נקמת היורמים: ללכת למסיבה עם הילדים של 'אם תרצו'

תמיר כפרי, מתאם פעילות אם תרצו באוניברסיטת בן גוריון בדיוק לאחר מסע ההפחדה הארצי נגד הקרן החדשה לישראל; אין ספור התקפות אישיות נגד שמאלנים ופרופסורים שלטענת 'אם תרצו' אינם ציונים מספיק; ולאחר שזכו לתמיכתו של של שר החינוך גדעון סער; תא הסטודנטים 'אם תרצו', שמגדירים את עצמם כתנועת "מרכז", התכנסו ללילה של חגיגות. חברי התא התאספו ב"תאודור", בר יוקרתי בהרצליה שנקרא על שם האיש ש'אם תרצו' טוענים שנתן להם השראה "למהפכה הציונית השנייה" – תאודור הרצל. האג'נדה של הערב: החרמת המרצים האנטי-ציונים, לטענת 'אם תרצו', באוניברסיטת בן גוריון.

ליד הדלת של הבר עמד צעיר קודר, לועס חתיכת פיצה. זה היה ארז תדמור, ראש אגף מדיניות והסברה ב'אם תרצו'. תדמור ניגש אלינו ושאל מי אנחנו. ענינו שאנחנו תיירים יהודים-אמריקאים תמימים, ושאנחנו סקרנים לגבי קבוצת הסטודנטים שלו. "שמענו שיש איזה מסיבה כאן," אמרנו באנגלית.

בלי לטרוח להציג את עצמו, תדמור דיבר על תסביך הרדיפה האימתני שלו. "באוניברסיטה העברית עשיתי כל כך הרבה נזק לפרופסורים שאני לא יכול יותר להסתובב בחופשיות בקמפוס," ציין. "רוב האקדמאים כאן הם אנטי-ישראל ואנטי-ציונים. יש להם את החוצפה לומר שישראל היא מדינת אפרטהייד, שאנחנו קולוניאליסטים כי אנחנו הורגים ילדים. וכך אנחנו חייבים להגן על ערכי הציונות נגד מה שהם עושים."

למרות התרבות החתרנית בקמפוס, תדמור בטוח שהוא יצליח להכניע את עושי הרע: "האליטות הם בצד המפסיד. הן מייצגות רק שלושה אחוזים מהאוכלוסייה שהם השמאל הרדיקלי. אבל 70-80 אחוזים הם בצד שלנו".

תמיר כפרי מאם תרצו, מן הסתם בהופעה של "רוקי" מי הוא ארז תדמור? נצר למשפחה החילונית היחידה בהתנחלות הקיצונית קריית ארבע, תדמור חי כיום בהתנחלות אפרת עם אשתו ושני ילדיו. הוא התפרסם כשניהל את 'תא כתום', תא סטודנטים שנלחם בפינוי מגוש קטיף, ולאחר מכן הפנה את מרצו להתקפה על יוצרים שמבקרים את המקסימליזם הישראלי. "'ואלס עם באשיר' הוא כלי להרס הציונות," הכריז פעם תדמור. "הבמאי היה צריך לעשות במקומו סרט על הרצל".

ב'מעריב' מצוין כי תדמור הורשע במהלך שירותו הצבאי בגניבת מטען אצבע ותחמושת. הוא טען בבית דין צבאי כי הוא לקח את הנשק עבור 'ביטחון אישי'. התובעת הצבאית אמרה כי תדמור "בגד באמון הצבא"; בית המשפט החליט להוריד אותו לדרגת רב"ט ונתן לו מאסר בפועל של 45 יום וארבעה חודשים על תנאי.

במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', תדמור ארגן סדרת עימותים אלימים בין פעילי 'אם תרצו' לסטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית. כרזה של 'אם תרצו' הזהירה את הסטודנטים הערבים "נשרוף את הכפרים שלכם" ו"נתראה במילואים". תדמור היה מעורב בתקיפה של סטודנטיות שקראו לו "נאצי". המהומות שהוא ו'אם תרצו' הציתו נרגעו רק לאחר שמנהלי האוניברסיטה דרשו את פריסתם של כוחות מג"ב ויס"מ בקמפוס.

