"אחר": המודל העסקי

"'אחר' הוא מגזין מקוון, כזה שפועל אך ורק באינטרנט, ומתעדכן מדי יום. "אחר" הוא אתר שהמודל העיסקי שלו מבוסס על מנויים בתשלום משום שאינו נתמך על ידי בעלי הון: אנחנו נמכור את מיטבנו, איכות, ידע, פרשנות, עומק וכל מה שראוי, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. אנחנו לא נתעשר והקורא לא יתרושש. "אחר" יספק לקוראיו המשלמים תכנים שלא ניתן ליהנות מהם בעברית ללא תשלום; עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה. עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד". (מגזין אחר, אודות)

הדבר המעניין ביותר ב"אודות" הזה הוא המילה "אנחנו". אנחנו נמכור את מיטבנו, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. זה אמנם לא נכתב בשום מקום, אבל הנחתי שאותו "אנחנו" אינו כולל את רון מיברג בלבד. טעות.

עד כה, כתבתי עבור "אחר" עשרה טורים. עד כה, קיבלתי תשלום על ארבעה מהם. בחודש הראשון, לאחר שלא שילם על כל הטורים שנכתבו לאותו חודש, שאלתי מה קרה. הוא ענה שהמגזין נמצא בקשיים כרגע, ושהוא ישלם את שאר הסכום בעתיד. הסכמתי. על החודש השני כבר לא קיבלתי תשלום בכלל. שלחתי אימייל, הוא לא הגיב. אימייל נוסף, הוא לא הגיב. אימייל שלישי, שבועיים אחר כך, הוא לא הגיב.

ואני לא היחיד, אם תהיתם. פזית בנימין, שעצבה את "אחר" (וגם את "מצית", בזמנו), לא קיבלה עד כה את אלפי השקלים שמגיעים לה. חצי שנה לאחר העבודה. לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים. אני אפילו לא זכיתי לאיזה "לך תזדיין" אחד. סתם להתעלמות. ומה תעשה, תתבע מישהו שיושב במיין?

אני לא יודע אם זה קרה גם עם כותבים נוספים, אם כי בהתחשב בדלילות הכותבים האחרונה במגזין, לא אתפלא אם כן. לא כל כך רציתי לכתוב את זה. גם בגלל שכך קטן הסיכוי שאקבל אי פעם את התשלום המובטח, וגם בגלל שאני מרגיש כמו טרחן. אבל רבאק. אז דעו, למקרה שתרצו לכתוב גם אתם ב"אחר", למקרה שתרצו לעשות מנוי, לתמוך ב"עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה […] מן הסוג שהיה ואינו עוד". וזהו.

עדכון – תגובת רון מיברג, כפי שניתנה לוולווט:

צודק איתמר שאלתיאל בטענה כי טרם קיבל את שכר הסופרים המגיע לו מ"אחר". לצד שאלתיאל הממתין לכספו, קיבלו עשרות כותבים אחרים את שכר הסופרים המגיע להם מדי חודש בחודשו בהיקף ובעלות שאינם מקובלים ברשת.

את "אחר" אני מממן מכיסי הפרטי וממנו בלבד. העלות כבדה והאתר טרם הגיע למצב של איזון כלכלי. לכן אני נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל. הוא יקבל את הכסף המגיע לו במועד התשלום הבא.

מגיעה לו התנצלות על שלא הייתי איתו בקשר מסיבות אישיות ופרטיות לגמרי, שאין להן קשר לאתר. בעוד עשרה ימים יוקרן סרט שביימתי על אדם ברוך בפסטיבל ירושלים, ורוב החודש האחרון הייתי עסוק בהשלמתו ובמילוי חובותיי לאנשים ולגופים שמימנו אותו. כמו כן הייתי בנסיעות, כך שקרה שכמה מיילים הוזנחו.

עיסוקיי אינם מצדיקים את העובדה ששאלתיאל וכמה אחרים מהכותבים שאני נהנה לעבוד איתם, לא שמעו ממני בשבועות האחרונים.

אני בטוח שעם תשלום כספו בשבוע הבא, במועד התשלום, יהיה העניין סגור.

לגבי מקרים ושמות אחרים, לא רשאי שאלתיאל לייצג אותם. לא כל הפרטים נמצאים בידיו.

