלמנטים אחרים, והיא חלק מהאופן שבו הספר הזה הופך לתבניות מסוכמות בזיכרון.
8.
ואז, לקראת סוף הכרך הראשון, עברתי לקרוא את כל ההמשכים של "חולית", מלבד השני, שלא הצלחתי להשיג. וגם אותם קראתי כך, כספרי הדרכה פוליטיים. יש משהו מאוד חצוף בפרנק הרברט, משהו שרק מד"ב יכול לאפשר; "חולית" הם לא יותר מהדגמות עלילתיות לממשלי זן, לעצות הפוליטיות של הרברט עצמו. יוהרה שמוסווית בכסות עלילתית. ואני אוהב את העצות הפוליטיות ואת היוהרה גם, מלבד כאשר אלו מתנגשות בתפיסות שלי.
9.
אני מסיים את חולית, וחוזר להיטלר. אבל לא להרבה זמן. קצת אחר כך אני קורא שוב את "V for Vandetta" של אלן מור. למה בחרתי דווקא את זה? מוצא רמיזות לנאצים למכביר: בחורה שרה קברט קצר, ומזכירה, כשנינות, את "כוח באמצעות שמחה", ארגון הפנאי ותיירות הפנים הנאצי; הסיסמאות של המשטר בקומיקס נראות כהעתק מדויק של הסיסמה של "הנחשול השלישי"; והיו עוד, ועוד כמה שבטח לא ראיתי.
10.
חזרה להיטלר. הוא עולה לשלטון היכנשהו באמצע הכרך הראשון, והכל משתנה. בהתחלה זה מזכיר לי את חוקיות החלום של המציאות. מרגע שדבר מה מתרחש בחלום, לא משנה כמה מופרך, הוא נעשה הגיוני, חלק בלתי נפרד מהחלום כולו. כך גם כאן. היטלר עולה לשלטון, ופתאום היטלר נראה סביר. כך גם כאן, כלומר בארץ. חיילים מכריחים ילד לפתוח תיקים שהם חושדים כי הם ממולכדים, ופתאום יש טורי בעד ונגד. אם זה קרה, זה חלק הגיוני מהעולם.
11.
בכרך השני מתגברת תחושה לא נוחה, שמלווה אותי כבר מאמצע הכרך הראשון. רק אחרי 100 עמודים אני מבין מה זה – אני מרגיש כאילו אני צופה ב"בית הלבן", רק של הרעים. יש בזה משהו משכר, ונראה לי שאני מבין פתאום למה קרשו רצה בכל זאת לכתוב את הביוגרפיה הזו. "אירופה בתנועה," אומר היטלר, וקרשו עוקב אחר האיש שחולל את התנועה, האיש שהתנועה הגשימה עצמה דרכו. זה קצת מזכיר ספרי ריגול פתאום. ספרי ריגול אף פעם לא בנויים רק מאנשים, הם בנויים מבני אדם שהם חלק ממערכות שלמות – מדינות, מוסדות ביטחון, סניפים. וחלק מההנאה נובע מהאופן שבו מערכות גדולות מתמודדות זו מול זו באמצעות אנשים.
12.
אבל פתאום, באמצע האנשלוס, זה נהיה יותר מדי. אני עוצר, ומתחיל לקרוא את "הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר וקליי" (הנפלא, אגב. והתודות לאסף דבורי). ושוב, נאצים. הם בכל מקום.
13.
מדי פעם אני חוזר להיטלר. בקושי עברתי את האנשלוס. הקריאה מטרידה, מוזרה. כתבתי את זה בנקודות, כי כך גם אני חווה את הספר הזה. ואי אפשר אלא להרגיש את הרושם שעשה היטלר על המציאות, לא רק בעצם קיומו של הספר, אלא באופן שבו הספר כתוב. בסלידה המופגנת של קרשו מהיטלר, בהזדעזעויות הקטנות שלי, בהפתעה מהאופי המחורבן של היטלר הילד. היטלר הוא כמו ספינה שטבעה בשלולית, ואתה לא יכול לכתוב אודותיו מבלי לשחות נגד הגלים; ואתה לא יכול לקרוא אודותיו מבלי לחוש את ההדף. כך, עדיין כך.