כפרי יורה באוייב לאחר השיחה עם תדמור, שני פעילים של 'אם תרצו' התקרבו אלינו כדי לדון בפוליטיקה סטודנטיאלית בארה"ב. אחד מהם, אדם צעיר, שמנמן ומרושל עם תספורת צבאית, שאל אותנו "קראתם פעם את ' The Professors' של דוויד הורוביץ? הורוביץ היה שמאלני פעם, כך שהוא יודע את האמת על השמאל במדינה שלכם". עם קמפיין "מגילת הזכויות לאקדמאים" הכושל שלו, שהיתה מאפשרת לסטודנטים ימנים לתבוע את הפרופסורים שלהם, והמגזין Islamofascism Awareness Week, הורוביץ, סטליניסט לשעבר, נראה כמו המודל הטבעי לחיקוי עבור 'אם תרצו' והקמפיין המקארתיסטי שלה.

הפעיל השני, תמיר כפרי, סטודנט עליז וממושקף עם זנב סוס ארוך ושער פנים שזה עתה החל להנץ, מציין השראה אמריקנית אחרת: "אתם צריכים לקרוא את הספר ‘Liberal Fascism’," הוא אומר, מתייחס למאמרו של יונה גולברג, סופר נאו-קונסרבטיבי, שמקשר בין ליברליזם אמריקאי לפשיסטים היטלרייאנים. "אני לא אומר שכל הליברלים הם פשיסטים, אבל בקמפוס כאן בישראל, הפרופסורים הליברלים הם באמת כאלה".

כפרי הוביל אותנו פנימה והתיישב לצדנו על הבר. בעוד עשרות מחבריו זרמו פנימה, הוא הזמין גולדסטאר והחל לדבר על המאבק שהוא מנהל כמתאם הפעולות של 'אם תרצו' באוניברסיטת בן-גוריון.

כפרי פטר בבוז את הטענה שמאות אלפי דולרים הועברו כל שנה כתרומה ל'אם תרצו' על ידי הכומר האפוקליפטי ג'ון הייגי, שאמר בעבר שהאנטי-כריסט יהיה "חצי יהודי, כפי שהיה היטלר". "למי אכפת מי נותן את הכסף," אמר כפרי. "אנשים צריכים להתמקד בתורמים ולא בנו. כמו הכומר הנאו-נאצי הזה [ג'ון הייגי]. הוא האידיוט! הוא נותן את כל הכסף שלו לחבורת יהודים ציונים בישראל!".

בעוד הבירה זורמת, תמיר בידר אותנו בדעותיו על כל דבר, מציונות ועד לאלימות משפחתית.

כפרי על פוליטיקה סטודנטיאלית: "חד"ש היא חבורת רדיקלים פרו-פלסטינים. אבל עבדנו עם מר"צ. יש לנו אפילו כמה חברים במר"צ בתנועה. הם השמאל ההגיוני. הם ציונים, לא סתם רדיקלים".

על השמאל: "שמאלנים רדיקלים הם כמו אבק שריפה. כשלעצמו הוא לא מזיק, אבל לצד אקדח הוא נעשה מסוכן".

על הפלסטינים: "אין דבר כזה פלסטיני, למעשה. אתם יודעים, הרעיון שיש פלסטינים הומצא בשנות ה-70."

על התמונות של עדן אברג'יל: "התמונות היו פשוט מצחיקות. תתמודדו עם זה."

על ציונות: "ציונות עוסקת בהבטחת מדינה יהודית, שכולם בה זכאים לזכויות אדם ללא תנאים, כולל הערבים, אבל זכויות אזרח הן מותנות, בהתבסס על נאמנותו של אדם להכרה בישראל כמדינה יהודית וציונית… אני אפילו מכיר כמה מוסלמים ציונים. כמו החבר שלי מהצבא. הוא היה דרוזי, והוא הלך לכלא בגלל שהוא הכה את דוד שלו כל כך חזק". שאלנו מדוע הוא היכה את דוד שלו, ותמיר ענה "כי הוא אמר שהוא לא צריך להילחם למען ישראל".