רון מיברג

עדכון: אתמול, ה-21 ביולי 2010, קיבלתי את 200 הדולר האחרונים שמיברג היה חייב לי. הצ'ק התקבל 17 ימים אחרי פרסום הפוסט, שהתפרסם בעצמו כשבועיים-שלושה לאחר שההמחאות הללו היו אמורות להגיע במקור.

117 תגובות “"אחר": המודל העסקי”

  1. התגובות פה מגעילות ומרושעות. לכו תחפשו עבודה אמיתית במקום לקשקש במילים
    להניח הנחות ולשחרר ספקולציות.

  2. הוא באמת לא משלם.
    לאורך הרבה זמן.
    למה התגובות מגעילות ומרושעות?
    ואיפה מניחים הנחות ומשחררים ספקולציות?

  3. עצוב לראות תגובות כמו "עבודה אמיתית" שרק עבורה משלמים. מה זה בדיוק ,"עבודה אמיתית"? עצוב גם לקרוא ביטוי כמו: "רשימת הכותבים שמשתנה תמיד". דבר מה רע נשמע כאן בין המילים. כמו רשימת הכוכבניות בהוליווד על דלת מפיק מחליא שמשתנה תמיד. האם באמת ייתכן שהאיש עשה פרקטיקה מהרצון הטוב, הנכון, האמיתי של אנשים לבטא עצמם בכתב? ומחליף כך כותבים? מפחיד, לא נעים, לא טוב, לא בכלל לא.
    בכל זאת שיתארגנו כמה שלא קבלו שכרם, אולי חבר עו"ד יעזור. ייתכן שיש לאיש רכוש או הכנסות שוטפות בישראל. כשכיר כל חיי זה אני חושב שזה לא בסדר ברמה הכי עמוקה.

  4. המגיבים כאן ממהרים מאוד להצטרף לסקילה, וחבל, כי אני יכול לחשוב על כמה סיטואציות שבהן לא הייתי כועס על מיברג אם הוא לא היה משלם לי על עבודה שביצעתי. למשל אם הוא פושט את הרגל, אז הייתי מבואס מאוד שלא שילמו לי אבל לא הייתי דורש תשלום בכל מחיר.

    מה הלאה? רויטל סלומון עם "טיפים לעצמאי המסכן – שלא ידפקו אתכם חבר'ה!!!!!!1", ועוד מעט יבוא איזה בלוגר עם וידוי מרגש על "הפעם ההיא שלא שילמו לו" וכמה שהוא נפגע.

    וכמובן יש כל מיני אנונימים שמנצלים את האווירה בשביל לסגור את החשבונות הפרטיים שלהם עם מיברג.

    עצוב שההתלהמויות האלה קורות בביצה הבלוגוספרית כל פעם מחדש ולא לומדים מהן לבחון את הדברים בצורה יותר שקולה.

    (הבהרה: אני לא קשור לאף אחד מהמעורבים בסיפור, וגם לא קורא את "אחר")

  5. למה? כי איתמר הוא קו האשראי של מיברג? הוא עשה עבודה הוא צריך לקבל את הכסף שלו. מצדי שמיברג ימכור את הקינדל שלו בשביל זה.

  6. אל: סתם אחד.

    WTF#1
    פשט את הרגל? ממגזין מקוון בן שנה?!
    אני עוזר בניהול מגזין מקוון אחד ועוד אתר או שנים שהם קצת יותר מורכבים. המגזין המקוון ההוא אגב, אינו בתשלום.
    תחשוב מה ההוצאות על מגזין מקוון- עיצוב, כותבים, והוסטינג.
    אם הוא לא שילם למעצבת ולכותבים (על פי הפוסט), מה ההוצאות הנוספות שלו? קפה והוסטינג בעשר דולר בחודש?
    WTF#2
    וגם אם הוא פשט את הרגל, או אפילו לא מסוגל להתחייב. פאקינג אל תפתח ביזנס שאתה לא יכול לעמוד בהוצאות עליו. לך תספר לבנק שלך שאתה לא מחזיר את ההלוואה שלקחת לפתיחת העסק כי יש סיטואציות שלא צריך לכעוס עליהם וסיטואציות כאלה בהן "לא היית דורש תשלום בכל מחיר". איך לעזאזל אפשר בכלל לחיות עם המונח "לא היתיי דורש תשלום בכל מחיר"? אם חלילה אדם היה חולה במחלה קשה או קמו עליו נסיבות עגומות בשל גורל אכזר, הייתי אומר מילא, והיו נכמרים רחמיי כספק (והיו מקרים). אבל כי אדם פשוט סתם לא משלם? זה אבסורד לקבל מצב של אי תשלום לספק או עובד כמוגמר.