מצאתי פעם ברחוב ספר "שיחות עם היטלר" שיצא בעברית ב1941 (מחיר כל ספר בסדרה 60 מא"י). כתב אותו הרמן ראושנינג, נאצי פרוסי שעל פי הניסוח ה"מגילת רותי" של הפתיח "עזב את משרתו, את מפלתו וארצו ואסר מלחמה על מנהיגו". זה היה במשך זמן ארוך ספר ארוחת הבוקר שלי (הדרישות: מספיק מעניין כדי לחזור אליו אבל לא כזה שיסחף אותך ויעלים לך את הבוקר.) ולמרות שגם הוא נגוע מתוקף הנסיבות, הוא שונה. גם כי זו רק השנה השנייה למלחמה והסוף פתוח, וגם כי זה ספר יד ראשונה, כלומר אוטוביוגרפי במידה מסוימת שזה תמיד יותר מעניין וייחודי מהמחית יד שנייה של הביוגרפים.
בהקדמה למשל הוא כותב שרק כיום מוכן העולם לראות בהיטלר ובתנועתו את "אשר הינם באמת: הפרשים האפוקליפטיים נושאי הקץ לעולם" ובהמשך הוא אומר שהיטלר "אדם מוגבל עד עמקי יסודותיו, עבד ליצריו, מקבל כאן כמין דון קישוט, דברים כפשוטם, דברים שאחרים נתנסו בהם עד עכשיו רק נסיון רוחני בלבד". דימוי הפרש האפוקליפטי הוא מן הסתם דרמטי מדי בשביל היסטוריון מכובד, ולהשוות את היטלר לדון קישוט לא משנה באיזה הקשר – על זה לבד אפשר לכתוב פוסט.
בקיצור, רציתי להגיד (מה שכנראה אמרת בפוסט) שאפשר להגיד על היטלר משהו רק מתוך תלישות או בידיון.
ומאד נהניתי מהפוסט. הקריאה שלך הופכת גם את קרשו לספר ארוחת בוקר (בתנאי שמוכנים לפתוח בו את היום).
כשהייתי סטודנט, בשנה ג' אם אני לא טועה, יצא לי להסתובב ב"דיונון" עם חבר. בזמן שהסתובבנו שם, ניגש אלי אדם בגיל העמידה שמשום מה טעה וחשב שאני עובד בחנות, ושאל אותי איפה הוא יכול למצוא את הביוגרפיה החדשה של היטלר. בתגובה אמרתי לו "בשביל מה אתה צריך את זה? אתה הרי יודע את הסוף".
אוי, מגניב ממש. יכול להיות ממש מעניין לראות את ההבדל בין האופן שבו התייחסו להיטלר כאשר הוא עוד חי, והצטברות השיח סביבו היתה שונה מאשר היום (חדשות ופרשנויות, ופחות היסטוריה או מיתוסים היסטוריים), לעומת הכתיבה עליו היום, לאחר שהצטבר שיח מסוג אחר. אני זוכר את הסוף של "מימזיס" של אוארבך, שגם הוא נשמע מאוד אפוקליפטי ועם טון דומה מאוד לזה של ראושנינג. מגניב, מגניב, מגניב.
אה, כן. אבל הרשות נתונה
אני אוהבת את המעקב אחר הקריאות שלך. תמיד אתה רואה שם דברים שאני לא. על העניין הזה עם להשתמש בספר. אתה יכול להרחיב? אני לא מכירה.
פוסט מצוין ממש. המון נקודות נהדרות.
שתי מחשבות משלי בעקבות הפוסט:
התיאור שלך ש-"אתה קורא היסטוריה ומצפה לספרות" הוא מוצלח מאוד, ואני חושב שהוא אפילו תקף ביתר שאת בנוגע להיסטוריה של מלחמת העולם השניה. מלחמת העולם השניה הפכה בתפיסה שלנו לאירוע מיתי וא-היסטורי. לאירוע ספרותי. דרך ההבניה של הנאצים כ-"רע המוחלט" ומכיוון שהם נוצחו אנחנו יכולים לבנות את סיפורה של מלחמת העולם השניה כמו היא היתה חלק מ-"שר הטבעות" או "מלחמת הכוכבים". כאירוע א-היסטורי אנחנו משתמשים בה להצדקות פוליטיות ולמעשה כל טקס ה-"אסור להשוות" (כשכל הזמן משווים, כמובן), הוא חלק מהסיפור הזה. אני חושב שזו גם הסיבה לריבוי העצום של ספרי היסטוריה שעוסקים בתקופה הזו. במקום כלשהו הם לא נחווים בכלל כספרי היסטוריה אלא כספרות של קרב הטוב-ברע המיתי, שכונן את המציאות שאנחנו חיים בה כמציאות בעלת משמעות מוגדרת. בעצם ספרי מיתולוגיה.