על הפמיניזם: "אני פמיניסט אמיתי. אם אישה מכה אותי אני אכה אותה בחזרה חזק יותר. זה פמיניזם!"

כפרי מבצע רוקי בעוד כפרי ממשיך לדבר, וכשברקע נשמעת מוזיקת דיסקו מהסבנטיז, הסתכלנו מסביבנו והבחנו בהיעדרן הכמעט מוחלט של נשים. למעשה, נראה היה שהנציגה היחידה של המין הנשי שתקשרה עם עשרות פעילי אם תרצו הייתה הברמנית. "הזמנתם נשים למסיבה?" שאלנו את החבר החדש שלנו. "כי זה מתחיל להיראות כמו מסיבת בנים."
כפרי הביט סביבו בעצבנות, והסביר: "אנשים מגיעים מאוחר בישראל כי אין לנו שעה שבה אסור לשתות [בארה"ב אסור אחרי שעה מסוימת למכור אלכוהול]."

עשרים דקות אחר כך, אישה הופיעה. אבל היא היתה רק אישתו של חבר של כפרי; אדם נמוך, עם מראה חנוני, שבירך אותו בחיבוק דובי מכל הלב. "הבחור הזה שיחק איתי במופע הקולנוע של רוקי, אמר כפרי, בהתייחסו למחזמר הפולחן הבריטי. "הייתי צריך לשאול מחוך מאשתי בשביל המופע!" צחקק החבר.

מלבד עבודתו כמהנדס גנטי במכון וייצמן, החבר של כפרי היה אחד מהחיילים בחזית המאבק של 'אם תרצו'. הוא מספר שהוא התרתח כאשר ראה תערוכת אמנות בחולון, שתיארה את מסוקי הצבא הישראלי מפציצים אזרחים, וחיילים משפילים פלסטינים במחסומים. הוא מיד התקשר למייסד 'אם תרצו', רונן שובל, כדי להתלונן. למחרת, הוא כבר היה פעיל במשרה מלאה.

"אם הצבא עשה דברים כאלה, זה היה בסדר. בגלל שהתערוכה היתה אז עובדתית," העיר החבר. "אבל הצבא לא עושה את זה! הייתי בחי"ר, אז אני יודע".

למרות זעמו, החבר היה נחוש לדבר על הפקת 'מופע הקולנוע של רוקי' שהוא ותמיר כיכבו בה. "אתה יודע מה היה המחזה הזה בעצם?" הוא אמר לכפרי. "הוא היה סצינת הכרויות לגיקים!". הם פרצו בצחוק שובב, כאילו היו נערים שצופים בפורנו בעוד אמם עושה כביסה במרתף.

כפרי נזכר באחד מכיבושי 'מופע הקולנוע של רוקי' האהובים עליו. "היתה שמאלנית רדיקלית ששיחקה איתנו במחזה," הוא אמר.

"היא היתה כל כך רדיקלית שהיא חשבה שנעם חומסקי היה פשיסט," התערב החבר.

"כן, אז בכל מקרה, זיינתי אותה לילה אחד," התרברב כפרי. "ובזמן שאני מזיין אותה, אמרתי 'אה, את כל כך נגד ישראל, והכיבוש הוא כל כך רע. אוקיי!'. ואז, מיד אחרי שגמרתי, שלפתי אותו החוצה ואמרתי, 'מצטער, אין אורגזמה בשבילך!".

באותו רגע, בעוד אנחנו מביטים מסביב בחדר המלא בגברים בני עשרים פלוס שמצטופפים על הספות, משחקים עם הסלולרים שלהם ומחליפים טפיחות שכם משועשעות, זכינו בהבנה חדשה של הפונקציה המרכזית של 'אם תרצו'. התנועה אינה רק הביטוי מהשטח של כוחות ימנים בממשלה; היא מתפקדת גם כמפלט חברתי לצעירים חסרי כיוון, שאינם מסוגלים למצוא פורקן פרודקטיבי עבור האגרסיות העצורות שהם נושאים מהשירות הצבאי. סשנים ארוכים של פלייסטיישן וגליונות של Maxim פשוט לא הספיקו עבור הדחויים של מעמד הלוחמים הישראלי. הם היו זקוקים לקרב הרואי – אפילו אם המטרות היו חסרות הגנה ושוליות. וכך, הם זיהו אויבים בכל פקולטה ועמוד עיתון, מקווים להכניע את תחושת הבידוד שלהם באמצעות הגדרה מחודשת של עצמם כציונים הרואיים שהכריזו ג'יהאד על השוליים ה"אליטיסטיים". רגישותם ל"הטיה אנטי-ציונית" היא למעשה השלכה של חוסר הביטחון שלהם.