    (הבהרה: אני לא יודע מי זה רון מייברג חוץ מהעבודה שהוא גר במיין ושהוא היה עיתונאי ידוע. ושיהיה בריא ויצליח בכל אשר יעשה. אבל שישלם למי שעובד תחתיו לפני הכל)

  7. וכמובן יש כל מיני אנונימים שכותבים באנונימיות את דעתם על הביצה הבלוגוספרית.

    נראה אותך חכם – תעשה עבודה טובה, תיתן שירות טוב או סתם תבצע פרויקט שמכניס למישהו אחר כסף, ותחכה 4 חודשים או נצח נצחים לכסף. נראה אם היית כועס, לא כועס, סוקל או לא סוקל.

    למה זה מקובל בעיניך שאדם יכול שלא לשלם על שירות או מוצר שקיבל? היית מעלה על דעתך ללכת לקיוסק, לצאת עם בקבוק קולה ולהתעלם מבקשת המוכר שתשלם לו?

  8. נדמה לי שכבר כתבתי זאת קודם, אבל לא יזיק לחזור על זה: אני יודע, מאוד מקרוב, מה פירוש בעיות פיננסיות. באמת. ולמרות שאני זקוק לכסף על הטורים הללו, יכולתי לשרוד דחייה של שבוע, שבועיים או חודש. אין לי שום רצון שמיברג ימכור את הקינדל שלו, ואין לי חשק ש"אחר" יתמוטט. לא רציתי להעלות את הפוסט הזה בכלל. העליתי אותו משום שמיברג התעלם מהאימיילים שלי במשך שבועיים ובגלל הסיפור עם פזית, שהחל עם השקת "אחר". אני לא יכול לדעת מה באמת קורה בחשבון הבנק של מיברג, והדבר האחרון שהייתי רוצה זה לראות את הפרויקט שלו קורס. אבל אני כן חושב שמגיע לי לדעת מה קורה עם התשלום שלי. לדעת, לא בהכרח לקבל מיד. לא נראה לי שזו דרישה מוגזמת.

  9. נקודה ראשונה: שמע אפי אני לא בקיא בעובדות כמוך (יותר סביר שאני בקיא בעובדות הרבה פחות ממך, וממיטל, ומכל אחד אחר שהגיב פה בפוסט). אני לא יודע מה העלויות של הקמה וניהול ותפעול ואחזקה של מגזין רשת. זה לא העניין כי אני מבין שלמיברג יש עוד דברים שהוא מוציא עליהם כסף בדיוק כמוני.

    נקודה שנייה: הדוגמה שנתת עם הבן אדם החולה היא מעולה, ובדיוק לדוגמאות קיצון כאלה התכוונתי בתגובה שלי. אולי הוא צריך לקנות איזו תרופה יקרה, אולי הוא לקח משכנתא עם סאב פריים. אולי הוא פשט את הרגל מסיבות אחרות ועכשיו הוא חדל פירעון. ובכל אופן גם זו לא הנקודה שלי.

    הנקודה שלי היא שאתם מתירים את דמו מהר מדי, קשה מדי, חזק מדי.

    אני לא מתכוון לאיתמר, הפוסט שלו באמת נגע לליבי, ומעבר לכך בתור אחד הצדדים בסכסוך העסקי הזה אני חושב שזכותו לא לקבל שום הסבר או תירוץ כסביר.

    אני מתכוון למקהלה היוונית שיש פה בתגובות לסיטואציה שלפי כותב הפוסט היא לא חד משמעית. לא תמיד חוסר היכולת לשלם נובע מרשע, מחוסר אמינות, מחוסר לא יודע מה, וחבל שאנשים מגיבים כך כי אחרי זה קשה יותר לתקן את המצב (למשל במקרה בו הם יפתרו את הסכסוך העסקי לשביעות רצונם של שני הצדדים).