הקטע עם "חוקיות החלום של המציאות" המם אותי כבר כשהזכרת אותו בעל פה אתמול, וככל שאני חושב עליו יותר ככה אני מוצא בו יותר עושר. כי הוא מעיד על משהו באיך שבני אדם מגיבים למציאות, וברמה הפוליטית – על איך מדרון חלקלק הופך לכזה. זה מזכיר קצת את הקביעות הללו שנשמעו חדשות לבקרים ש-"אם נתניהו יהיה ראש ממשלה אני עוזב את הארץ" ואחר כך אפשר להחליף את "נתניהו" ב-"שרון" והיום ב-"ליברמן". ואפשר בעצם להחליף את המבנה "אם X יהיה ראש ממשלה אני עוזב את הארץ" במבנה הכללי "אם יקרה X אני עוזב את הארץ". והנה – הדברים האלה קורים ואנשים פשוט ממשיכים לחיות ולקבל את המציאות מחדש, כשהם מבנים לתוכה הצדקות פוליטיות ורציונליזציות.
תודה
רורטי מדבר על קריאה כסוג של שימוש בספר. כלומר, אין קריאה נכונה, אלא סוגי שימוש שונים שאת יכולה לעשות ביצירה, שנכונות הקריאה מתמפה לפיהם. אני, נניח, השתמשתי בהיטלר כספר הדרכה פוליטי, בין היתר, אבל יכולתי גם להשתמש בו כאובייקט אסתטי (ולשפוט אותו לפי זה, ולמצוא בו דברים אחרים בהתאם). שזה, בעצם, די הגיוני בסך הכל, ומשום מה עורר הרבה מאוד רעש בזמנו בקרב סטרוקטורליסטים.
יובל: לגמרי. לא חשבתי אפילו עד כמה מלחמת העולם השניה מעלה בך את הציפיות האלה.
אחת הנקודות שלא הכנסתי לפוסט היתה בנוגע לתמות של קרשו עצמו: המעבר של היטלר מהיבריס לנמסיס, כמובן, או הרדיקליזציה מלמטה של הרייך השלישי. זה די צפוי בעצם, תמות כאלה הן כמעט דרישת קדם של כתיבה היסטורית, אבל לא לחינם התמות הללו מתכתבתות כל כך עם המיתי. לא ראיתי את זה קודם.
וחוקיות החלום: גם אותי זה טלטל כשחשבתי על זה. מה שאתה אמרת, בדיוק.
יובל: מצד שני, כוח המשיכה של ספרים כאלו זה הקונקרטיזציה-לכדי-פרטים-יומיומיים-ומורכבות-ריאליסטית שהם מציעים לאפוס ההירואי של כוחות האור והאופל שאנחנו מכירים כבר. בדיוק משום כך איתמר הופתע שהיטלר רע מנעוריו; זה שובר את הציפייה לקונבנציות של רומן ריאליסטי.
נראה לי שהעניין הוא לא הניגוד בין 'הסטוריות' ו'בדיון', אלא שספרים כאלו בנויים על המתח בין שני ז'אנרים ספרותיים שונים שדרכם אנחנו רגילים לקבל את ההסטוריה שלנו – האפוס והרומן – וההתנגשות ביניהם גורמת לנו רגע להרגיש שיש הסטוריה "אמיתית" מאחורי הנרטיבים המתחרים.
פוסט ממש יפה, איתמר
וגם, אפרופו תגובת ה"אבל הרשות נתונה" היפהפיה שלך למעלה:
באחטין ידידנו משכבר הימים מבדיל בין האפוס לבין הרומן בזה שהאפוס מתרחש בעבר מושלם סגור לגמרי שבו "הסוף ידוע" ואילו הרומן מתרחש בהווה פתוח שבו "הרשות נתונה". [בעצם אולי זה גם מה שאומר אוארבך במימזיס?] אולי הנטייה לערבב את הז'אנרים האלו בספרות הסטורית קשורה לזה שספרות הסטורית היא ניסיון לראות את הסגור כאילו הוא פתוח, לנסות לדמיין איך זה היה כשהוא היה פתוח. ובעצם כבר כתבת על זה.
יפה!
עכשיו השאלה היא האם גם ספרות היסטורית פופולרית שעוסקת בנושאים שיותר קשה לנו לחשוב עליהם בתור "אפוס הירואי של כוחות האור והאופל" תציג את המתח הזה באותה הצורה.
יפיפה. מצפה לדיווח על כרך 2.
מזדהה עם תחושת הקריאה בספרים היסטוריים, במיוחד אחרי שקראתי כמה וכמה ספרים שהם חצי ביוגרפיה (בד"כ עצמית) וחצי בדיה.
יש לי את הספר השני של חולית (באנגלית), הוא די כיפי, אבל שונה מהאחרים. אני מאוד נהנתי ממנו, הוא מזכיר טלנובלה מעט, אבל לא נתתי לזה לעצור בעדי.