'אם תרצו' תוארה על ידי המבקרים ככנופיה מעוררת אימה של בריונים מסוכנים, אבל ברקע היומיומי יותר של "תאודור", ראינו את התנועה כפי שהיא באמת: חטיבת חנונים ממומנת היטב.

לאחר שרונן שובל הכריז בנאומו על ההסתערות הקרבה על אוניברסיטת בן-גוריון – "סבתא שלי היתה כל כך גאה לראות אותנו על העמוד הראשי של 'הארץ'," הוא הכריז – הבחנו בשתי נשים צעירות מורידות שוטים של ליקר על הבר. הלכנו לפגוש אותן.

"אתן עם 'אם תרצו'?" שאלנו.
"אתה מתכוון לפאשיסטים המגעילים?" אחת מהם שאלה.
"אנחנו שונאות אותם!" אמרה השניה.

לאחר תחקור ארוך, שכלל בדיקה של תעודות הזהות שלנו, הבנות האמינו שאנחנו לא חברים בתנועה ה"פשיסיטית", ורק אז ניאותו לשתות איתנו.
הבנות בסופו של דבר התנצלו על הבדיקה שעברנו, והסבירו כי חבר 'אם תרצו' ישב לידם בבר וניסה להתחיל איתן מוקדם יותר באותו ערב.
אחת הבנות תפסה בזרועו וצעקה עליו, "כשתהיה מוכן להפסיק להיות גזען צר אופקים, תוכל לדבר אתנו."

הפוסט התפרסם במקור בבלוגים של מקס בלומנטל ויוסף דנה.

תרגום: איתמר שאלתיאל, יוסף דנה ויוסי דוד

ותודה מיוחדת לדימי ריידר, על הערותיו המועילות.

97 תגובות “נקמת היורמים: ללכת למסיבה עם הילדים של 'אם תרצו'”

  1. מכון וייסמן?

    וגם תמיר לא "מתייחס לשנות השבעים", אלא לסרט משנות השבעים שהפך לקאלט וגו'…

    עד כאן מחלקת הגהה. על הפוסט עצמו אין לי מה להגיד. חזרתי מאכזיב א-פוליטי P-:

  2. עולה מכאן פרט מעניין: כדי להשבית את אם תרצו לחלוטין, כל מה שצריך לעשות הוא לארגן מרתון סרטי מד"ב "נדירים" בטלויזיה.

    צפויה פעילות מופחתת בתקופת אייקון.

  3. הערה קטנונית – "נצר למשפחה החילונית היחידה בהתנחלות הקיצונית קריית ארבע" – בקרית ארבע יש כ-40% חילונים, רובם עולים מחבר העמים אבל גם ישראלים במקורם. הטעות העובדתית הזאת קצת צורמת.

  4. אני לא בטוחה שזה קוהרנטי, אבל בעוד שנראה לי רלוונטי ולגיטימי לגמרי לחשוף את השוביניזם האינפנטילי שלהם ולקשר אותו לדעותיהם בעניינים מדיניים, הלעג על היותם חנונים חובבי רוקי עשה לי די איכסה

  5. אני חייבת לתקן ולהגיד שבעת מבצע "עופרת יצוקה" לא היו כרזות שמכריזות "ניפגש במילואים" וכו', אלו היו קריאות הסטודנטים בלבד.

    חוץ מזה מאמר מעניין. תודה.