  10. סתם לידיעתך הסיטואציה הזו לא זרה לי כאדם שהיה עצמאי במשך שנים. גם אני הסתבכתי עם מליני שכר ומנייאקים למיניהם. זה לא קשור בכלל, אין בי שום סימפטיה למליני שכר וגם לא למקרה הלנת השכר הספציפי הזה.

    ואני לא חושב שיש משהו פסול בעובדה שאני מגיב לנושא באנונימיות.

  11. למה שלא תוציא הודעה לתקשורת במקום לפרסם את זה כאן במתכונת מצומצמת?
    יש בספור הזה עניין ציבורי רב.
    בהצלחה כך או אחרת

  12. קללות אף פעם לא חוזרות למקלל. אפילו אם הוא, או הנעלב, מאמינים באלוהים…

  13. מי זו "התקשורת" הזו שתתעניין במקרה? לא חסרים מקרים של הלנת שכר במשק. התקשורת הרלבנטית היא התקשורת-בענייני-תקשורת, ובמקרה הזה אני לא חושב שהבלוג של ולווט נופל מהעין השביעית מבחינת החשיפה בקרב עיתונאים ואנשים תקשורת ישראליים אחרים. לצורך העניין, העניין הגיע לתקשורת.

  14. אז ככה.

    כתבתי 8 טורים ל"האחר". עד כה לא קיבלתי אף שקל. אף לא שקל אחד.

    בעדינות רבה פניתי במיילים ורון מיברג הבטיח לי במרס שישלם באפריל. ובמאי התנצל שוב ואמר שישלם ביוני. אנחנו בחודש יולי אבל אני אדם מאמין. הערכתי לרון מיברג גבוהה מאוד, ולכן מלכתחילה עשיתי מנוי על האתר שלו.

    אני מעדיף להאמין שהתשלום עבור שמונת הטורים יגיע. נדפקתי חזק מאוד בשנתיים האחרונות, עם מעסיקים שלא שילמו לי את שכר הסופרים המגיע לי, או שהלינו את שכרי עד שנה וחצי, ויותר. דווקא "מעריב", שאוהבים להשמיצו, משלם לי בזמן ובדייקנות ואת הסכום המדויק שאני מבקש.

    אני מאוד מקווה שרון מיברג לא יצטרף לרשימה השחורה. זה יכאיב לי באמת ובתמים, מכיוון שאני מגדולי מעריציו ב-30 השנים האחרונות והאדם האחרון שהייתי מאמין שדבר כזה יקרה לי איתו הוא רון מיברג. כאמור, אני עדיין מאמין שהתשלום ישולם והענין ייסגר.

    בועז כהן

  15. ומה עם פזית בנימין?

    למה מיברג מתחמק?

    הרי היא עיצבה לו את המגזין. היא בחורה עדינה וחמודה. לא כזאת שמתעמתת. ברור שקל לנצל אותה.

    מיברג, תן דין וחשבון למה אתה לא משלם לפזית!

  16. התקשורת לצורך העניין הם מדורים כלכליים בעתונות הממסדית. ראשית מיברג ניסה להרים עסק כלכלי מאד מעניין (ועובדה שהנושא קיבל בזמנו חשיפה מאד מכובד בכל כלי התקשורת "הישנים"). שנית, נו, זה מיברג שגם אם ממרחקים, עדיין מעניין פה את הציבור (ע"ע הכיסוי עליו כתבתי קודם). שלישית, עם כל הכבוד לולווט והעין השביעית, יש להניח שמדורי כלכלה יהוו כלי לחץ גדול יותר על מלין השכר.

  17. היי בועז,

    לא הייתי מעלה את הפוסט הזה לו מיברג היה עונה לאימיילים שלי. אני עדיין מקווה שהוא ישלם, אם כי לא מאוד משוכנע בכך. אם הוא ישלם, אעדכן, כמובן.

  18. הדבר הכי מצחיק ועצוב הוא שלפוסט (חשוב והכרחי) זה יהיו מן הסתם יותר קוראים מלכל תוכן איכותי שכתבת ב"אחר", אני מקווה שזה יביא לך את כספך.

    אני חושב שמעניין לחבר בין הכישלון הזה (ואם מיברג אכן מתנהג כפי שמתואר בו, בייחוד כלפי המעצבת, אני מאחל לו כישלון ולא הצלחה) ובין הכישלון של "שקוף" שבו מודל גיוס הכספים היה אמור להיות מחולק בין דמי חבר, תרומות ופרסום.