  6. גם לי בהתחלה, אבל אז חשבתי על זה שוב. יש משהו נורא אנטי-הומני בחלק מהגיקים שיצא לי להכיר, במיוחד מזן הגיקים האפלים. את יכולה למצוא יותר מרמז לכך בכתבי היינלין, למשל, ובגדודי המעריצים שלו. ואיכשהו, זה התחבר לי היטב לתנועה הזו.

  7. אני לא בטוח אם זה מה שהמושג אומר, אבל הפוסט נראה לי כמו אד-הומינם אם אי פעם ראיתי אחד כזה..

    (כן, אני לא יודע בדיוק מה הכוונה באד הומינם, אבל אם זה מה שאני חושב שזה, אז זה מה שהתכוונתי לומר)

    'אם תרצו' טועים כי הם חבורה של חנונים שלא מצליחים להשיג זיון.
    טיעון נפלא שמתגלגל כמעט מייד ל "זונה של ערבים" מול "בתול פאשיסט עם רגשי נחיתות וזין קטן!"

  8. אני עם קרן ובני. היה אפשר לכתוב את הכתבה הזאת בצורה שתשאיר את העניין הזה בסאבטקסט, ולא תשאיר טעם של "הלכנו למדוד את אם תרצו ושלנו יותר גדול".

  9. אני מניח שגם בשמאל יש הרבה מאותגרי-חיים. לולא היה כאן לעג לפשיזיסטים, היה אפשר לקרוא את זה כפוסט חביב על הבנאליות של המחאה הפוליטית.

  10. כן, נו, אמרו את זה קודם לפני, אבל באמת שהזן הזה של אגרסיית חנונים מיזוגנית מודחקת אפשר למצוא במידה שווה בימין ההיינליני ובשמאל הרדיקלי. רן מהריף ראף לא לבד.

  11. זאת ועוד, בשמאל הם בעצם הרבה יותר נלעגים, כדרכם של מי שפיהם וליבם אינם שווים – לראות אנשים מפטפטים גבוהה-גבוהה על פמיניזם ושיווין ואז משתכרים ומטרידים הטרדות אלימות כל מי שנקרית בדרכם, זאת הקומדיה האמיתית.

  12. סליחה על החוסר בחוש הומור. בדרך כלל יש לי, אני מבטיחה. אבל זה לא קצת גיל 16 להאשים את המורה שהיא עצבנית כי היא לא קיבלה? או במלים אחרות, רטוריקה סופר מעצבנת יש לפוסט הזה.

  13. קראתי את הפוסט ונהניתי, אבל אז הגעתי לפסקה שבה "הבין" הכותב מי הם "אם תרצו" ואז הבנתי מי כתב את הפוסט: שמוק מתנשא שהחליט לחפש איך לקטלג את "אם תרצו" בצורה מלעיגה על סמך שלושת האנשים איתם דיבר.

    אה, רגע, לא? אופס, כנראה שגם אני קופץ למסקנות.

    (דיסקליימר: אין לי קשר ל"אם תרצו" והם מגעילים אותי)

  14. אני לא מסכים בכלל. כלומר, כן, שופטים כאן את 'אם תרצו' על פי כמה נציגים לאו דווקא מובהקים; וכן, זה נשמע כמו "הוא לא מזיין, ולכן מאונן". אבל נראה לי שכל מי שמבקש לראות בפוסט הזה התמודדות עם הטענות של 'אם תרצו' פשוט מצפה ממנו למשהו שהוא כלל לא ניסה להשיג. יש כאן תיאור, לא טיעון, ונראה לי שזה תיאור חשוב.

    בתגובה שלי לקרן אמרתי כמה דברים על גיקים אפלים וחיבתם למשטרים אפלים אפילו יותר, אבל אני חושב שזו תנועה מעניינת, וכדאי להבין מי מרכיב אותה, גם אם הוא לא המייצג החד ביותר של טיעוניה. אולי אידיוט שוביניסט אחד אינו מייצג את רוח התנועה, אבל עשרות פעילים בלי אף אישה בחדר – כן, קצת. וזה מעניין כי נראה לי ש'אם תרצו' באמת נפלו לתוך ואקום מוזר בחברה הישראלית. כמעט משונה לכתוב את זה, אבל האנשים הללו אשכרה מנסים ליצור תנועת פעילים ששואפת לקונצנזוס. כלומר, הם מאמינים שיש לפעול כדי לחזק את הקונצנזוס החזק ממילא. זה מטורף. ואם מביטים בפורומים שלהם, בדף הפייסבוק של התנועה, רואים עד כמה זו תנועת נגד באופייה. תנועת נגד קונצנזואלית. וככל שאני מנסה לחשוב על זה יותר, כך נראה לי יותר שיש כאן משהו. אני לא יודע מה חושבים ראשי התנועה, אבל כשאני מנסה להבין מי הפעילים שלה אני נזכר תמיד באיזה טיפוס עצבני שישב בשיעורים של טניה ריינהרט ולא הפסיק להתווכח איתה על פוליטיקה. ואני חושב כמה מנודה הוא בטח הרגיש, וצודק, וכמה עוד כאלה היו, שלא דיברו, אבל הרגישו בדיוק אותו הדבר. אלה בדיוק האנשים שחשוב היה להם ללמוד, אבל לא הצליחו להפנים את שיטת גילמן לאינטלקטואליות מגניבה (במידה המזערית שזו קיימת); ואלה האנשים שמאתרים הטיה שמאלנית (!) בוויינט, וחושבים שצריך מתישהו לעשות משהו נגד שלטון השמאל בתקשורת. אז כן, מעניין אותי אם הם מזיינים או לא. לא כדי להלעיג אותם, אם כי זה גם כיף, אלא כי הם, כתנועה, מעניינים באמת. מגעילים, אבל מעניינים נורא.

  15. אני סטודנט בבן גוריון. לא מתעסק בפוליטיקה למרות שלומד באחת המחלקות שנחשבות למעוז הסמול העוכר ישראל ימח שמו כהנא חי.
    בתחילת השנה היה דוכן של "אם תרצו", עם עוד כל מיני דוכנים פוליטים והתנדבותיים. ניגשתי לשמוע מה העניין. אותו תמיר שמוזכר בכתבה הרצה לי בחום על הנושא של מרצים אנטי-ציוניים. פייר? לא היה שם משהו קיצוני או לא הגיוני.

    יצא לי לקחת איתו כמה קורסים, וככה, בהפסקות לפני, יצא לי לשמוע אותו מדבר. מצד אחד אהבתי נורא את הפוסט, מצד שני לקשור לו אידיאולוגיה מתוחכמת זה קצת off the mark.
    כי האיש- עתודאי. לא סתם עתודאי- עתודאי של מדעי החברה, אם תהיתם לאן הולך תקציב הבטחון וזה. קיבלתי רושם די מבוסס על זה שהילד רק מנסה להיות מרדן בהתאם למסגרת שבה הוא נמצא- ימני בבן גוריון השמאלנית ודפ"ר בצה"ל.

    לא להתרגש.

    תדמור וכל אלה, זה קצת סיפור אחר. אם כי גם שם אני לא לגמרי בטוח באשר לבינה הקיימת אצל אנשים שחושבים שאפשר לשנות סילבוס וקורס שלם בחודש.
    טוב נו.

  16. היינלין חלאה, אבל אני לא בטוחה בכלל שמד"ב בכלל הוא יותר אנטי-הומני מכל ספרות פופולרית אחרת, ואפילו מכל ספרות אחרת. בכל מקרה, התיאור בפוסט בהקשר זה לא היה של איזה חובבי היינלין אפלים הם, אלא איזה חנונים פתטיים מגוחכים הם שהם חובבי רוקי.

  17. אני לא חושב שמד"ב הוא יותר אנטי-הומני, אבל אני כן חושב שיש להרבה גיקים נטייה אנטי-הומנית. אני עוד זוכר דיונים בפורומים על אאוגניקה ועל הצורך לאסור התרבות של אנשים לא אינטיליגנטים.

    ואני לא ראיתי את ה"חנונים פתטיים מגוחכים.. חובבי רוקי". אולי בגלל שאף פעם לא ראיתי את הסרט הזה.