    אולי הלקח הוא שקודם צריך להקים מפעל כתיבה קבוצתי על בסיס התנדבותי לגמרי (כמו שנעשה כאן, וגם ב"עבודה שחורה", "במחשבה שנייה" ועוד) ורק לאחר שמגיעים למספר גדול של קוראים וכותבים, מתקדמים הלאה למצב שמייצר הכנסות.

    אילו היה מדובר בהפקת חדשות, ובוודאי תחקירים, ברור שההצעה הזו לא רלוונטית. אבל לצורך אתר קבוצתי של דעות, כל מה שצריך זה נכונות לרדת מהנוחיות-אנוכיות של בלוג אישי למיזם קבוצתי. יש ברשת טונות של כותבי דעות מצוינים בעברית [זו בדיוק הסיבה למה כרגע אין הגיון בלשלם למיברג או לכל אדם אחר] – כל מה שהם צריכים זה להתגבש בקבוצות.

  19. יש הרבה אנשים טובים, חכמים ויודעי רשת ששוברים את הראש על מודל כזה. אני לא לגמרי משוכנע שהוא קיים. כך או כך, כדאי לציין שגם אם "אחר" לא הצליח – ועוד יש זמן עד שאפשר יהיה לקבוע זאת – זה לא בהכרח אומר משהו על מודל התשלום, כי אם רק על האופן שבו הוא יושם במקרה זה.

  20. כן, זה באמת די מגעיל. סליחה אם זה לא היה לך נעים. לי זה עוזר להרגיש יותר טוב, בייחוד כשאני לא מאמינה במחשבה מאגית יותר מדי. ואז אני לא באמת לוקחת את זה ברצינות.
    ובכל זאת, זה קצת מגיע לו

  21. גם אני לא הבנתי על מה היא מתעצבנת בדיוק
    אולי היא אף פעם לא היתה תלויה במשכורת שלא הגיעה בזמן
    ואז היא לא מבינה שלאוכלוסיות מסויימות, זה קריטי
    ושלאוכלוסיות האלו בדיוק אין ממש למי לפנות, ורוב מה שיש להן לעשות, בייחוד בישראל,
    זה להתעצבן על העושקים המטונפים שלהם
    ואם אפשר במדיום ציבורי- עדיף.

  22. או שלפחות יענה למיילים ששולחים לו, יתנצל, יתחנן, יתחנף ויתן איזשהו אות שהוא מכבד את האנשים שהוא חתום איתם על חוזה
    או לפחות מכבד את החתימה שלו עצמו

  23. מאוד מעציב, ומעליב. גם אני כבר נקלעתי למצב שהייתי צריכה לרדוף אחרי שכר, ואני יודעת בדיוק במה מדובר.

    מרגיז שהיית צריך להעלות את הדברים לבמה פומבית כדי לזכות בהתייחסות. אדם הגון לא רק שהיה משיב לך מיד למיילים, אלא היה כותב לך מראש ומודיע שהשכר יתעכב מטעמים אלה ואלה.

  24. גם אני חושבת שהחלק העצוב ביותר כאן, מעבר לסיפור עצמו, הוא כמות התגובות שעולה לאין שעור על כל פוסט שכתבת ל"אחר", אבל גם על רוב הפוסטים המרתקים שעולים כאן שהם כולם כולם תרבות.
    ללמדך מה מעניין את הציבור (ולדעתי, אם יותר לי, זה לא תמיד הצדק והמאבקים החברתיים, כי אם כך מולדתנו הקטנה והמתפתחת ועמנו הנמרץ ובחיר האל היו נראים אחרת)

  25. חברה, תגדלו

    כתבתי לו יותר מעשרה פוסטים, פלוס שלושה תרגומים לסיפורים קצרים שכתבה שאנון מודי, ידידה אמריקאית שלי.
    לא ראיתי (ולא אראה) ממנו גרוש, ואני מסרב בכל תוקף להתבכיין.
    כשכולם תוקפים, מישהו חייב להיות עם האנדרדוג, לא ככה?

    אני לא חושב שלמישהו מאיתנו יש זכות להיות נאיבי, ואם הוא בוחר באופציה הזאת, זו בעיה שלו.
    'אללה ירחמו', כמו שאמר ישכה שדמי למם-פאים של מג"ב בבוקר ההוא בכפר קאסם.