  18. נקודת המבט הזו על "אם תרצו" ממש מעניינת, בעיני. גם אותי התנועה הזו מרתקת כתופעה חברתית – בדיוק מהסיבה שציינת: אני חושב שהם מצליחים לזקק את התופעה הנפוצה של איש הימין שלמרות שדעתו היא הקונצנזוס (הם אפילו אומרים את זה!) מרגיש נרדף ומסכן.
    אבל הפוסט הזה לא עושה זאת. לפחות לא בצורה טובה. הוא כתוב בצורה לועגת מדי ועם יותר מדי ניחוחות של התנשאות (במיוחד הסוף, בו שתי הבנות בבר מסכימות לשתות עם שני הגיבורים אחרי שהם דחו את אנשי אם-תרצו). אפשר לשלוף ממנו תובנות חברתיות מעניינות – ואתה באמת עושה את זה – אבל זה דורש לא מעט מאמץ.
    אפשר גם לשלוף ממנו תובנות חברתיות על השמאל, דרך אגב (ואני מאוד מעריך את העבודה העיתונאית של בלומנטל בדרך כלל).

  19. ניתוח חשוב ומלא תובנות ועניין. הבעיה היחידה היא שהוא נמצא בתגובות ולא עולה מרוח הדברים של הרשומה גופא.
    באגף התובנות-שבעקבות-התובנות, נראה שעיקר ההבדל בין החנונים וה-social rejects של השמאל הסהרורי ובין בני-דמותם מה-"מרכז" הסהרורי הוא שהפנאטים שבשמאל רואים סוג של שליחות בהשארות בשוליים ואילו אלו מ-'אם תרצו' – מה שאתה אמרת.

  20. מסכים. אבל בעיני זה עדיין פוסט חשוב, גם במובנים שתארתי וגם במובן אחד שהשארתי בחוץ – האנשים האלה אשכרה יצאו לעשות תחקיר. זה אולטרה מגניב, וזה צריך לקרות יותר, לדעתי.

  21. אח, אח. כמה חבל. איזו מלכודת קלאסית, וכמה קל לראות אותה, ובכל זאת נפלתם אליה כל כך חזק. הנפילה, עם זאת, כואבת לכולם. כי זה מקרה קלאסי של הפוסל במומו פוסל, והעיוורון המסמא של הפוסט הזה הוא מה שכואב באמת.

    לפני זה, בואו נבהיר: אני שמאל. לרוב רדיקלי. ובכל זאת אני לא יכול להתעלם מהעובדה (הצודקת, יש להודות) שלחבר'ה כאן (שאיש לא טרח להגיד להם שהם און דה רקורד, וגם זה לא בסדר) יש כמה טיעונים לא רעים בכלל. אני לא מסכים איתם, אני חושב שהם פאשיסטיים, אבל אני חושב שהטענות שלהם שוות דיון מעמיק ואינטיליגנטי, ולא לצחוק על האין-בחורות שיש בחדר.

    לא, כי פשוט זה לא שבר רפאלי מגיעה לכל המפגשים של חד"ש.

    מפלגות קיצוניות, כמו דתות, כמו כתות, אוספות אליהם בעיקר ילדים אבודים. לפעמים זה נוח כשאומרים לך מה לחשוב. זה לא חדש. אבל לבוא ולצחוק על חובבי המד"ב שבכאן? וכי למה? כי כשהשמאל מתארגן אנחנו רואים את הקולקציה החדשה של מעילי העור? כולנו אחר כך יוצאים אל ההארלי שלנו והולכים אל הבלונדינית המחכה לנו בבית?

    כנסים של השמאל, עם כל הניסיון להגחיך את אנשי הימין האלה (ימין מאוד מתון, אגב, כבר שמעתי התלהמויות הרבה פחות מנומקות והרבה פחות הגיוניות) הם מראה שלנו. בול. אחד לאחד. כי אם נארגן כנס כזה של השמאל, אחוז הבנים-בנות יהיה שם בדיוק אותו דבר. גם אחוז המגניבות.

    הדעות שלהם, קיצוניות ככל שיהיו, לא ראויות להגחכה. הן מנומקות לא רע, והם גם לא טועים: השמאל הקיצוני והרדיקלי הוא אכן אנטי ציוני ולרוב הוא גם אנטי ישראלי. לפעמים גם בצדק. אבל להגחיך אותם סתם בלי לתת להם את הזכות להגיב, ועוד על מה? על זה שאין בחורות? גרמתם לעצמכם להיראות זוועה. הם, דווקא מתוך הפוסט שניסה להגחיך אותם, יצאו הרבה יותר בני אדם מכם.

  22. כמה קלאסי….שני אנרכיסטיים משתמשים במרמה ושקר כדי לנסות להפילני בפח.
    וכאר זה לא הצליח הם משתמשים בעריכה מוטה ולה הוגנת ואפילו שקרים של ממש

    א. הסיפור על בקב אחרי רוקי: אמרתי שחשבתי לעשות כך, אבל יש להבדיל בין פוליטיקה לחברותיוית.

    ב. אני ציינתי בנושא פאמניזם את המשפט המלא הבא :"אני פמניסט, אם אישה תכה אותי, אני הרי אמור לחשוב שהיא שווה לי בכל מובן? אז אני אכה אותה בחזרה כמו שגבר הייתי מכה בחזרה.

    יום טוב

  23. "אחוז הבנים-בנות בשמאל הוא בדיוק אותו דבר"? מה? בכל כנסי השמאל שאני הגעתי להם היו כמויות דומות של גברים ונשים (אולי יש עוד המון כנסי שמאלניים סודיים לבנים בלבד שאליהם לא הוזמנתי, אך אני מפקפקת). וכן, ודאי שיש חשיבות ורלוונטיות להרכב המגדרי של התנועה ("האין-בחורות שבחדר"). אם כי הצגת הנקודה בפוסט ברוח ה'אנחנו משיגים בחורות והם לא' אכן מרתיחה.

  24. הבנתי מה הבעיה, הפוסט הזה הוא ערבוב של (1) אתנוגרפיה בסיסית של פעילי אם תרצו שמסקנתה 'הם שונים מאיך שמדמיינים אותם – חנונים ולא מפחידים, מגעילים ולא ערכיים' עם (2) השמצה של פעילי אם תרצו על זה שהם מגעילים ו(3) השמצה של פעילי אם תרצו על זה שהם חנונים.

    3 מעפן בפני עצמו, ואילו 1 ו-2 הם לגיטימיים ומעניינים בפני עצמם, אבל לא משתלבים טוב יחד.

  25. את יודעת מה? בסדר, בואי נגיד שיש חמישים-חמישים מבחינת בנים-בנות. זה לא האישיו. ולהפוך את זה שאין או יש בנות לאישיו (והרי לא מתייחסים אליהן כאל כמין שחושב אחרת, אלא רק לרמוז שלבנים האלה אין את מי לזיין, אם להיות בוטה) מגחיך את השניים שכתבו את הפוסט הזה. וזה נראה רע. רע מאוד מאוד.

  26. הפוסט היה מעניין בעיני. במפגש הבלוגרים של "לא נסתום" חשבתי לעצמי, יא אללה, איזו חבורה של גיקים אנחנו, בטח הכנסים של "אם תרצו" מלאים גברים מסוקסים עם שרירים וסכין בין השיניים ואמונה יוקדת בעיניהם (נשים דווקא לא דמיינתי שם. אני חושב שנוכחות של נשים היתה מרגיעה אותי מיד).
    לכן זו היתה חוויה נחמדה ומעניינת לגלות מי הם באמת, ושאחד מהם היה בקאסט של רוקי, ממש כמוני (כמעט. בסוף לא השתתפתי אפילו פעם אחת. אבל ידעתי את המלים. טוב, רק את השירים).
    זה בשבילי סיום אופטימי ליום בו קראתי את הפוסט המרתק של שלום בוגוסלבסקי ודי נבהלתי. אם אלו החיילים של משה קלוגהפט (http://www.hahem.co.il/scissors/?p=100), המצב לא כל כך נורא כמו שחשבתי. תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>