    רון רחוק מלהיות מושלם, ובכל זאת אני מחבב, מעריך, (ואפילו מכבד!) את האיש, למרות (אולי בגלל?) הלוזריות האימננטית שלו.

    ואם אתם מחפשים למי לבוא בטענות – לכו לזה שהבטיח לכם כשהייתם בני שלוש שהעולם אמור להיות צודק ותתבעו אותו על הונאה.

  26. בוא רון מיברג ותענה על דבר קטן נוסף,

    מה עם התשלום לפזית בנימין שאתה מורח כבר חצי שנה?

    הקרדיט על עיצוב האתר הוא שלה:

    על האתר:

    אתר "אחר" פועל על גבי פלטפורמת וורדפרס, ומבוסס על תבנית NeuMatzit שאפיינו ובנו מיטל שרון, איתמר שאלתיאל, מיכל בראל, רוני שני ורן יניב הרטשטיין עבור מגזין "מצית".

    מעצבת: פזית בנימין.

    אפיון, בניה והתאמות טכניות: רוני שני.

    אז לפי מיברג זה מספיק? מה עם ה 5000 שמגיע לה? בוא מיברג ותסביר לנו?

    חוצפה

  27. יאיר, אין קשר בין הלנת שכר ובין נאיביות, ואין קשר בין תכונות האישיות של אדם שיכול להיות נעים או לא נעים לסובביו, ובין החובה לשלם שכר למי שעובד בשבילך כפי שהתחייבת.

  28. קיום הסכמים הוא היסוד שעליו בנויה כלכלה.

    המינוח העברי המדויק עבור אדם שנכנס להסכם שלא על מנת לכבד אותו הוא "נוכל" (ולא "איש עסקים" ובהחלט לא "לקוח" של נותני-שירות כמו כותבים, עורכים, מגיהים, מעצבי אתרים וכיו"ב).

    שוק מסוגל לספוג כמות מסוימת של מעשי נוכלות, בין היתר כי יש מי שחושף אותם ומגביל את פגיעתם של הנוכלים. איתמר, תודה.

  29. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. אין אדם שלא חוטא ונכשל. ומה בסך הכל הבן אדם עשה? הוא הרי לא שלח בריונים להכות מישהו, בסך הכל לא שילם כי חשב שיהיה לו, והתבדה. לי אין ספק שמה שהוא הכי רוצה זה לשלם לכולם. החטא היחיד שלו זה שבגיל 50 הוא נשאר ילד. האמת, אני מעדיף את הילדותיות שלו פי מאה על הצדקנות שמאפיינת את רוב התגובות כאן. אותי לימדו שכשמישהו נופל צריך לעזור לו, לא לשתות לו את הכבד בכפית.

  30. איזה חלק מעדכון כותבים פוטנציאליים אחרים לגבי דמוי-לקוח שאינו משלם הוא שתיית הכבד שלו בכפית?

    כשמישהו נופל צריך לעזור לו. כשמישהו מפיל אחרים (אנשים שנטלו על עצמם התחייבויות על סמך הבטחת תמורה לכתיבה – שכר דירה, למשל) צריך להזהיר מפניו.

    אין לי שום דבר מיוחד נגד מיברג (ואני מנויה ל"אחר" בגלל שגורביץ כותב שם) – אבל כיבוד הסכמים הוא דבר יסודי בעולם העסקים. מי שלא מכבד הסכמים, מאבד מוניטין.

    צדקנות? אני אחת מהקורבנות של נוכלים. נאלצתי לסגור עסק בגלל אנשים כמו זה: http://mitkadem.homestead.com/files/floyd/dme/pinkfloyd-pirate-dvd-yaron-broderson.html (שהיה לקוח שלי בתחילת שנות התשעים). מה למדתי מזה? שני דברים. איני קונה עבודה בלי לשלם עליה (ויעידו כל מי שעבדתי איתם) ואיני נותנת אשראי למי שלא הוכיח את עצמו. רוצה אשראי – יתכבד ויפנה אל הבנק.

    יש בנקים גם במיין.

  31. אני חייב להודות שכשמיברג הזמין אותי לכתוב אצלו ועוד הבטיח לשלם כך וכך דולרים לכתבה, זה קסם לי מאוד, אבל גם היה לי חשוד. אם הייתי יודע שמדובר באיש עם כיסים עמוקים, אולי הייתי יכול לחשוב שהוא יממן את העסק מכספו עד שהוא יתייצב או עד שימאס לו, אבל עד כמה שידעתי הוא לא עשיר במיוחד.
    לא שזו הסיבה שלא כתבתי לו – לא כתבתי כי בקושי הצלחתי להביא את עצמי לקרוא טקסט אחד ביום מתוך המגזין הזה בתקופת המנוי חינם שלי — אשמתי, לא אשמת הכותבים, פשוט לא כוס התה שלי. אבל הדבר שהכי השפיע על אי הכתיבה שלי שם היא התחושה שיותר אנשים יקראו את הטקסט שלי בבלוג מאשר ב"אחר".

  32. לדעתי זה לא עצוב, כמו שזה קשור באופן ישיר לעובדה שאת הסיפור הזה אנשים הפיצו אחד לשני, לבקשתם של אנשים שראו חשיבות בחשיפת העוול

  33. שלום איתמר

    אינך צריך להתנצל על דרישה לאי הלנת שכר כי זה מה שמיברג עשה. ההתעלמות שלו מחמירה את המעשה.

    טוב שפירסמת את הדבר וכך הזהרת אחרים.

    כל טוב
    שולמית

  34. לאחת

    אני מציעה לך לקרוא את הספר " אינטלקטואלים" מאת פול ג'ונסון. זו לא ספרות גדולה אלא שיעור מעניין בהתנהלותם של דוברים רבים בשם הצדק, השיוויון והאחווה.

    כל טוב
    שולמית

  35. לאיתמר,

    איני יודעת מי זה " אחד העם" האנונימי השולל אנונימיות הדואג למיברג
    אך נדמה לי שאני מבינה מדוע מיברג הרשה לעצמו להלין את שכרך. הוא כנראה סמך על רגישותך ועל האמפטיה שלך. הוא טעה כשלא ענה למילים שלך. אחרת יכול היה לסחוב את החוב עוד הרבה, הרבה זמן.

    כל טוב
    שולמית

  36. שלום אסתי

    אני חושבת שהדיון כאן עוסק בדברים חשובים מאד. לא פחות מדיון ביצירה אמנותית. גם דיון זה עוסק בתרבות.
    כאן מדובר על ניצול, הונאה וגזל זמנם וקניינם הרוחני של אלה שהתקשרו עמו ( עם מיברג) במטרה ליצור משהו אחר, חדש, נקי ותמים בכוונותיו.

    מיברג פגע באלה שאת כספם הלין כלכלית וגם נפשית שהרי היתה בו הבטח שנגוזה. אני מקווה ואפילו מאמינה שכוונותיו היו טובות אך מכיוון שטובת עצמו עומדת מעל טובת האחרים ובכך זכותם לפרנסה מתבטלת מפני רצונו לממש את חזונו ( הוא עסוק בסרטו וזה אמור להצדיק את ההתעלמות מאחרים) הוא מעל במטרה שלמענה, לכאורה, פעל.

    לא פעם התנסיתי בהלנת שכר ( כשכירה) ואני זוכרת את תחושת חוסר האונים ואת הכעס . ההלנה לא ארכה 4 חודשים וגם ידעתי ששכרי שיולם לי בסופו של דבר אך בכל פעם שאני נפגשת בתופעה אותו הרגש צץ ועולה.

    כל טוב
    שולמית

  37. ליאיר

    אתה ממש מתחסד וצדקן . אתה בוודאי גם מרחם על בריון שגונב את אנרק מזקנה כי הוא ממש, ממש זקוק לסם או סתם רוצה ללכת לקולנוע וחסר לו כסף. סליחה, טעיתי, זה תלוי אם הכייס הוא חינני וילדותי.

  38. שאלה לאיתמר.

    בתגובתו, כותב מירברג שהוא "נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל."

    האם קיבלת על זה עדכון לפני שהתחילו לעכב את שכרך? זה לא נשמע כך.

  39. מעולם לא קיבלתי את העדכון הנ"ל. עם זאת, כפי שכתבתי, לאחר שהתשלום הראשון לא היה מלא, שאלתי את מיברג וקיבלתי מייל שבו הוא טוען שהאתר בבעיות כרגע, ושהוא ישלם את הכסף מאוחר יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>